מהו המה – דייב אגרס

מהו המה"בכל אשר אעשה, בכל דרך חיים שאבחר, אספר את הסיפורים האלה. .. ואני מדבר אליכם מפני שזה חזק ממני. אני שואב כוח.. מהידיעה שאתם שם. … כמה בורכנו שיש לנו זה את זה? אני בחיים ואתם בחיים, ועל כן עלינו למלא את האוויר במילותינו. .. אני אספר סיפורים לאנשים שיקשיבו ולאנשים שאינם רוצים להקשיב. … איך אוכל להעמיד פנים שאינכם קיימים? הרי זה בלתי אפשרי כמעט כמו נסיונכם שלכם להעמיד פנים שאני איני קיים."

 בינינו ובכל הכנות – כמה מאיתנו באמת יודעים מה מתרחש בסודן? מדי פעם אנחנו קוראים על חבל דארפור, אפילו למדנו להגיד ג'אנג'אוויד… אבל מה באמת אנחנו יודעים על שגרת החיים שם, או שמא – אי-שגרת החיים במקומות הללו שכוחי האל, שאין התקשורת מגיעה לשם בהמוניה, אפילו לא טיפין טיפין; מקומות בהם נלחמים אנשים אלה באלה, שבטים אלה באלה, נציגי פלג זה מול פלג אחר – ובתווך, תמיד בתווך, אלה שאינם מעורבים, שלא בקשו להיות מעורבים, שרק ביקשו להם חיים שקטים. ולא ניתן להם.

 דרך עיניו של ולנטינו אצ'אק דנג אנחנו מתוודעים לאט לאט לחיים הללו – של הדינקה בדרום סודן, שאחרים נושאים עיניהם לאדמתם, ולרכושם (שבעינינו, בני המערב, אין שווי לו לרכוש הזה כלל).

בין פשיטת צבא המורדים, לצבא הממשלה, לכוחות המוסלמים, נאלצים אנשים להקרע מאדמתם, מרכושם המועט, ולהפוך לפליטים. חלקם נקרעים ממשפחותיהם, ובין הנקרעים הללו – ילדים רבים.

זה מתחיל בבריחה מטורפת, ריצת אמוק ממוקד סכנה, ופתאום הילד מוצא עצמו לבדו, או עם ילדים אחרים בסביבה; ואז – איזשהו מישהו מבוגר מעט יותר מנהיג את חבורת הילדים, בהליכה לכיוון מסוים ששם – כך שמעו – יותר בטוח.

 אלה "הילדים האבודים". לחלקם אין יותר משפחות, חלקם לא יודעים אם יש להם משפחות, חלקם שואפים למות. הרבה מהם מתים בדרך, מרעב, מצמא, מפשיטות של צבא זה או אחר. אחרים מגוייסים לצבא המורדים, רק כדי להפוך לילדים לוחמים – בשר תותחים. יש הנטרפים בדרך לעיני חבריהם. יש שפשוט יושבים, כך באמצע ההליכה, ומחכים למותם.

 קבוצות קבוצות של ילדים כאלה, יחד עם שיירות פליטים אחרות, נאספים למחנות פליטים, קודם כל באתיופיה, בה אין הם רצויים במיוחד – ובהזדמנות ראשונה מגורשים משם, ואחר כך בקניה – במקום שאף אחד לא ממש רוצה לגור בו; מישור שחון מאופק עד אופק.

 עשרות, מאות, אלפים, עשרות אלפים נאספים לאט לאט; ארגוני הסיוע אף פעם אינם מסייעים די, המחסור שולט תדיר.

 ואף על-פי כן ישנה תקווה – ארגונים שונים בארצות שונות אוספים אליהם את הילדים האבודים, לחיים חדשים בארץ חדשה: "עמדנו לעזוב את כל מה שהכרנו, או חשבנו שהכרנו; לכל אחד מאיתנו היתה רק שקית אחת קטנה של חפצים, ושום כסף בכלל, שום משפחה במקום שעמדנו להגיע אליו. המסע הזה היה מעשה של אמונה נמהרת."

אלא שגם החיים בעולם החדש אינם בדיוק נוחים ונעימים – כי צריך להסתגל מרחק שנות אור כמעט בזמן, וצריך לעבוד ולהתפרנס. יש רצון עז להתקדם מעבר לעבודות פשוטות, ללמוד ולהצליח – וממול ישנן דעות קדומות למכביר, פשע מסוג אחר, לא קבוצתי כמו בבית, אלא אישי: מישהו פולש לביתך, שודד את רכושך, ומכה אותך, רק משום שהיית תמים דייך לפתוח דלת למי שהקיש עליה.

 ולנטינו אצ'אק דנג – היה או לא היה, לא בדיוק ברור – אבל זה לא ממש חשוב. סיפורו האישי של אדם אחד, בתוך סיפורם הטרגי של רבים – יחד עם הנחישות, היכולת לשרוד בלי לאבד צלם אנוש, הסולידריות שבין אנשים המצליחים להתעלות מעל צרותיהם האישיות על מנת לסייע לאחרים כמותם – כל אלה הופכים את מהו המה לספר שחשיבות הסיפור שבו עולה בהרבה על ערכו הספרותי.

 ספר מעניין, מרתק, פוקח עיניים  (ומתורגם נפלא על-ידי שאול לוין) .

מומלץ ביותר.

 

 מהו המה – דייב אגרס. תרגום: שאול לוין. הוצאת מחברות לספרות (570 עמודים)

(פורסם ב – 20 אוקטובר, 2009 בפורום הספרים של YNET)

(What is the What – Dave Eggers)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *