אי-סדר מוסרי – מרגרט אטווד

אי סדר מוסריהו, חובבי, ובעיקר חובבות אטווד: אם יש את נפשכם לדעת את המעיין ממנו שאבה אטווד את ספריה ורעיונותיה – קחו לכם את "אי-סדר מוסרי" – שהוא מעין אוטוביוגרפיה (אבל לא בדיוק – כי לגיבורה קוראים נל, וחלקים שלמים מן הספר מסופרים בגוף שלישי), מעין ספר סיפורים (אבל לא בדיוק  – היא אמנם מזכירה בסופו כי כמה מן הסיפורים נתפרסמו בעבר, אולם יש קשר והובלה בין הסיפורים השונים).

 מי שקרא ומכיר את אטווד, גם מתרגום שהוא כלי שני, מכיר כבר את השפה האטוודית המיוחדת עם משמעויותיה ותתי המשמעויות, עם הנימים הדקים הרוחשים בין השורות ומבעד למלים – והנה כאן לפנינו סיפור חדש, אישי יותר מכל קודמיו, ועדיין עם השפה המיוחדת ההיא.

היכרות מוקדמת עם ההכרה באחריותה של האשה ל"תחזוקת הבית / תחזוקת החיים" אנו פוגשים אצל נל הצעירה, שאמה נמצאת בסופו של הריונה, והילדה בת האחת עשרה היא האחראית לכך שהבית יתפקד (כי האח הבוגר יותר, יש לו עיסוקים חשובים יותר, והאב נמצא בעבודה הרחק מן הבית, לא יום ולא יומיים אלא שבועות). ומתוך הדאגה הזו בוקעת החרדה שמשהו ישתבש, שהתינוק יבוא ורק היא בבית, ואיך תזעיק עזרה מן המקום ההוא המרוחק מכל ישוב.

אבל אסור להסגיר את האימה, שלא להדאיג את האם ההרה העייפה… אז היא סורגת – חליפה לתינוק שיגיע. (כי כך צריכות לנהוג נשים).

 את התפיסה שיש משהו מעוות בדרך שבו העולם מסביבה מתייחס לנשים אפשר למצוא בסיפור "הדוכסית האחרונה שלי". נל מנתחת את השיר המספר על הדוכס המציג את תמונת "הדוכסית האחרונה" לשליחו של הרוזן המבקש להשיא לו את בתו, לאחר שהדוכסית החזירה נשמתה לבורא ככל הנראה בעזרתו של הדוכס. זה האחרון אינו מסתיר מן השליח כי אכן הוא הוא האחראי למותה של "הדוכסית האחרונה שלי" משום שחיוכיה לכל עבר הרגיזו אותו עד מאד. ניתוחה של נל את השיר נוגד את המקובלות לפיהן השליח (ומשום כך הרוזן) יסתייג מן הדוכס – להיפך, היא אומרת, הם עשו יד אחת עמו למרות שרצח את אשתו. ובהפוך על הפוך היא מוסיפה "'היא היתה טומטומית,' אמרתי. 'היא היתה צריכה להיות מסוגלת לקלוט שהחיוכים המעצבנים שלה לכל העולם ובן דודו לא מוצאים חן בעיניו…'"

לימודי הספרות בכלל מביאים רק דמויות נשים שיש בהן בעייתיות מסויימת: "כל הבחורות הללו דמו זו לזו. הן נתנו אמון רב מדי, הן מצאו את עצמן בידי הגברים הלא נכונים. הן לא היו מסוגלות להתמודד עם המצב, הן הניחו לעצמן להיסחף. הן חייכו יותר מדי. הן היו להוטות מדי לרצות… מדוע היה עלינו ללמוד את הטומטומות האומללות, המעצבנות האלה? תהיתי. .. איזו תועלת תצמח מהם בחיינו העתידיים?"..

 אלא שנל, כנראה, הפנימה את הצורך הזה לרצות, וכך היא נענית לרצונותיו של אהובה, ההופך לימים לבעלה, ובהמשך לרצונותיה וגחמותיה של אשתו לשעבר, אם בניו.

 הסיפור האחרון בספר – "הבנים במעבדה" – החזיר אותי ל"עין החתול"; כבר אז חשתי כי אטווד לא רכשה את הידע האטימולוגי הנרחב, כמו גם הידע והתחושות של החיים בטבע מתוך תחקירים; "הבנים במעבדה" אימת את ההרגשה הזו – שאטווד אכן חיה את החיים הללו בעצמה.

 ופה ושם אפשר למצוא גם שורשים ל"אשה האכילה" שלה.

ועוד דמות אחת, צדדית, שאהבתי במיוחד בסיפור "הישויות" – מתווכת הדירות לילי. אשה שהיתה במחנות ובעלה היה במחנות, ובנה התינוק אבד. היא ובעלה מצאו איש את רעותו אבל לא את התינוק, והגרו "לקנדה לטורונטו, מקום שבו אדם אינו אנוס להיזכר." נולדו להם שני ילדים חדשים… ולילי מעולם "לא דיברה על המחנה שהוכנסה אליו, ולא על התינוק האבוד. מה יש לדבר? מה זה כבר יעזור? מי ירצה לשמוע? מכל מקום היא היתה בת מזל יותר מרוב האנשים היא היתה כל כך בת מזל."

 אפשר לקרוא את "אי סדר מוסרי" טיפין טיפין, אפשר לקראו ברצף.

 בכל מקרה – מומלץ ביותר.

אי סדר מוסרי – מרגרט אטווד. תרגום: שאול לוין. הוצאת כנרת (219 עמודים)

(פורסם ב- 12.7.2009 בפורום הספרים של YNET)

(Moral Disorder – Margaret Atwood)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *