אור הירח – מייקל שייבון

זו הביקורת שחשבתי לכתוב על הספר:

בתקופה האחרונה קראתי לא מעט ספרים ש"התכתבו" עם עברו/ה של הסופר/ת, או של משפחתו/ה; כך ב- "עד שנולדתי" של איתמר לוי, המספר את סיפור משפחתו, "ילדה רעה" האוטוביוגרפי של נעמי לויצקי, "יקיצה" של ניר ברעם, שגם אם אינו אוטוביוגרפי לגמרי, הרי יש בו בהחלט חלקים מחייו של הסופר. גם "הראיון האחרון" שכתב אשכול נבו, יש בו לא מעט סממנים אוטוביוגרפיים, ו"ארץ עיר ילדה" של אביגיל קנטורוביץ' מתכתב לא מעט עם חייה של הסופרת. "אור הירח" של מייקל שייבון הינו ספר על משפחתו של המספר – בעיקר סבו וסבתו, וסיפורם המופלא. היא שורדת שואה, שהצליחה להשאר בחיים כנגד כל הסיכויים ואף לחלץ את ילדתה הקטנה ולהגיע לאמריקה, שם פגשה באיש שאהב אותה יותר מכל, אימץ את ילדתה וניסה ככל שיכול היה להעניק לה חיים טובים.

הם נפגשו בבית הכנסת בו כיהן כרב אחיו של הסב – ריי, בעת חגיגות הפורים. הסב, חייל משוחרר ממלחמת העולם השניה (על כך בהמשך), הגיע לחגיגות לא משום שהיה לו עניין בהן או בכל עניין יהודי אחר, אלא משום שהיה יהודי של אחרי מלחמת העולם השניה.

"החגיגות השנתיות לכבוד רחמנותו של האל, עוזו והצדק שלו, הסעודות או הצומות לתפארת שמו, הניסים שעשה כביכול לנו ולאבותינו – לדעתו של סבא שלי כל אלה התאיינו מול הדבר שהוא עדיין לא למד לקרוא לו השואה. במצרים, בשושן, בימי יהודה המכבי, אלוהים התערב וגאל אותנו ביד חזקה ובזרוע נטויה; נו, אז מה. כשנשלחנו למשרפות אלוהים ישב עם אצבע נטויה בתחת ונתן לנו להישרף. ב- 1947 הייתה לדעתו של סבא שלי רק סיבה אחת להמשיך להגדיר את עצמך יהודי, להמשיך להיות יהודי קבל עם ועדה: כדי להגיד להיטלר 'זין בעין'." (עמ' 108).

קודם הוא פגש את הילדה, שישבה מחוץ לבית הכנסת, מענישה את עצמה על משהו, ואחר כך פגש את אמה, שהובאה לחגיגות על ידי המשפחה המאמצת שלה, שחשבו שתתאים מאד לרב. אבל משהו ניצת שם בלילה בין שני האנשים הצעירים הללו, משהו שיש הקוראים לו אהבה, למגינת לבן של הנשים החסודות והטובות של הקהילה.

סבו של המספר אהב מאד, עד כדי אובססיה לעתים, כל עניין הקשור לטילים. איש מאד מוכשר שהצליח לבנות דגמי טילים ורקטות ובשנים מאוחרות יותר חלליות ומעבורות, והיה שותף בחברה שעסקה בכך, עד שעניינים בלתי כשרים במיוחד מצד חלק מבני המשפחה גרמו לו לוותר על חלקו בחברה.

אבל עוד לפני כן, כשהיה חיל בצבא ארצות הברית על אדמת אירופה, בשלהי מלחמת העולם השניה, עיקר עיסוקו היה לחפש את הטילים מדגם 2V ואת מתכנניהם ויוצריהם, כדי להביאם לארצות הברית. תחילתו של המרוץ לחלל ולירח.

פעם הוא רצה לפגוש את ורנר פון בראון, אבי ה- 2V, אולי משום שהאמין ששניהם חולקים חלום משותף, אבל בתוך חיפושיו הגיע למחנה דורה, ושם, ובכן מחנה דורה היה אחד מאותם מקומות שהגיהנום מחוויר על ידם.

"העלייה המתמדת בקצב הייצור של טילי V2 תבעה אסירים רבים שלא היה להם מקום במיטלוורק. האס-אס הטיל על האסירים לבנות לעצמם מחנה מחוץ לכניסה הדרומית למנהרות, שם קוד "דורָה", שברבות הימים הוליד מחחנות משנה לרוב סביב מיטלוורק, ואלה כונו במכלול אחד בשם מיטלבאו… מספטמבר 1943 ועד לכיבוש מיטלוורק ושחרור דורה-מיטלבאו באפריל 1945, מעריכים כי שישים אלף אסירים הועסקו בעבודות הבנייה וההרכבה…
האנשים שבנו את הטילים חיו בזוהמה ובתת-תזונה, מורעבים ומעונים. הם נדחסו לצריפים בדורה במדי הפסים שלהם, מצופפים בארבע קומות של דרגשים, קפאו בחורף, קדחו בקיץ ומתו ברבבותיהם בכל חודשי השנה. הם הועבדו מעבר ליכולת הסבל, בתנאים פרימיטיביים ומסוכנים. המנהרות היו לוהטות, חשוכות, צרות, צפופות. הן התמלאו אדים, עשן ורעש מכונות. המשמעת הייתה קשה והשומרים בהמיים. העונש על כל חריגה זעירה מהכללים היה בעיטות, מלקות, עינויים, נזקי גוף; החשש מהתמרדות הוביל דרך קבע להוצאות המוניות להורג. את הנידונים היו תולים בשישיות על מנוף גדול ששימש להובלת חלקי טילים לאורך קו הייצור, לעיני כל העובדים באולם הייצור ולעיני המדענים והמהנדסים בפרויקט, מפון בראון ומטה. הגופות הושארו תלויות מעל ראשיהם, למען יראו וייראו. …
" (עמ' 267 – 268)

כשהגעתי לחלק הזה בספר, לא יכולתי שלא להזכר בספר אחר שקראתי, פעם, לפני עשור לערך – "מעוף העורב" שמחנה דורה מהווה גיבור משנה לעלילה בספר.

"היה היתה פעם מערה בהר. המערה היתה עמוקה וחשוכה, חשוכה כמו החלל החיצון, ותוך המערה היה אוצר. עבדים עבדו יומם ולילה כדי לצבור עוד ועוד מהאוצר. הם הרחיבו את המערה במו ידיהם, גרפו החוצה את קרבֵי האדמ, עמלו בפרך תחת איומים על חייהם, לא ראו אור שמש או ירח, זמנם נמדד ברעב ובעייפות. הם הוכו ונתלו, הם מתו ברעב ובמחלות, הם חיו עם האוצר וישנו לצדו בעולמו הטחוב שמתחת לקרקע. ואף על פי שהם היו מלוכלכים, האוצר עצמו היה נקי. האדונים האכזריים כינו את האוצר "Vergeltung" – נקם. כל זה אירע בארץ שאינה רחוקה כל כך, ארצם של גתה ושל הארים גרים. למערה קראו דורָה, ופירוש שמה: 'זהב'." (בתוך: "מעוף העורב" אן-מרי מקדונלד. תרגום: שאול לוין. הוצאת: כנרת. עמ' 507)

אחרי שהיה בדורה איבד כל עניין באפשרות של פגישה עם פון בראון, בכל אופן לא כדי לחלוק חלומות משותפים. משום שהרוע שפגש שם היה מעבר לכל אפשרות להבנה מבחינתו.

כשחזר לארצות הברית, אחרי המלחמה, נושא עמו כל מה שנושא עמו חייל השב משדה הקרב, ופגש בסבתו של המספר, והתאהב בה, והיא בו, ונישאו, ואימץ את ילדתה, היא-היא אמו של המספר, והיא, בתורה נישאה לאביו של המספר, נישואין לא כל כך משמחים, שמתישהו נסתיימו.

הרבה אהבה והרבה כאב יש בספר הזה, גם אם לא תמיד גיבוריו מבטאים אותם במלים.

"… בתקופת חיי, העדפנו להשאיר את כל עניין הרגשות והדיבור עליהם לאנשים שאין להם משהו יותר טוב לעשות." (עמ' 259)

אחר כך היא מתה, הסבתא, וסבו של המספר נשאר לבדו, מקפיד פעם בשנה להגיע לאיזשהו בית כנסת כדי להגיד עליה קדיש, לא משום שהפך לאדם מאמין, אלא משום שהאמין שהמנהגים היהודיים, אלה המחייבים שבעה, ושלושים, ואזכרות חודשיות עד השנה, ואחר כך אזכרות שנתיות, המנהגים האלה אמורים לעזור לעבד את האובדן. כך חשב. כך קיווה.

"…אולי הוא היה קצת עייף. עייף מעורכי דין ודיבוריהם הנמלצים ומאדיבותם הכוחנית של נציגי רשויות המס. עייף מלשאת בעול החלטותיהם הגרועות של אחרים נוסף על אלה שלו. יותר מכול היה עייף מהתאבלות על סבתא שלי. … היא היתה אישה שמתיש לאהוב אותה. אבל הוא אהב אותה בלהט שלא התמעט בגלל הקושי. .." (עמ' 410)

בשלהי חייו עבר הסב לבית אבות (שעכשיו נקרא "דיור מוגן"), ושם מצא עוד אהבה אחת, כזו שאפשר להאחז בה עוד קצת, לפני שמתים.

הוא ידע לתקן הכל, וידע לבנות דגמים מרהיבים של טילים וחלליות, ואפילו דגם של ספינת חלל פרטית שתיקח אותו ואת כל אהוביו למקום סודי בירח.

ומובן שמעולם לא הצליח לקחתם לשם.

"האם אפשר בכלל לסלוח למתים? האם הסליחה היא רגש או שמא זאת עסקה שמצריכה שותף? … שמירת סודות הייתה העסק המשפחתי. אבל היה לי רושם שאף אחד מאיתנו לא הרוויח אף פעם מהעסק הזה." (עמ' 445)

הספר הזה הוא הטוב בספריו של שייבון (עד כה), לטעמי. והוא מצליח לספר את סיפורה המיוחד, או הלא מיוחד כלל, של המשפחה הזו, בארצות הברית, החל מן השנים שלפני מלחמת העולם השניה, דרך שנות הששים והשבעים.

אפילו לבנות מגדל קלפים יציב למדי, אפשר ללמוד בספר הנפלא הזה, אם רק תגיעו לעמוד 393.

את כל הדברים האלה רציתי לכתוב בהמלצה שלי.

ואז הגעתי לעמוד התודות.

 

 

אור הירח – מייקל שייבון. תרגום: מיכל אלפון. הוצאת: עם עובד. 449 עמודים

Moonglow – Michael Chabon

 

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (לא לקינדל)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *