באהבה, בטירוף, באשמה – ליאן מוריארטי

באהבה, בטירוף, באשמה – ליאן מוריארטי

שלושה זוגות בפרברים – סם וקלמנטיין, שיש להם שתי בנות, אריקה, חברת ילדות של קלמנטיין ואוליבר, וזוג
השכנים של אריקה ואוליבר – ויד וטיפאני, שיש להם ילדה אחת, דקוטה (חביבה עלי במיוחד, משום שהיא קוראת אדוקה של ספרים, כבר
בגילה הצעיר).

שלושה זוגות, ומשהו שקרה ב"יום של הברבקיו", יום שהתחיל בפגישה שנקבעה בין סם וקלמנטיין לבין אריקה ואוליבר, לשיחה על משהו
חשוב, המשכה בהזמנה אגבית של ויד לארוח שני הזוגות לברבקיו בחצר האחורית של ביתו, ומשהו שקרה שם, שמעיב על ההווה המתמשך,
ומעיב על הקשרים שבין הזוגות ובתוך המשפחות עצמן.

קלמנטיין וסם, למשל, שיש להם שתי בנות וחיי נישואין קצת משמימים, קצת שגרתיים. הוא עוסק בשיווק, היא צ'לנית המנסה להתקבל
לתזמורת, ובינתיים מחלטרת בחתונות ומלמדת תלמידים. שתי הילדות חמודות, כמו רוב הילדות, מכמירות לב לעתים, משוש חייהם של כל
הסובבים. אבל השחיקה המתמדת כבר שם.

"היא תהתה עכשיו אם הסימנים כבר היו שם. נכון שהיא וסם הצחיקו זה את זה, היתה להם תשוקה (בעבר לפחות, לפני הילדות),
היה להם כיף, אבל הקשר שלהם לא היה חזק מספיק לעמוד במבחן אמיתי אחד. חיי הנישואים שלהם היו חלושים. עלובים. חיי נישואים
מחנות הכול בדולר.
" (עמ' 210)

עד שבא "היום של הברבקיו", ומה שקרה בו טלטל אותם וזעזע אותם כל כך, שכלל לא ברור אם יוכלו להשאר יחד, ובינתיים הם מהלכים על
קצות האצבעות כשהם זה בחברתה של זו, נזהרים לא לזעזע עוד קצת, כי אז הכל יכול להתפרק. לא שואלים, כי אולי התשובה תכאיב, אולי
יהיה בה סוף פסוק, סוף הנישואין.

אריקה ואוליבר, להם אין ילדים. פעם הם הצהירו שהם לא רוצים ילדים, עכשיו זה לא לגמרי החלטי. שניהם מגיעים מבתים
לא לגמרי מתפקדים, והם נאחזים זו בזה ומקיימים שיווי משקל עדין בין מה שהיו למה שהם, עושים את כל הדברים הנכונים, ממלאים את
חייהם, ובכל זאת – משהו תמיד חסר, משהו תמיד חבוי מתחת לפני השטח, כאילו מחכה להתפרץ.

ויד וקלמנטיין – אצלו אלה נישואין שניים, ויש לו כבר בנות בוגרות שלא לגמרי מחבבות את אשתו הצעירה והיפה מאד. סוג של מתעשרים
חדשים המוכרחים להראות, בעצם הוא מוכרח להראות, לכל העולם את עושרם. בתם, בתחילת גיל ההתבגרות שלה, בוחנת את דרכי המרד
האפשריות, כרגע בעיקר מפגינה ריחוק והתכנסות בספרים.

בחצר האחורית שלהם נערך הברבקיו, ושם קרה משהו נורא; עד שלושה רבעים מהספר איננו יודעים מה בדיוק קרה, רק שזה היה משהו כה
טראומטי, שחלק מהנוכחים לא בדיוק זוכרים קטעי זמן נרחבים מאותו ארוע, כאילו נמחק להם הזכרון (תגובה פוסט טראומטית מוכרת).
אבל כל אחד ואחת מהם מרגישים שהם מוכרחים להזכר. כל אחד ואחת מהם גם נושא/ת עמו/ה משא אשמה כבד; אילו רק היו מסתכלים, אילו
רק לא המתינו רגע אחד יותר מדי בחדרון האחורי. כמו תמיד, במבט לאחור, אפשר להימנע מכל כך הרבה אסונות ותאונות, אילו רק ניזהר
עוד קצת.

משהו על צורת הכתיבה, שהיא אולי נדושה אבל יעילה לגמרי לצורך בניית המתח: שילוב בין העבר – היום של הברבקיו, לבין ההווה –
ימים בהם לא נפסק הגשם, עניין שרק מוסיף לאווירה העכורה והמתוחה, והקורא/ת אינו/ה יכול/ה להפסיק להפוך דפים כדי להבין מה
בדיוק קרה שם – "ביום של הברבקיו".

וגם, כמובן, פלשבקים אל העבר היותר רחוק, אל הזמן שהיו נערות צעירות, בעיקר קלמנטיין ואריקה, מערכת היחסים הסבוכה עם הוריהן,
ובינן לבין עצמן.

יש לה כשרון מופלא, למוריארטי, לקחת סוגיות של יום יום ולבנות מהן סיפור מרתק ביותר, מותח במיוחד; הפינג-פונג שבין ההווה
הפוסט טראומטי לבין מה שקרה "ביום של הברבקיו", העבר הכה קרוב, טווית הסיפור, האנושיות, על כל פגמיה הקטנים והגדולים, וכל
החסרונות של הגיבורות (והגיבורים גם), העלאת המודעות לטרגדיות הקטנות והגדולות המלוות את החיים דווקא של המעמד הבורגני,
הפריבילגי, כל אלה ועוד עושים את הספר הזה (גם את הספר הזה) למעדן מתוק-מריר, חכם ומשובב נפש, שממש כדאי לקראו.

באהבה, בטירוף, באשמה – ליאן מוריארטי. תרגום: אביגייל בורשטיין. הוצאת: כנרת זמורה ביתן.
448 עמודים.

Truly Madly Guilty – Liane Moriarty

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (לא לקינדל)

אלה יווניה קוראת ספרים