הבחירה בספר הזה דווקא לקריאה לוותה בהתלבטות מסוימת: עוד ספר אמריקאי בעובי שכזה, הזכיר לי את הקריאה בספרו של טריסטאן אגולף – אדון החצר.

אלא ששני הספרים הללו שונים למדי זה מזה, אם כי בדרך מסוימת ישנו איזשהו דמיון ביניהם.

 אמפייר פולס הינה עיירה קטנה במדינת מיין שבצפון ארצות הברית, נידחת למדי, וכזו הנראית ברוב סדרות הטלוויזיה והסרטים האמריקאים. העיירה כולה תלויה לפרנסתה במשפחה אחת, משפחת ווינטינג, המחזיקה בבתי החרושת שנסגרו, בקרקעות, המממנת כל מבנה ואירוע הזקוקים למימון. מנגד – משפחת רובי – גיבורת הספר, משפחה מייצגת את המשפחה הכל אמריקאית על סף העוני, המתפוררת מעט, והיא קשורה בעבותות שהם מעבר לפרנסה גרידא בגבירה ווינטינג.

 יש בספר תיאור נוגע ללב של אותן דמויות שוליים, אלה שאין שמים לב אליהן בדרך כלל, והן קורמות עור וגידים, עבר והווה, אישיות, מחשבות, חלומות (מנופצים בדרך כלל), שאיפות למשהו יותר טוב מאשר יש להן.

 עיירה כזו, משפחות כאלה או דומות להן נראות לעתים בעלילות אופרות הסבון המשודרות גם במקומותינו, אלא שלהן נוסף, כאמור, נפח שניתן רק להעלותו על הכתב (אך לא על האקרן).

 ועוד, תעלומות קטנות, סודות גדולים הולכים ומתגלים לאורך הספר, וישנה כל הזמן הרגשה של משהו העומד להתרחש; כמו ענני גשם המתחשרים באופק, ומתקרבים לאטם, כך מתקרבים סימני האסון, הקתרזיס, זה שאחריו יסודרו הקלפים בצורה אחרת, חדשה, זה שיביא לפתרון כל אותן תעלומות, שיגול את המסתורין מעל האמת, הידועה, בעצם, שרק נוח להתעלם ממנה.

 ויש בו בספר, מדי פעם אמיתות, ויש בו הומור עם חכמת חיים, כך – כאשר מיילס נוכח בטקס החתונה של אשתו לשעבר עם מי שהיה מאהבה, הוא מרחם עליה על כי הטקס שכה היה חשוב לה, קצר וחסר משמעות כמעט לגמרי:

"נכון שחתונות אזרחיות תמיד נראו בעיניו קצרצרות, מין טקס שנגמר כמעט לפני שהחל. נדרש יותר זמן כדי לחתום על חוזה לרכישת בית ומיילס לא הצליח להתעלם מהנובדה שכיום, רכישת נדל"ן נחשבה לאירוע רציני יותר מנישואים, להתחייבות בעלת השלכות לטווח רחוק בהרבה. מצד שני, יתכן שכך היו פני הדברים מאז ומעולם. נישואים הם שהגדירו את סדרי הירושה, את ההעברה המסודרת של נכסי נדל"ן מדור אחד למשנהו. אולי הרצינות שליוותה בעבר את טקס הנישואים הייתה לא יותר מאשר תוצר לוואי של טקס אחר, שגם אם לא היה מקודש בפועל, היה חשוב יותר."

 כמו ב"אדון החצר" גם כאן מוכרח לבוא הסוף בקרשצ'נדו אדיר; בניגוד ל"אדון החצר", ב"אמפייר פולס" נותר עוד מקום לתקווה, גם אם חבולה למדי, גם אם מוכה; תקווה המלווה בהתפכחות, בהכרה בעוולות העבר.

 אמפייר פולס היא הבית – "הבית הוא המקום שכאשר אין לך ברירה אלא לבוא אליו, חייבם להזמין אותך פנימה." (מיילס מצטט את פרוסט), ואליו שבים גיבורי הספר בסופו.

מומלץ בהחלט.

אמפייר פולס – רי'צרד רוסו. תרגום: גילת ארד. הוצאת ינשוף (630 עמודים)

(פורסם ב- 1 מאי, 2010 בפורום הספרים של YNET)

(Empire Falls – Richard Russo )