עקורה – נעמי נוביק

"הדרקון שלנו לא אוכל את הנערות שהוא לוקח, ולא משנה מה מספרים מחוץ לעמק שלנו. אנחנו שומעים את הסיפורים לפעמים, מפי עוברי אורח. כאילו אנחנו מקריבים קורבנות אדם, והוא דרקון אמיתי. זה לא נכון, כמובן: הוא אולי קוסם ובן אלמוות, אבל בן אדם, והאבות שלנו היו מתאגדים והורגים אותו אילו היה רוצה לאכול אחת מאיתנו כל עשר שנים. הוא מגן עלינו מפני היער, ואנחנו אסירי תודה לו, אבל לא עד כדי כך אסירי תודה.
הוא לא באמת טורף אותן; רק נדמה שזה מה שקורה. הוא לוקח נערה למגדל שלו, וכעברו עשר שנים משחרר אותה, אבל בשלב זה היא כבר מישהי אחרת. הבגדים שלה יפים מדי והיא מדברת כמו אשת חצר וחיה לבדה עם גבר במשך עשר שנים, אז כמובן שהיא מחוללת, למרות שכל הבנות אומרות שהוא לא נגע בהן. מה כבר יוכלו לומר? וזה לא הגרוע ביותר – אחרי הכול, הדרקון נותן להן ארנק מלא מטבעות כסף כנדוניה כשהוא משחרר אותן, אז כל אחד היה שמח לשאת אותן, מחוללות או לא.
אבל הן לא רוצות להינשא לאיש. הן לא רוצות להשאר כלל
. " (*)

אחרי שקראתי ונהניתי ביותר מ"חוט של כסף", לא היה דבר שיעצור בעדי מלהגיע לספר הזה – "עקורה" – שיצא לפניו, וכמו ספרים רבים אחרים, עבר לי לגמרי מתחת לרדאר. ושוב, אני חבה תודה מיוחדת להוצאת "תמיר-סנדיק" שהכירה לי את נוביק, והעשירה את עולמי.

אגניישקה גדלה בכפר נידח למדי, אי שם בפולניה, אחד משרשרת כפרים בעמק המרוחקים כך וכך ימי רכיבה מעיר הבירה, מקום מושבו של המלך, עמק הנטוע על סיפו של היער האפל והמוזר, היער איתו מנהלים האנשים מלחמה עיקשת על טריטוריה; פעם אלה מצליחים לכרות ולברא חלקת יער, פעם היער חוזר וכובש שטח אדמה, ומכסה אותה בעציו. מי שנקלע אל תוך היער בשיטוטיו ובחיפוש אחרי פירות יער, עלול היה שלא לחזור, או לחזור פצוע, או להתנהג מוזר, ועל כן נמנעו האנשים מלהכנס לעומק היער.

מרחק מה מהכפר נמצא המגדל ובתוכו חי הדרקון, מכשף המגן על העמק מפני כל מיני תופעות על-טבעיות, שמקורן בעיקר ביער, ומגן בכלל. בתמורה מעלים תושבי העמק מס שנתי לדרקון, הכולל דברי מאכל ומשקה, עצים להסקה, תבואות. כל מה עתיד הדרקון להזדקק לו בשנה הקרובה.
"הוא לא היה מרושע, אך כן מרוחק ונורא-הוד. …"(*)

ופעם בעשור נלקחה אחת הנערות מן העמק, על פי בחירתו, להיות עמו בטירה במשך עשור, ולאחר מכן שוחררה. אף אחת מן הנערות לא חזרה אל כפרה בתום העשור. כולן המשיכו בחייהן הרחק מן העמק.

אגניישקה גדלה בצמידות לחברתה הקרובה קאשה, שלכל בר דעת ברור היה כי היא תילקח על ידי הדרקון, בבוא יום הבחירה כאשר תהיה בגיל המתאים. שנים על שנים התכוננו בני משפחתה ואגניישקה עצמה ליום הפרידה, על כן מה רבה היתה ההפתעה עם בחירתה של אגניישקה עצמה על ידי הדרקון המכשף.

בחירה משוּנה, יש לומר, ומובנת מאליה בהמשך.

שלושה כוחות שונים נאבקים על הבכורה באזור הזה, פולניה ורוסיה שלהן גבול משותף, המתאחדות לעתים במלחמתן ביער, אולם יש ביניהן איבה ארוכת שנים, והיער שהוא הכוח השלישי, האפל, המוזר, הלוקח אליו חיים, המשתלט על אזורים מיושבים ובולע אותם אל תוכו, הנשרף באש ונסוג מפני בני האדם והמכשפים, וחוזר וכובש חלקות.

עוצר נשימה, באמת; אי אפשר להניח מן היד. בתחילה חשבתי שאיך זה שמגיעים לשיא הסיפור כבר בשליש הראשון, רק כדי להבין שזה היה השיא הראשון – מאבק, נצחון זמני, שלאחריו יבוא עוד מאבק, ועוד אחד ועוד, בסקאלה עולה – כל שיא גבוה יותר מן הקודם, כל מאבק קשה ומתיש יותר מן הקודם. ולא ברור מי ינצח במאבק הבא. מותח, כבר אמרתי.

וגם, "בדלת האחורית", מצליחה נוביק להכניס פמיניזם, ורדיפת שלום וצדק, והצורך באיזונים בין רצונות שונים ומאוויים, כמובן, אם רק יתנו לנשים לנהל את העניינים, או לפחות את חלקם, על חוסר התוחלת שבשנאה ונקמה ורדיפה אחר כבוד.
"'אני לא רוצה יותר שכל!' אמרתי בקול רם כנגד הדממה שבחדר. 'לא אם המשמעות של שכל היא שאפסיק לאהוב אנשים. מה הטעם בחיים מלבד באנשים?'…" (*)

"שנאתי אותה; רציתי שהיא תישרף, עפי שרבים כל כך מבין המושחתים נשרפו בשל אחיזתה בהם. אבל הרצון במעשה אכזריות נדמה כעוד תשובה שגויה בשרשרת אינסופית.…" (*)

"… היא זכרה את הדברים הלא נכונים, ושכחה יותר מדי. היא זכרה כיצד להרוג וכיצד לשנוא, ושכחה כיצד לשמוח. …" (*)

ספר שהוא כולו חגיגה משמחת לאוהבות ואוהבי הקריאה.

עקורה – נעמי נוביק. תרגום: יעל אכמון. הוצאת: נובה. 529 עמודים

Uprooted – Naomi Novik

לרכישה (בכל הפורמטים – כולל קינדל)

(*) נקרא בדיגיטלי; אין מספרי עמודים

אלה יווניה קוראת ספרים