"הנה, ככה הכול מתחיל, חשב, כשאדם עומד ריק. לא עוד מורה, לא עוד תלמיד, לא עוד נוכח, לא עוד בעולם, ולא נותר לו דבר מלבד להיות. זו ההתחלה, קפה אישון לילה ואחריו הדלת הנפתחת, וטיפות הגשם על הגוף וההליכה תחת האור הכתום שעוטף את הכול, הלאה, אל הנקודה שבה נגמר היישוב ומתחיל הפרא." (עמ' 9)

פעם, לפני כך וכך שנים הופיעה כתבה בעיתון "הארץ" כך נדמה לי, וסיפרה על מין מרתון כזה של סוף שבוע ארוך ובו מתכנסים אנשים למין סשן מורכב שבו "מדריכים" מורים להם מה לעשות, והם עושים, הם מתבקשים לשתף בכל מיני עניינים פרטיים לגמרי אנשים אחרים שהם זרים גמורים, הם מתבקשים (את זה איכשהו לא הצלחתי לשכוח אף פעם) לאכול תות שדה. אחד. במשך ארבע דקות!

שמעם של סופי השבוע הללו עבר מפה לאוזן, ואחר כך הופיעו מומחים לבריאות הנפש וניתחו את מה שעובר בסדנאות כאלה על אנשים בריאים בנפשם, ומה קורה למי שאינו לגמרי בריא בנפשו ומי שמעורער קצת יותר; המאמינים שיצאו בעיניים זוהרות מן המרתונים האלה היללו ושיבחו, אלה שנפגעו הלכו ונשכחו.

אחר כך היתה אופנת ה- איי.אם, ופגשתי לא מעט "מאמינים" שניסו לשכנע אף אותי להצטרף (מה אכפת לך? בואי רק לשמוע..), והיה "הפורום", והיו עוד כל מיני היוועדויות שכאלה, למי שמחפשים תשובה ולא מוצאים, ובכל פעם קראו לזה בשם אחר, והיו אנשים שנשכרו מההשתתפות בסדנאות אלה או אחרות, והיו כאלה שעזבו אחרי זמן, ולעיתים, ממרחק הזמן והשנים החלו להכות על חטא. ובעצם, אם נביט סביבנו, גם כיום ישנם מורי דרך כאלה או אחרים האוספים סביבם אנשים המאמינים בדרכם, ואלה מגייסים עוד מאמינים, וכך הולכת הקהילה וגדלה. לעתים מתפרקת, לעתים מתברר כי מורה הדרך היה בעצם שרלטן, לעתים הקהילה ממשיכה עוד ועוד.

וכל העניין הזה כרוך בכסף, הרבה כסף. בל נשכח. ובמקום שיש הרבה כסף, ישנם פיתויים גדולים לאנשים מסויימים ויש המעגלים פינות, ויש שאינם עומדים בפיתוי. ויש גם אנשים תמים וישרים המובילים אחריהם קהל גדול או לא גדול.

רז היה מורה דרך לאנשים כאלה, שנאספו סביבו. כללים שנוסחו, תוך ניסוי וטעיה (ותעיה) התוו דרך לתלמידיו, ואלה הוכשרו בתורם להיות מורים לתלמידים הבאים אחריהם. ומובן שקמה קהילה, שמצאה לה משכן בישוב קטן, כחלק מן הקהילה החיה במקום. בניגוד לכתות סגורות, הקהילה לא חיה במתחם אחד, אלא כל אחד בביתו, ונפגשו לצורך שיעורים ומפגשים לימודיים, כדי לחזק ולהתחזק.

עד שבלילה אחד רז נעלם. השאיר אחריו את נעמה, אשתו, את עומר, חברו הטוב ביותר, שבנה את ביתו ממש בסמוך, ועבר רק לא מזמן לגור בו, יחד עם אשתו הטרייה – עדי – שדרך זרם תודעתה עובר כל הספר הזה, ואת חברו הטוב הנוסף – אלעד, שאשתו – שרון, היתה סגניתו בתוך "הקהילה", ועתה נשארה לאסוף את השברים ולתחזק את מה שנשאר מן "הקהילה", שלא תתפורר; שלא תתפרק.

עדי היא סוג של משקיפה מן הצד; לא באמת מעורבת, לא תמיד יכולה לחדור אל הקודים הפנימיים של שלושת הגברים, אף לא תמיד להבין את הקודים של החבורה המורחבת הכוללת את הנשים שהיו שם לפני שהיא הצטרפה לחבורה.

משום שהיא שם, ומשום שהיא חלק מן החבורה, ומשום שיש לה תחושה שיש דברים שנסתרים ממנה, ואף מוסתרים ממנה, היא מוצאת עצמה יותר ויותר מעורבת בחקירת העלמו של רז, יותר ויותר מנסה להבין מיהם הסובבים אותה, מי איתה, מי נגדה, שברי דברים שהיא שומעת, התרחקות של עומר לעיתים, החיבוק ה"קהילתי" המעיק לעיתים של מי שחברים בה.

והתעלומה, שלא מרפה עד הרגע האחרון כמעט; תעלומה שאינה מאפשרת להניח את הספר מהיד עד תומו.

אלמלא "החיים עצמם" הייתי גומרת לקראו הרבה יותר מהר.

ומשהו שלקחתי איתי, מעבר להנאה מן הספר; הכללים לחיים של סבתה של עדי, סבתא אדה, כללים מועילים יותר מכל סדנה או מורה דרך כריזמטי כזה או אחר, שיש לו סט כללים מהודק.

החוקים של סבתא אדה:
– אישה צריכה תמיד להתלבש תק' אחד מנוח.
– לפעמים צריך לדעת לשתוק את הפה.
– אישה צריכה לזכור שתמיד מסתכלים עליה.
– אישה צריכה להתאפר ככה שלא יראו שהיא מאופרת.
–  אישה צריכה תמיד ללבוש תחתונים יפים.
–  צריך להניח למתים.

מה את יודעת – מעין רוגל. הוצאת: זמורה. 286 עמודים

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (לא לקינדל)