הנערה שבעטה בקן הצרעות – סטיג לרסון

הנערה_שבעטה_בקן_הצרעותראשית – אזהרת -ספוילר- אלה שטרם קראו את שני הספרים הראשונים בסדרה ומתכוונים לעשות כן, ביקורת הזו מכילה מעט (ממש מעט) מידע הידוע רק לאלה שקראו בספרים הללו. כמובן שאשתדל להימנע במידת האפשר מספויילרים הנוגעים לספר הנוכחי.

זהו הספר השלישי והאחרון, אבוי, בסדרת המילניום; לא יהיו עוד. סטיג לרסון, נוחו עדן, לא הותיר אחריו מורשת ספרותית ענפה, רק שלושה ודי.

מה חבל.

 בספרו השלישי – הנערה שבעטה בקן הצרעות – מוסיף לרסון לעסוק בקורותיה של ליסבת סלאנדר, הנערה המוזרה המקועקעת כולה, האקרית מחשבים מן הדרגה הראשונה, בעלת כישורים חברתיים מוגבלים למדי;  ליסבת שהצליחה לזחול מתוך קברה בסוף הספר הקודם, צריכה לשוב ולהתמודד עם צללים כהים במיוחד מעברה – אלה הקשורים אליה ואל אביה גם יחד.

 אם בספרו הראשון – הנערה עם קעקוע הדרקון – עסק לרסון בהיבטים כלכליים, תוך ביקורת נוקבת על הקפיטליזם החזירי והבועה הכלכלית הנלווית למעשיהם הנלוזים של הטייקונים, יחד – כמובן – עם התיחסות לעברה הנאצי (בחלקו) של שבדיה, לגברים המתעללים בנשים כדבר שבשגרה, וכמובן – סיפורה היוצא מן הכלל של סלאנדר;

אם בספרו השני – הנערה ששיחקה באש – עסק לרסון בארגוני הפשיעה תוך דגש על הסחר בנשים;

הרי שבספרו זה – הנערה שבעטה בקן הצרעות – בוחר לרסון לעסוק בארגונים הסמי-חוקיים, הנסתרים מן העין, אלה שאין יודע על קיומם מלבד מספר מוגבל של שותפי סוד, המגובים על ידי השלטון באמתלה של בטחון, אך בעצם מסתירים ממנו את מעשיהם משום שבחלקם הם מנוגדים לחוקה; וכדברי אחד מהם: "אנחנו אלה שלא קיימים. אנחנו אלה שאיש אינו מודה להם. אנחנו אלה שצריכים לקבל החלטות שאף אחד אחר לא מתמודד איתן… והפוליטיקאים הכי פחות מכולם." (עמ' 155)

 כן, לכל מדינה, גם הדמוקרטית ביותר, יש חצר אחורית שכזו, ובה ארגונים שכאלה שו-שואיסטים ביותר, הם המגינים על הביטחון, לעתים במחיר כבד לפרטים יחידים, לעתים במחיר כבד לחוקה. ארגונים כאלה, משאינם נתונים לביקורת הרשות המחוקקת והרשות השופטת, הרי הם עצמאים לפעול ככל העולה על רוחם, ולעתים – גם אם נשתכחו מטרות הארגון הראשוניות, הרי שבתוקף האינרציה של אירגונים, הריהם ממשיכים להתקיים למען קיום עצמם, ולבצע פעולות שיאפשרו את המשך קיומם.

 מיכאל בלומקוויסט – הגיבור השני של טרילוגית המילניום, ובן דמותו של סטיג לרסון, נאבק בארגון החשאי הזה, כדי לפצות, ולא במעט על העוול שלדעתו נגרם לסלאנדר.

בדרכו הוא מבקר באופן חריף את קיומם של ארגונים חשאיים בכלל: "מן המפורסמות הוא שמשטרות חשאיות עושות צחוק מעצמן. זה מצב העניינים הטבעי לא רק במשטרה החשאית השוודית, אלא כנראה בכל שירותי המודיעין בעולם כולו. אלוהים! המשטרה החשאית הצרפתית שלחה צוות צוללני קומנדו לניו זילנד כדי לפוצץ את ספינת ארגון גרינפיס 'רוונבו ווריור' – לכל הדעות המבצע המודיעיני המטופש ביותר בתולדות המין האנושי, אולי חוץ מהפריצה של הנשיא ניקסון לבניין ווטרגייט. נוכח אווילות שכזו לא פלא שקמות שערוריות. .." (עמ' 181).

 כדרכו מצליח לרסון לשמור על מתח לאורך כל הספר הארוך למדי (649 עמודים) – עד לדרגת "מדיר שינה", ובכל זאת לספר סיפור מרתק, להתעמק בפרטים, ואף לשכנע באג'נדה שלו.

 אם יש לי קצת ביקורת, הריהי נוגעת לנטייתו של לרסון לפתור בעיות הצצות במהלך הסיפור קצת יותר מדי בקלות, כדי להצמד לעלילה המרכזית; אבל הסך הכל הוא ספר מתח מצוין מאד.

מומלץ ביותר בהחלט ולגמרי.

 הנערה שבעטה בקן הצרעות – סטיג לרסון. תרגום (מצויין, כולל הערות והארות שוליים): רות שפירא. הוצאת מודן. (649 עמודים)

(פורסם ב – 16 נובמבר, 2010 בפורום הספרים של YNET)

(Luftslottet som sprängdes – Karl Stig-Erland Larsson)

אלה יווניה קוראת ספרים