שלי ורק שלי – גבריאל טאלנט

קשוח! אני חושבת שבמילה הזאת אפשר לתמצת את הספר הזה – קשוח! צריך הרבה כוחות נפש כדי לצלוח אותו עד תוּמו. החיים המתוארים בו, חייה של נערה אחת, הם כל כך כואבים וכל כך מסובכים וכל כך בלתי אפשריים, ובכל זאת – הם בהחלט יכולים להיות. ובהחלט ייתכן שיש נערות כאלה, נשים צעירות כאלה, שיש להן חיים דומים לאלה של ג'וליה אלווסטון.

ג'וליה, המוכנה טרטל, אלווסטון, היא נערה בת ארבע עשרה, והיא מתגוררת עם אביה, מרטין, על חלקת אדמה המשקיפה על האוקיינוס, בעיירה בצפון קליפורניה. על אותו שטח חי גם אביו, סבה, בקרוואן מוזנח למדי.

טרטל ואביה חיים בבית די מתפורר ומלוכלך. היא יודעת הכל על כלי נשק, ויש לה כמה משל עצמה. יודעת הכל על זוויות ירי, על השפעת הרוח, על סוג הפגיעה האפשרית מכל סוגי הקליעים. היא יודעת לצוד חיות ולפשוט את עורן, ואחר כך לבשל אותן. יודעת לבנות ומה תפקידם של כל כלי העבודה הנמצאים בבית, יודעת לדוג ולאסוף סרטנים וצדפות, יודעת לחבוש פצעים ולקבע נקע. יודעת להדליק אש גם ללא גפרורים. יודעת לנווט בשטחים לא מוכרים. יש לה כל הכישורים לשרוד, אם רק תזדקק לכך.

ואת כל אלה לימד אותה אביה. לימד אותה להיות קשוחה, לא לוותר לעצמה, גם אם כואב, גם אם קשה.

כל בוקר הוא מלווה אותה לאוטובוס שאוסף אותה לבית הספר. בסופו של כל יום מחכה לה, מבשל לה ארוחות.

ובלילה הוא עולה לחדרה אוסף אותה לזרועותיו, ויורד עמה במדרגות אל חדרו.

היא לא מתנגדת. היא מחכה לו. היא נענית לו. היא לא פוחדת ממנו. היא יודעת שהוא אוהב אותה עד כלות. היא אוהבת אותו.

היא בת ארבע עשרה. היא לא יודעת איך לצאת מזה, ומה היא יכולה לעשות. כשמוצעת לה עזרה היא דוחה אותה, טוענת שאין שום דבר לא בסדר. מגינה עליו. מגינה על עצמה. זה שניהם נגד כל העולם.

המנגנון הנפשי הזה נפרש לעיני הקורא/ת, מנגנון הדיכוי, יצירת התלות, הידיעה שאין ברירה אחרת אלא להמשיך. רק ככה אפשר לשרוד.

"… טוב, טרטל חושבת. הוא יודע להיות פאקינג משכנע. ומה אם היא הגיעה ממקום שלאף אחד לא היה אכפת ממנה, ופתאום הנה מרטין. מה את היית עושה, אילו מעולם לא היה לך משהו כזה בחיים? אילו היית ילדה. את היית עושה הרבה, היא חושבת. את היית מוכנה להשלים עם הרבה. רק בשביל תשומת הלב. רק כדי להיות קרובה לראש הגדול הזה, המיתמר, לפעמים נדיב, לפעמים מבעית. .." (עמ' 320)

טרטל היא רק נערה בת ארבע עשרה, ויש לה אבא פסיכופת. הוא נראה בסדר, בדרך כלל. קצת קשוח, קצת מחוספס. מכונס לתוך עצמו, לא מתערב יותר מדי בחיי העיירה. וגם היא, מכונסת בעצמה.

יש לו ספריה לא קטנה והוא יודע לצטט פילוסופים גם בלי להזדקק לספרים. היא נכשלת במבחן אחרי מבחן בכיתה. בטוחה שהיא כשלון, שהיא לא חכמה.  אין לה חברות או חברים, וגם לא אכפת לה, כך היא חושבת. אבל פעם, באיזה לילה, כשיצאה לשוטט, עקבה אחרי שני נערים שהלכו לאיבוד בטבע הפראי שמסביבם, ולבסוף הראתה להם את הדרך.

הם חשבו שהיא "מגניבה", ואחד מהם גם מצא חן בעיניה. אבל אסור שאבא שלה ידע. אסור לה להתרועע עם נערים, כי הוא אוהב אותה, והיא שלו ורק שלו. ואם יהיה איזה נער שכזה, שאולי ימצא חן בעיניה, חייו בסכנה. היא יודעת זאת.

היא גם לא יכולה לספר, כי אם היא תספר היא תאבד אותו והיא לא יכולה לאבד אותו, כי הוא כל עולמה. אם היא תספר הוא ידע, והוא יכול להיות מאד נקמני כשהוא כועס.

"'גם אם לא תספרי לאף אחד, אם לא תיתני שום סימן, אם לעולם לא תאמרי מילה, אבל מישהו, מי שזה לא יהיה, ייגש אלי שוב ואפילו ירמוז, אני אשסף את הצוואר הקטן שלך ויופי של דבר זה יהיה… את חלק מהסיפור, חתיכת כלבה קטנה…'" (עמ' 187)

זו עיירה לא גדולה וכולם מכירים את כולם, פחות או יותר. כולם יודעים מיהו, כולם יודעים מיהי, אבל אף אחד, אף אחד לא חושב לעבור ולבדוק, לא רק לשאול, כי היא לא תענה, או שתפטור את השואל/ת באמירה שהכל בסדר; היא הרי צריכה להגן על המשפחה, על הביחד, כי בלעדיו מהם חייה? אבל יש רשויות, ויש מוסדות, ויש אנשים שזה תפקידם. אבל אף אחד, אף אחד לא חושב לעבור ולבדוק.

אפילו חברה של אמא שלה, שמתה כבר מזמן והיא אפילו לא זוכרת אותה, אמא של אחד מאותם שני נערים, שיכולה היתה, אחרי מפגש אחד להבין, אם רק היתה רוצה להבין, שמשהו כאן לא בסדר, אפילו היא מסתפקת בביקור קצר, והבטחה, שלעולם לא תתקיים, לשמור על קשר, לזכר הימים הטובים.

היתה פעם שנעלם לאיזה זמן, והיא נשארה לבדה. זה היה החופש הגדול, ולכן בילתה חלק מימיה עם שני הנערים, ונדמה היה שאפשר לחיות חיים רגילים, או כמעט רגילים. אבל הוא חזר. וחיים רגילים הם לא באמת אופציה.

"באותו הלילה טרטל שוכבת על הרצפה על הבטן, הסנטר על כפות הידיים, ומסתכלת אל תוך הלהבה של עששית הנפט שלה, כף רגל אחת מכונסת בתוך האחרת, וחושבת, הוא חזר והכול התרוקן ממך. כל החלומות על הנערה שהיית יכולה להיות נעלמו. את תמיד חשבת שזה בגללו. אבל את רצית שהוא יחזור. גם את חלק מזה. את היית ילדה פעם אבל את כבר לא כזאת, ומה שאפשר לתרץ אצל ילדה לא יתורץ ולא ניתן לתרץ אצלך. …" (עמ' 293)

אין לה אף אחד חוץ מעצמה. אף אחד לא יכול להוציא אותה מהחיים האלה. לא המורה שלה, לא חברה של אמא שלה, לא סבא שלה. רק היא. אם יהיה לה כוח.

".. היא חושבת, יכול להיות שסבא ידע? יכול להיות שהוא נתן לזה לקרות מאחורי הגב שלו, ואיך גבר שאהבתי היה יכול לעשות דבר כזה? … אם הוא העלים עין אי-פעם זה רק כי הוא ידע שאבא שלך אוהב אותך יותר מאשר את החיים עצמם, שכל פגיעה שהוא פגע בך אולי היתה טיפה בים האהבה שלו. סבא ידע את זה, אז תפסיקי לחשוב עליו כי אין לזה שום משמעות …" (עמ' 326)

מתישהו הספר הופך לכזה שאי אפשר להניח מהיד אפילו לא לרגע, אי אפשר לנשום, אי אפשר לישון, צריך להמשיך ולקרוא, ואי אפשר להפסיק; ואין זה ספר מתח, אבל הוא עוצר נשימה לא פחות. והוא חודר ללב ומהפך קרביים. והוא קשוח. הוא קשה. הוא נכנס לנשמה ונשאר בה.

 

האיש שהמליץ לי על הספר הזה אמר שהוא ישנה לי את החיים. ובכן, הוא לא ישנה לי את החיים, אבל הוא ישאר איתי להרבה הרבה זמן.

 

מומלץ

 

שלי ורק שלי – גבריאל טאלנט. תרגום: יעל אכמון. הוצאת: כנרת זמורה ביתן. 415 עמודים

My Absolute Darling – Gabriel Tallent

 

לרכישה מודפס ודיגיטלי (לא לקינדל)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *