מבחוץ הכל נראה מושלם, או כמעט; מבחוץ.

איתן, ראש צוות בחברת מחשבים, נשוי לנעמי (במלרע), אהובת נעוריו, ציירת, אב לעלמא (ב-א', כדי שלא יחשבו שזה על שם המסטיק) הפעוטה; איש יפה. תמיד היה יפה.

חיים בורגניים שקטים בפאתי הפארק הלאומי,  עם הרגלים קבועים, קפה בכוס שלו ושלה, עיתונים ושקט ביום ששי, גן לעלמא, ריצות ערב לפארק…

 ובריצת ערב אחת שכזו, שבה היו השבילים הומי אדם, סטה איתן מן השביל ונכנס לחורשה – ונתקל בגוף נערה, ששכבה מעורטלת חלקית, פצועה ומחוסרת הכרה. איתן נושא אותה משם ומזעיק עזרה, והופך לגיבור לרגע…

 אלא שמראה הנערה הפגועה מעיר בתוכו משהו; משהו שקבר וכיסה, וקיווה שלא יתעורר אף פעם. איזה זכרון ילדות רחוק שחזר עכשיו לגרד ולגרד, עד שהצלקת החלה להפתח.

 פעם, כשהיה בן 16, היה משהו, איזה אירוע, הוא ועוד ילדה אחת מהשכבה, מהפחות פופולריות, משהו שהסתיים בסימן שאלה – היה כאן רצון? היתה כאן כפיה?

הוא לא בטוח

לא יודע

לא רוצה לדעת.

נוח לו שהכל רדום.

 אבל פצעים ישנים, אם לא נוקו פעם, ישובו יום אחד ויזדהמו מחדש, ויזהמו את כל הסביבה.

 "לעתים הערב נופל על ראשך כאבן קהה, כבדה; כצער עתיק המבקש מקום לנוח בו. אתה ואהובתך יושבים על הספה, מכונסים משני צדיה, נמנעים זה מזה. .. ואף שהאשה הזאת ממש שם, בכל זאת אין שום דרך להרים את היד ולהניח לך לחצות את האוויר הקרוש והמיואש ביניכם…."

 גלבפיש יודעת לכתוב; לשאת סיפור מתחילתו ועד סופו בלי לשעמם לרגע, בלי להתחנף לקורא ולהציע לו מתקתקות טלנובלית שתנחם קצת, בלי לוותר לעצמה על השימוש העשיר בשפה.

הסיפור נע בין ההווה לבין העבר, ומובא מפיו של איתן; ונראה כי גלבפיש עמדה בכבוד במשימה של לדבר בקול של גבר, ובעיקר בקול הנער בן ה- 16, להבין מה עובר בראש נער בן 16 (אני חושבת, אף-פעם לא הייתי נער)

 אלא שכמה דברים הפריעו לי בכל זאת; איתן מרגיש את עצמו תמיד נחות ביחס לסביבתו – אשתו, חברו הטוב, בת הזוג של החבר… כולם כולם מתוארים בפיו כמצליחים ומוצלחים בקלות שכזו, בעוד שהוא נאלץ לעשות מאמצים רבים כדי להגיע להשגיו. היחסים בין איתן לנעמי מלאי סודות והסתרות; בהתחשב בעובדה שזוהי אהבת נעורים, הייתי מצפה ששניהם יכירו טוב יותר אחד את השניה, שהסודות לא יהיו שם כל הזמן.

 חסר לי גם פיתוח של הנושא שלשמו התכנסנו – אונס (היה או לא היה), סוגי אונס, ההתיחסות לקרבן, למקרבן – איכשהו הנושא נפתח ומיד נסגר; אשמת הקרבן בעיני עצמה והרצון להניח את "זה" מאחוריה; ההיטפלות לחלש.

 ישנם גם עניינים לא פתורים, לא עניינו העיקרי של הספר שנותר מעורפל מה, אבל, למשל, הנערה הנאנסת בתחילת הספר, נעלמת אחרי מספר אפיזודות בהן היא מופיעה.

וישנם עניינים משניים שהעיסוק בהם "מושך" את תשומת הלב, ולא ממש רלבנטי לנושא העיקרי – כמו המשברים בתוך העבודה…

למרות פגמיו, ראוי הספר לקריאה, ומומלץ בהחלט.

 סיפור קטן ומלוכלך – רוני גלבפיש.  הוצאת זמורה ביתן (302 עמודים)

(פורסם ב– 31 אוגוסט, 2010 בפורום הספרים של YNET)