זרע-רע – מרגרט אטווד

"…אנשים אציליים לא עושים דברים בשביל הכסף, פשוט יש להם כסף וזה מה שמאפשר להם להיות אציליים. הם בעצם לא צריכים לחשוב על כסף; הם מניבים מעשים טובים כמו שעץ מצמיח עלים. …" (עמ' 69)

קודם כל ולפני הכל, לאלה בינינו שאינם מכירים על בוריו את המחזה "הסערה" מאת וויליאם שייקספיר, מומלץ מאד לקרוא לכל הפחות את סיפור המחזה בסוף הספר, ולשוב ולקראו לאחר קריאת הספר כולו. לגמרי מאיר עיניים ונותן משמעות רבה ונוספת לסיפור, שיכול היה להיות רק סיפור. אבל אפשר לסמוך על מרגרט אטווד שאצלה לא יהיה "סתם" סיפור; תמיד יהיו סביבו משמעויות נוספות ומורכבויות נוספות.

אטווד, שבעת שנים וכיבודים; רק ה"נובל" משום מה מתמהמה, ובכל שנה נבחרים סופרים ומשוררים וסופרות ומשוררות מצויינים וראויות למדי, אבל לא כולם קרובים למעמדה הרם והנישא, הן בקרב שוחרי האיכות והן בקרב הקהל הרחב; אטווד זו יכולה להרשות לעצמה להשתעשע, בכל פעם מחדש, בהרפתקה ספרותית או עיונית אחרת, תוך שאינה נוטשת את הכתיבה הווירטואוזית ואת יכולת הסיפור המופלאה. או השירה, כמובן. כך יכולה היתה להשתעשע בליווי האדפטציה הטלוויזיונית שנעשתה לספרה "סיפורה של שפחה", או לעסוק בחקר המושג "חוב" כדי להנגיש את תולדותיו של החוב, על כל צורותיו, לקורא/ת מן המאה העשרים ואחת, ולהצניע פעם יותר ופעם פחות, בכל אחד ואחד מספריה, את האג'נדות שלה, הפמיניזם, ההתנגדות למרוץ אחר העושר ולא משנה באיזה מחיר, ההתנגדות לתאגידים הטורפניים וחסרי המוסר.

ובכן, גם ב"זרע-רע" בחרה אטווד לכתוב מעבר לסיפור. לקחת את המחזה "הסערה" של שייקספיר, לכתוב סיפור לאורו וגם להטמיע אותו בספר. ארס-פואטיקה במיטבה.

פליקס פיליפס היה פעם מנהל פסטיבל תיאטרון מצליח בעיר מקשיווג, עיירה קטנה בקנדה. במאי מצליח מאד, בעל רעיונות מעניינים ומיוחדים, שהיה עסוק כל כולו באמנות, והניח לעוזרו לטפל בכל העניינים הלא חשובים, היומיומיים, של הביורקרטיה, הקשרים עם הרשויות, החוזים, הפוליטיקה השזורה בכל ארגון שהוא, עד אשר ביום אחד התברר לו, לתדהמתו, כי עוזרו הנאמן פעל להדחתו מתפקידו כדי שיוכל לרשת אותו, ופעל כך בסיועו של שר התרבות שלא חיבב במיוחד את פיליפס.

נוסף לאובדן משרתו ומפעל חייו, וקצת קודם לכך, איבד פיליפס את בתו היחידה בת השלוש, משוש חייו, שעם לידתה מתה אמה, וכך נותר, לאחר האובדנים האישיים גם עם אובדן המשרה, אהבתו הגדולה לתיאטרון, הסיבה להמשיך לקום בבוקר.

בשנות החמישים לחייו מצא עצמו פיליפס מרוקן מכל שהיה לו.

לאחר זמן, לאחר שעבר למקום אחר, מרוחק מעט, נידח עוד יותר, מצא לעצמו משרה חלקית וזמנית כמנחה בחוג לדרמה בבית הכלא הסמוך, ובעזרת האסירים, משתתפי החוג, הוא מתחיל לתכנן את העלאת "הסערה" המחזה אותו תכנן להעלות עד הודח מתפקידו כמנהל הפסטיבל.

וכל הסיפור כולו הוא תקופת החזרות והעלאת המחזה, תוך הקבלה לחייו של פיליפס, ושימוש בבמת התיאטרון, גם אם היא "רק" בבית כלא, ככלי לתיקון מסוים, נקמה, והאפשרות לחזרתה של שלוות הנפש, אם רק תתאפשר, לאחר העלאת אותו מחזה שנמנע ממנו אז.

אטווד, כמו אטווד, הקדישה זמן לא מועט לתחקיר הן על המחזה עצמו ועל המחזאי והן על קיומם של חוגי תאטרון בבתי כלא. כי, כאמור, שבעת כיבודים ושנים והיא יכולה "להרשות" לעצמה לכתוב ככל העולה על רוחה, ולהקדיש זמן-תחקיר לכל מיני עניינים סביב הספר. מה גם שבסופו של דבר התוצאה מרהיבה.

כי אטווד, כמו אטווד, כותבת נפלא, ומנתבת את הקורא/ת בשבילי הסיפור והמחזה שבתוך הסיפור והמחזה המוביל את הסיפור, ואין לה רגע אחד דל.

מומלץ עד מאד.

 

זרערע – מרגרט אטווד. תרגום: מיכל אלפון. הוצאת: חרגול, מודן. 296 עמודים

Hug-Seed – Margaret Atwood

 

לרכישה (לא מצאתי בפורמט דיגיטלי)

 

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *