ספרד הוא מאותם ספרים שלא הייתי לוקחת לידי לו ידעתי מה יש בו, ומשלקחתיו איני יכולה להניח אותו עד תומו.

אין זה "ספר" במובן המקובל בדרך כלל של המלה; אין זה רומן רחב יריעה עם הסתעפויות; אלא סיפורים-סיפורים, אפיזודות שונות בחייהם של אנשים מוכרים יותר או פחות, אמיתיים או בדיוניים – והמכנה המשותף לכולם הוא הסבל והכאב.

 ואין אלה ממש סיפורים עם התחלה, אמצע וסוף אלא בעיקר תיאור מצב בנקודת זמן מסוימת, תוך ראיית כל מה שהוביל לאותה נקודה, לאותו מצב.

 ובעיקר-בעיקר מצטיין ספרד בתיאורים; בחלקים לא מעטים של הספר ראיתי ממש לנגד עיני את הנוף המצטייר, בחלקים אחרים יכולתי לדמיין ציורים המצטיירים מתוך הטקסט, ולשמוע את הקולות, ולהריח את הריחות…

 כך ב"באשר ילך לו האדם" אפשר לדמיין את שכונת העוני ודייריה כרישום פחם חיוור, או אקוורל בצבעים חיוורים, שהאנשים בהם מתמזגים בצללי הבתים שתריסיהם נוטים על צידם, וחלונותיהם שבורים לעתים; וכל אלה מהווים רקע לשיכור המופיע בצבעים עזים יותר, ולצידו הדוגמנית המכורה, ההולכת ונמוגה לתוך צבעי וגווני הסביבה.

 או אולם הנשפים ב"נארווה",  כולו אורות וריחות נעימים, קצינים במדיהם המצוחצחים, נשים יפות, מוסיקה לריקודים, ואשה אחת יפה במיוחד שהמספר לא יפגוש בה יותר, והיא מספרת לו,  לקצין הספרדי האידיאליסט שהצטרף לגרמנים מתוך איזה אידיאל נעלה, תוך כדי ריקוד, כי כל היהודים נעלמים,  וכי עליו לשאת את סיפורה.

 הכאב הנישא לאורך כל הספר, והאימה; בין אם זה הכאב הפרטי האישי של מי שחולה במחלה ממארת, או אשה שהיכולת לחיות חיים "רגילים" ניטלה ממנה משום שהוריה בחרו לחיות את המהפיכה ומשום כך הורחקו ממנה, ובין אם אלה הכאב והאימה הקיבוציים והפרטיים של הנעקרים, המומתים, הגולים ממקומם ומארצם ונאלצים להתחיל חיים חדשים שלעולם לא יהיו חייהם כפי שהיו. הכאב הזה והאימה – אלה נטווים ביד אומן, מטלטלים וחודרים לנפש; מעלים שאלות ותהיות – מה הייתי עושה אילו אני במקומם?:

 "ואתה, מה היית עושה אילו ידעת שבכל רגע עלולים לבוא לקחת אותך, שאולי שמך כבר מופיע באיזו רשימה מודפסת במכונת כתיבה של אסירים, של מתים עתידיים, של חשודים, של בוגדים. אולי ברגע זה ממש רשם מישהו סימן בעיפרון ליד שמך ועשה את הצעד הראשון בהליך שיביא לעצרך ואפילו למותך, או יאלץ אותך לצאת לגלות מיד, ואולי בינתיים רק יביא לפיטוריך, ולאובדן של כמה יתרונות קטנים שבתחילה אינך מתקשה ביותר לוותר עליהם." (עמ' 58)

 "יבואו לקחת אותך, אבל לעולם לא תדע מתי, ואפילו אפשר שישכחו אותך, או שיעדיפו להאריך את ההמתנה שלך, להזין את העינוי שבאי-הידיעה."

 מומלץ (ותודה מיוחדת ללימור שבזכות המלצתה הכה גורפת הועדף הספר הזה על פני אחיו הממתינים בדומיה על המדף)

  וכמה ציטוטים ש"אספתי" במהלך הקריאה:

"… בכל פעם שמטוסי הקרב הגרמניים מתקרבים בטיסה נמוכה מאד, תחילה המנועים במרחק, אחר כך הצלליות המתכתיות הזוהרות בשמש של חודש יוני ולבסוף צלליהם, עופות דורסים גדולים שכנפיהם פרושות בלי נוע והם מרססים שיירה של כלי רכב צבאיים במנוסה, פורקים את פצצותיהם על גשר שהנמלטים שהתקדמותם נחסמה בגלל משאית מקולקלת, מצטופפים עליו חרקים נמלטים, זה מה שיראו הטייסים מן האוויר: דמויות זעירות, שרבוטים נטויים שחורים. אבל כל אחד מהיצורים הננסיים האלה הוא בן אדם, יש לו שם וחיים, לכל אחד מהם יש פנים שאינם זהים לפניו של שום אדם אחר." (עמ' 149)

 "שומרים, מצילים, כל דבר,  את הזוטות ואת הדברים המהותיים, שכן אם חסר אחד מהם, שיווי המשקל הכללי של הדברים עלול להתמוטט." (עמ' 234).

ספרד – אנטוניו מוניוס מולינה. תרגום: פרידה פרס-דניאלי. הוצאת עם עובד (482 עמודים)

(פורסם ב- 15.4.2009  בפורום הספרים של YNET)

(Sefarad – Antonio Munoz Molina)