השמלה – לאה איני

ספר חדש ללאה איני הוא תמיד חגיגה גדולה לאוהביה ואוהבותיה; יכולותיה של איני לנוע בין המציאות לבדיון, שהופך למעין מציאות בעצמו, מציאות לצד החיים עצמם, מעולם לא הפכו טריוויאליות וצפויות. כל סיפור לוקח את הקורא/ת למקומות אחרים בהוויה ובזמן ובמקום, ומרתק אותם, את הקוראים, בכבלי כישוף.

ספר סיפורים חדש לאיני, הוא חגיגה כפולה, משום שאפשר ליהנות מכל כך הרבה עולמות וזמנים והוויות המרוכזים בתמציתיות, כל עולם, בסיפורים קצרים, שהם, כידוע, אומנות בפני עצמה: היכולת לזקק עבר-הווה-עתיד במלים מעטות, בדפים בודדים, ועדיין הסיפור אינו חסר.

מתוך שלל הסיפורים שבספר, שנכתבו בזמנים שונים, בחרתי שניים לספר כאן עליהם, משום שאי אפשר לספר על כולם.

"בין הסיפורים" הוא סיפורן של אם ובת ה"הולכות לאיבוד" בבניין ההסתדרות הישן, הנעול, משום שהאם שואבת נושאים לסיפוריה מכל מיני חפצים ומקומות שהיא נתקלת בהם, או אוספת אותם, או משוטטת בהם. מין הד שכזה לחייה של איני, אולי, כך נדמה לי. האם גם היא הלכה כך לאיבוד בבניינים נטושים, או אספה לה חפצים. נדמה כאילו בחרה לה לשוטט בין קרעי סיפורים מהחיים, הטובלים בשלל דמיונות, שהרי הסיפורים, כך שחה פעם, מבוססים על דברים שקרו באמת.

"היא לא היתה סופרת חברתית כפי שכתבו עליה, והיא גם לא ידעה מה פשר הכינוי סופרת קשה, כותבת בבוטות על דברים דוחים. היא רק כתבה לאן שלקחה אותה הרוח. הרוח השילה ממנה את טפריו של האגו, קילפה עכבות מחוספסות כיַבּלת, והעיפה אותה, פגיענה כדף בודד, מחפש החתמה. טבעת החותם הייתה לפיכך רק עוד שם של סיפור, חלל שהשתעשע בהכלה אפשרית. שהרי היא מעלם לא התיימרה להיות כובשת הכאוס, וברגע שאחרי מדריכת הכאוס-תוּר למבקשי המשמעות. החלל היו ונותר לעצמו, לא חשוב מה או כמה כתבה. כך שהיא הייתה שקרנית בחסד ולא אכזרית חסרת רחמים…, (עמ' 109)

אולי, באמת, הלכה פעם במסדרונות בניין נטוש, אולי היה זה בניין ההסתדרות שאיש אינו מאכלס אותו עוד, ויום אחד אולי יהרסו אותו, משום שיש מצוקת נדל"ן חריפה במרכז, ומחירי הנדל"ן מאמירים. ".. מקומות כאלה רק מתחננים שנבזוז מהם זיכרונות. זה מה שהאנשים שם ברחוב אינם מבינים. בלעדינו המקומות האלה טוברים בנשייה. .." (עמ' 113)

או, בסיפור אחר – Relive.com – ששמו מרמז על הזמן שבו נכתב. עכשיו (או כמעט עכשיו, משום שספר יש לו עוד זמן עריכה וכולי, עד שהוא מגיע לידי הקורא/ת).

"לייק לעוגה של חברה שניפחה עליה זרי סוכר אקזוטיים. לייק למפסל בפירות. פיסל דרקון מאבטיח. לייק לחברה שהעלתה פוסט על בתה היותר מדי גבוהה לגילה, והיא מתעדת פה את סבלותיה, כי כידוע כולם שם, בבית הספר, נורא אכזריים. לייק לחבר שהעלה את התמונה שזיכתה אותו בפרס הראשון בתחרות צילום בינלאומית. לייק לחבר שכתב פוסט, בטח מרגש, על פגישות מחזור. לייק לייק לייק לציור של אדוארד הופֶּר, ששיתפה חברה אופנאית. נתן לה השראה לקולקציה שלמה. לייק לחבר ששואל על מתקן מזגנים. לייק לזאת שצילמה את היד שלה הבוקר עם טבעת אירוסין, ועדכנה את הריליישנשיפ. לייק לאחת שמחפשת לשכור דירה בתל אביב במחיר שפוי. לייק לחברה שאימא שלה נפטרה..
הבוקר…
בפתאומיות.
" (עמ' 152)

מעין ביקורת, או סתם תיאור, על חייהם/חיינו ה"עובדים" בפייסבוק מבוקר עד ערב, בכל רגע פנוי, זולל הזמן האולטימטיבי, לשונית אחת פתוחה בדפדפן, שמיד מוסתרת כשה"בוס" עובר, באפליקציה באוטובוס, כל הזמן להתעדכן ולעדכן מה קורה למי ועם מי, ומתי.

ופתאום בין גלישה לגלישה מגלה הגיבורה פרסומת (ממוקדת אליה, בוודאי, ככה זה פייסבוק), שכאילו קראה את מחשבותיה (כי ככה זה פייסבוק, את אומרת מלה ותיכף יש פרסומת שמתאימה בדיוק למה שאמרת; אפילו למה שחשבת). היא חוששת שבעלה בהליכי פרידה ממנה, שהוא מנהל רומן מן הצד, שהוא כבר מתכנן את חייו אחר כך. Relieve.com מופיעה שישועה אפשרית, זמנית (או קבועה?), שתפיג את חששות הרגע, ואולי את החששות בכלל.

אל תחמיצו את עטיפת הספר, הגאונית ביותר, והמתכתבת במדויק עם הסיפור הנושא את שם הספר.

ואל תחמיצו גם את אחרית הדבר מאת עודד וולקשטיין, עורך הספר.

ובעיקר – אל תחמיצו את הספר הזה.

 

 

 

השמלה – לאה איני. הוצאת: כתר. 256 עמודים

 

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (לא לקינדל)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *