עד שנולדתי – איתמר לוי

"ב- 30 במאי 1956 נכתב ביומן המשפט האחרון. משפט אחד קצר ומסכם, 'נולד איתמר'." (עמ'191)

וזהו הפרק האחרון בספר. ועד שהגעתי אליו, נסעתי במסע בזמן ובמרחב, האמיתי והמדומין, מפאתי האימפריה העות'מאנית, ומוורשה שבפולין, משם הגיעו הורי הוריו של לוי, נושאים עמם את משא הדורות בתפוצות היהודים בעולם, מהדהדים את התנועה הציונית והתנועה לארץ ישראל בכלל (גם זו הפחות ציונית, זו של "אין ברירה"), וכל זאת ללא כל פאתוס או מלים גבוהות, או סתם תחושת שליחות.

באו. במסע על פני ימים ויבשה, ברכבת ובאונייה, נשאו עמם רכוש וממון (לפחות בחלק מן הדרך, עד שבוזבז או אבד, או לא היה מעולם..) ושפה, וזכרונות, שירים משם, תמונות משם.

ויותר משזהו סיפור מסעם לכאן, וסיפור השתקעותם כאן, ובנייתם של חיים חדשים, זהו סיפור דמיונו הפורה של איתמר לוי, שלקח את סיפור השושלת ממנה נולד, ועטף אותה במה שיכול היה להיות, ואולי היה, הרי אין באמת עדויות לכל מחשבה או אמירה, ויותר מכך – למה שלא יכול להיות, לפחות לא נתפס בחשיבה הרציונלית, והופך במקלדתו של לוי לחלק בלתי נפרד מסיפור המשפחה.

על הדעת עולה מקונדו, והפעם לא כמקום אלא כאווירה; צירוף דמיונות לסיפורים אמיתיים, ולאלה הילה מעין מיסטית, ההופכת את הסיפור לסוג של אגדה; אגדה שהיתה (בחלקה) באמת. כך המלח המחזר אחר הדודה, שהתברר כי הוא לא אחר מאשר אנתוני קווין, הנער שהוא עד יחיד למותו של יאיר, כיור המים העולה על גדותיו ושוטף את פלורנטין, והזאבה המשפחתית, המלווה את כל הצאצאים האמיתיים של אבי השושלת מצד מזרח, שומרת עליהם ונראית רק לעיניהם.

והקוראת משפשפת עיניה ותוהה מה מכל אלה קרה באמת? נניח, הזאבה ברור שלא, כי אין היא נראית לעין (ברור שהיא לא נראית לעין, אלא אם הקוראה נמנית על צאצאיו של סניור רפאל, והיא לא); אבל מה עם העד היחיד להתנקשות בחייו של יאיר שטרן? או השיר שכתב טשרניחובסקי, ושילם כך את חובו למכולת?

היה או לא היה?

והרי איתמר לוי ישנו בהחלט, והוריו, והורי הוריו, ומנין תדע הקוראת מה נוסף מדמיונו של איתמר, ומה באמת קרה?

ובעצם, אין זה חשוב כלל, כך נדמה לי, כי הספר כולו הוא שיר אהבה (או פרוזת אהבה); אהבה גדולה למלה הכתובה, ואהבה גדולה למשפחה, ויכולת וכשרון לדלות מתוך סיפור אחד מני רבים (ודאי יש עוד סיפורים דומים), סיפור אחד על משפחה אחת, עושר נפלא שכזה.

ושוב ניתן לחזור על הטענה שאין לך אדם שאין לו סיפור, צריך רק שיהיה מי שידע לספר.

ואיתמר יודע לספר.

ומובאה אחת שדליתי מתוך כל הספר הנפלא הזה; תמיד אני מחפשת נאצות בשפת עבר, כאלה שלא מערבות איברים מוצנעים ואינן לקוחות משפת לועז, כאלה שתענוג לנאץ בהן. הנה:

"…'בטלן, פני כלב, נחש, פרעוש, ראש קולרבי נבוב, חומץ בן יין, שרץ, גולגולת של עץ, תולעת, אביון בן אביון, רשע, שטן וחצי, המן הרשע, תיש בעל קרניים, אלטע זאכן, בור ועם הארץ, חתול מת, ג'וחא, צ'פצ'וליס, מנוול בן מנוול, מרור, מכת בכורות, נבלה סוחה, ראש של נחש, נחש בלי ראש!'.." (עמ' 110)

טוב, בכל זאת הסתננו כמה משפות אחרות J

הנאה מרובה מובטחת.

 

עד שנולדתי – איתמר לוי. הוצאת: רוח צד, דביר. 192 עמודים

לרכישה (ישירות בחנות הספרים של איתמר)

לרכישה בפורמט דיגיטלי (לא לקינדל)

Share

תגובה אחת בנושא “עד שנולדתי – איתמר לוי

  1. פינגבאק: אור הירח – מייקל שייבון | אלה יווניה קוראת ספרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *