אם יש את נפשכם לדעת את המעין ממנו שאב מאיר שלו את עלילות ספריו (או לפחות את הבסיס להן) ואת הדמויות שבספריו, לכו לכם אל הספר הזה, החדש, האחרון – הדבר היה ככה.

זהו ספרו האישי ביותר, הקרוב ביותר אל עצמו עד כה. ואין זו אוטוביוגרפיה, או סיפור חיים, אלא איזשהו פרק – הסובב כולו סביב סבתא טוניה ושואב האבק שלה, שקבלה במתנה מגיסה שבאמריקה.

 שלו הוא בעל טורים חביב עלי במיוחד; למען האמת – טורו במוסף לשבת בימי שישי הינו כמעט הסיבה היחידה למשא הקילוגרמים של נייר עיתון שאני סוחבת עמי לעתים לביתי.

חלק הארי של הטורים נוגע, אמנם, לענייני היום והשעה, אך חלקם – אלה הזכורים לי גם שנים לאחר שנכתבו – הם אלה העוסקים בהיסטוריה הפרטית שלו (הויכוחים סביב שולחן הארוחה על דמותו של דוד המלך, למשל) או העוסקים באהבת הארץ מן הרגלים, מן הטיולים והצפייה בטבע של "כאן ליד הבית". חביבים עלי טוריו לא רק בגלל הדברים שנאמרים בהם, אלא, בעיקר מן הדרך שבה הם נאמרים – מן השפה העשירה רבת הגוונים והדימויים.

ומשום שפה זו, חביבים עלי כל ספריו שקראתי, וביניהם כל הרומנים שפרסם.

 "הדבר היה ככה" הוא הקוד לסיפור שכולו אמת או, לפחות לדעת המספר או המספרת, כולם מבני משפחתו של הסופר, כולו אמת; והספר כולו סיפורים – סיפורים הסובבים סביב משפחתו של הסופר – משפחת איכרים בנהלל.

אם המשפחה – סבתא טוניה, שסביב דמותה סובב כל הספר הזה, סביבה וסביב שואב האבק שנשלח אליה מאמריקה, הינה "טיפוס" מיוחד במינו: אשה מן העליה השלישית, שבאה בנעלי אחותה הבוגרת ממנה שהלכה לעולמה והותירה איש וילדיו הקטנים.

והיא באה לה מאוקראינה, מן הכפר הקטן שלה, להיות אשה ואם, ואיכרה, העמלה כל הזמן הן במשק – בחקלאות, והן בבית שעל נקיונו היא שומרת מכל משמר, ויש לה בו חדרים שאין להכנס אליהם, כדי שלא יתלכלכו.

מקדש מעט לנקיון, למאבק הסיזיפי באבק ובחול המזדחלים ברשעות אל תוך הבית.

 "טיפוס" מיוחד במינו היתה הסבתא הזו; כמוה היו "טיפוסים" שונים ומיוחדים בהתישבות של אז. מטבעות הלשון שטבעה במשפחתה, השימוש המיוחד בשפה העברית ("אז אני הולכתי") כדרך העולים מארצות מזרח אירופה (או שמא, "אאורופה").

 ו"טיפוסים" מיוחדים הם גם בני משפחתה, כמו רבים מבני העליות הללו, שהפכו איכרים ומתיישבים, שהגינדור והפינוק זרים להם (אם רוצים להגיד משהו רע במיוחד על מישהי אומרים ש"היא ודאי גם עושה מניקיור"). אפילו בעלי החיים לא יכולים לברוח משיפוט ערכי שכזה – תרנגולת שלא מטילה מספיק ביצים (לדעת סבתא טוניה) מקבלת את התואר "תרנגולת שלא משתדלת". ואם היא ממשיכה "לא להשתדל" – אחת דינה: המרק של יום ששי בערב.

 עד סופו של הספר (הקצר כל כך, אללי) הספקתי לצחוק, כפי שלא צחקתי הרבה זמן, להתאהב במשפחה, ואפילו בסופר – מחדש (כי תמיד, כאמור, אהבתי את כתיבתו).

 מומלץ ביותר עד מאד !!

הדבר היה ככה – מאיר שלו. הוצאת עם עובד (226 עמודים)

(פורסם ב-  2 נובמבר, 2009 בפורום הספרים של YNET)