ביום שהמוסיקה מתה – אופיר טושה גפלה

ביום שהמוסיקה מתהחיי כולנו מלווים באי-ודאויות קטנות וגדולות, החל ממזג האויר (לא תמיד צודקים החזאים), מצב רוחם של עמיתינו לעבודה, האנשים שנפגוש במהלך היום, השפעת שתצוץ פתאום בדיוק ביום מאד לא מתאים, הזכיה בהגרלה או קבלת ירושה, וכלה ביום מותנו.

אבל בעיר קטנה אחת, אינוביל, אי שם במדינת קרמנדין שבין הולנד לבלגיה, כל תושבי העיר יודעים מהו יום מותם.

יום אחד, לפני כך וכך שנים הגיע לעיר נער אחד שידע לספר לכל אחד מתי יהא זה יום מותו.

המידע נרשם בתיק מיוחד והונח מאחורי זכוכית, וכל אחד רשאי היה, מקץ שבוע, לבוא ולפתוח את התיק כדי לדעת מהו היום החשוב ביותר בחייו.

ילדים היו צריכים לחכות עד הגיעם לגיל 18, ואז יכלו לפתוח את התיק.

 אנשים היודעים את יום מותם מתכוננים אליו; חלקם יתחילו לחיות בתזזית כי הנה נותרו להם רק כך וכך שנים (מעטות, או רבות) ועליהם להספיק הכל, חלקם ישקעו בשלווה מבורכת – עתה, משנפתרה התעלומה הגדולה של חייהם, הריהם יכולים לחיות בנחת ולהתפנות להנאות הקטנות.

יהיו כאלה שיטפחו את קבריהם המוכנים ומצפים להם בחלקת "המתים החיים" שבבית הקברות באינוביל; וזאת יש לדעת – בית הקברות באינוביל, יש בו שלוש חלקות מסומנות: זו של אלה שמתו לפני הידיעה, אלה שנולדו לאחר ביקורו של הנער, ועל כן אינם יודעים את יום מותם, ואלה היודעים ומתכוננים לכך, מכינים מצבות, מתכננים את טקס הלוויה שלהם, ואפילו עושים חזרות לטקסים הללו.

 וכמובן בוחרים את המוסיקה לטקס. דורה מאטר, גיבורת הספר, היא אשה שבמשך שנים רבות המוסיקה מהווה מוטיב מרכזי ביותר בחייה. כל אדם שהיא פוגשת, איכשהו מיד מתלווה לו פסקול מסוים ומיוחד לו. מובן שדורה מגלה עניין גם במוסיקה שאנשים בוחרים לעצמם ליום מותם.

טעמה של דורה במוסיקה לוקח אותה למחוזות מרוחקים למדי, כאלה המותירים את הקורא(ת) תוהה ומשתאה – על מה בדיוק היא מדברת, או, האם הסופר העביר אל הספר את טעמו המיוחד במוסיקה, כדי להרבות פליאה – ובכלל – אם כבר, למה לא מצרפים דיסק-און-קי עם דוגמיות למוסיקה הזו.

 כמו ב"עולם הסוף" ספרו הראשון של טושה גפלה, שוב אנו מתוודעים ליכולת המופלאה של הסופר לברוא מציאות אלטרנטיבית מרתקת, כמו גם יכולת כתיבה מושכת ומהנה.

שלא כמו עולם הסוף, ההרגשה כאן היא שטושה גפלה לא הצליח להפוך את הרעיון לסיפור. לאורך כל הספר חיפשתי את הסיפור, את ההתפתחויות, משהו מעבר לחיים הרגילים היום-יומיים. חיפשתי ולא מצאתי.

דורה מאטר חיה חיים רגילים למדי, עם סיפור חיים רגיל למדי: התאהבויות, פרידות, הורים מעצבנים, חברויות, עבודות מזדמנות יותר או פחות… וזהו, פחות או יותר.

רעיון מצוין – כתיבה מצוינת, הסיפור כולו קצת פחות.

מומלץ למעריציו המושבעים של אופיר טושה גפלה.

 ביום שהמוסיקה מתה, אופיר טושה גפלה, הוצאת כתר. (397 עמודים)

פסקול הספר "ביום שהמוסיקה מתה"

(פורסם ב-  – 15 מאי, 2010 בפורום הספרים של YNET)

(דיון בספר בפורום הספרים של YNET נערך ביום 22.7.2010)

5 תגובות לביום שהמוסיקה מתה – אופיר טושה גפלה

  1. התחלתי לקרוא בעניין רב את הספר, מה עוד שזה הספר הראשון שקראתי מפרי עטו של טושה גפלה. הרעיון היה מבריק ואז מצאתי את עצמי תקועה ולא נמשכת. קראתי עד עמוד 200 ובצער רב ולאחר ייסורים :) החלטתי לנטוש.
    לא התחברתי לדמותה של דורה ולכל האווירה האפלה והשירים שהגיבורה אהבה, שהם מרחק גדול ממני.
    אולי זה מיועד לצעירים ממני .

    את צודקת מאד לגבי הביקורת שלך איריס.

    תודה,
    לולה

    • האמת שבמבט לאחור אני אוהבת את הספר הזה, ועוד אשוב אליו ביום מן הימים

  2. קראתי את הספר עד תומו ואהבתי אותו. עשה לי חשק לשמוע את כל היצירות שמוזכרות בו ולתכנן מה ישמיעו בבוא יומי.
    בהלוויה של אבא שלי שרנו שני שירים שהיו משמעותיים מאוד בחייו והייתה לוויה משמעותית ומרגשת מאוד.

    • לאה יקרה,

      תודה על תגובתך.

      מתברר כי את המוזיקה המופיעה בספר ניתן לשמוע בקישור הבא:

      https://duramater.co.il/

      נראה לי שבפעם הבאה שאקרא בספר, אאזין במקביל לכל יצירה

      והאזנה נעימה לך

לא ניתן להגיב

אלה יווניה קוראת ספרים