אחוזות החוף – אמיר גוטפרוינד

אחוזות החוףהספר קצת ישן, כבר בן שבע ומשהו, ואיכשהו הצטרף לאוסף "כל כתבי" גוטפרוינד רק לאחרונה.

(שהרי את כל השאר כבר קראתי והצבתי על מדפי).

 בניגוד לספריו האחרים (ובהפתעה גמורה לי – שמעדיפה להמנע מקריאת הכריכה האחורית) זהו ספר סיפורים, וספר סיפורים מצריך מבחינתי קריאה מיוחדת.

 אבל אחרי שהתגברתי על ההפתעה זומנה לי הנאה גמורה (שוב) משפתו העשירה ומדמיונו המפליג למרחקים של גוטפרוינד.

 סיפורי "אחוזות החוף" נעים בין ישראל לצרפת, וחוזר חלילה; ובאופן מפתיע – גם את גיבוריו הצרפתיים וסביבת מגוריהם מתאר גוטפרוינד בפרטי פרטים, כאילו לא גדל כאן בשיכון בחיפה, אלא שם, באיזה כפר נידח, בן למשפחת אצולה שירדה מנכסיה, או בן איכרים איש אדמה כגיבוריה של אירן נמירובסקי.

 יש לו בין גיבוריו אוהבי ספר, בעיקר הצרפתים שבהם – כך הדוד אלבר (שאינו בעצם דוד, אבל נוח לכנותו כך) המגדל בגינתו שירים של פרנסיס ז'ם, או הדוד אלפונס שספרייתו היא שם דבר – זה הטוען כי "לקריאת פלובר נדרש תחילה שיטוט מתון בין בתי כפרים. …

ללורקה מתאימות שעות הגשם.

לרילקה – הנהר.

תומס מאן – שעות דאגה.

אין שעה מתאימה לקריאת המודרניסט הזה, ג'ויס.

פרוסט – כל שעה טובה. …"

 גם גיבוריו הישראלים נידחים משהו, לא ממרכז הבמה, לא אנשי שם  – אנשי שוליים – הדוד מלכיאל העוסק במחקרים רק לשם המחקר, ומשנגנבים דרכונו וזהותו, הריהו הופך לאיש מת, וחי, ומת שוב ושוב – עד שנאלם ונעלם לתמיד.

 מכמירים לב כמו הדוד לוי, השובת מול מפעל הפיס בתקוה שיכירו בזכייתו, למרות שהטופס הקבוע, ככל הנראה לא נשלח.

 והמכמיר לב מכולם – גיבורה של גלויה מוַואלְדְזֶה, שהיה הנחשון מבין משפחתו לעלות לארץ ישראל, ומשפחתו לא הגיעה אחריו, אלא נבלעה במחנות שבפולין, ומה שנותר לו הוא הגלויה הזו שנשלחה מהם, רגע לפני שהופשטו מבגדיהם והובלו למקלחות… וכשהוא מגיע, אחרי שנים לוואלדזה מתגלה לו האמת ההיא…

 ועוד ועוד..

 מומלץ לאוהבי גוטפרוינד, לאוהבי השפה העברית ולאוהבי ספר בכלל.

 

אחוזות החוף – אמיר גוטפרוינד. הוצאת זמורה ביתן. (271 עמודים)

(פורסם ב– 24 דצמבר, 2009 בפורום הספרים של YNET)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *