וינד גאפ היא עיירה כמעט שכוחת אל אי שם במיזורי, יש בה רק כמה אלפי תושבים וכולם (בערך) מכירים את כולם.

 ילדה אחת, בגיל העשרה, נעלמה בוינד גאפ וקמיל פריקר, עיתונאית של ה"דיילי פוסט" השיקגואי, ומה שחשוב לא פחות – בת למשפחה מוינד גאפ, נשלחת לסקר את ההיעלמות, שנכרכת באופן אוטומטי עם רצח של ילדה בגיל דומה, מספר חודשים קודם לכן.

 הקהילה הקטנה בוינד גאפ הזכירה לי במידה מסוימת קהילה אחרת שנתקלתי בה בספר אחר – אצל סופרת אחרת – קהילת סנטראליה שב"מעוף העורב". כולם אכן מכירים את כולם, הילדים נפגשים בבית הספר, כולם הולכים לאותה כנסיה, קונים באותן חנויות…

 בוינד גאפ החלוקה בין עשירים לעניים היא די דיכוטומית, כך מי שלמדו יחד בבית הספר יכולים למצוא עצמם יום אחד משני צידי המתרס כמעבידים וכעובדים / עוזרות בית.

 משפחת פריקר היא מן העשירים, וביתה בית רחב ידיים. אלא שבואה של קמיל לשם אינו משמח איש – לא את אמה, לא את אביה החורג, לא את אחותה למחצה, לא את חוקרי המשטרה, לא את חברותיה לשעבר שנשארו מאחור או את חברותיה של אמה, שלא לדבר על המשפחות – זו שאבדה ילדה לפני כמה חדשים, וזו שילדתה נעדרת.

 לאט לאט מקלפת קמיל שכבה אחר שכבה מן הסודות העוטפים את הקהילה; לאט לאט מגלה הקורא מהם הסודות העוטפים את קמיל ואת משפחתה, כמו גם את הקרובים לה והרחוקים יותר.

 לאורך הספר הדהדה בי השורה "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות – אומללות הן כל אחת על פי דרכה" מתוך: "אנה קארנינה", משום שמתחת למעטה החיצוני מתגלות בספר משפחות שבכל אחת מהן עצב או אובדן או חסר מסוים – וכל אחד מהם אחר.

אין הרבה אהבה, רק הרבה בדידות.

 מעבר לתיאורי הקהילה והאנשים בה, ההיעלמות הזו, הרצח ההוא, יחסי הכוחות בין אנשים שונים, בין נערות שונות, הספר הינו ספר מתח משובח הנקרא בנשימה עצורה כמעט (כך נותרה לה ערימת עיתוני השבת מיותמת עד סיומו של הספר) – והריהו מומלץ בתור שכזה.

חפצים חדים – ג'יליאן פלין. תרגום: יעל אכמון. הוצאת עם עובד (329 עמודים)

(פורסם ב– 3 אוקטובר, 2009 בפורום הספרים של YNET)

(Sharp Objects – Gillian Flynn)