אנה ואוטו קוונגל, זוג גרמנים בזמן מלחמת העולם השניה, זעיר בורגנים, אינם מחבבים במיוחד את המשטר הנאצי, אבל מסתגלים אליו במידה מסוימת, ואפילו מצטרפים לאירגונים המתאימים, כדי לשמור על פרנסתם, עד ש… עד שהבשורה הרעה משיגה אותם: בנם היחיד נהרג בקרבות.

 והחל מאותו רגע אין להם עוד מטרה אלא לעשות משהו כנגד המשטר שלקח להם את בנם, ולוקח בנים לאמהות אחרות, ואנשים אחרים, ובכלל- פועל בשיטות שאינן מוסריות או צודקות, ומטרותיו מפוקפקות למדי.

 הקוונגלים הם גיבורי הספר לבד בברלין, ומלבדם גיבורי המשנה – אף הם גרמנים, אף הם משתדלים שלא להתערב יותר מדי, שלא לעמוד על דעתם יותר מדי, שלא לשפוט; מוטב לסובב את הראש לצד השני כאשר קורה משהו באזור, מוטב לא לראות, לא לשמוע ובודאי לא להגיב.

 כך – פראו רוזנטל, שכנתם של הקוונגלים, יהודיה שבעלה כבר נלקח על ידי השלטונות, והיא מבלה חייה בהמתנה שיבואו לקחת גם אותה; מוסתרת על ידי השכן המכובד – שופט עליון בדימוס – אולם אינה עומדת במתח.

 או הדוורית נושאת הבשורה, אווה קלוגה, שמשא הבשורות בתיקה כבד עליה עוד ועוד, ובעלה לא רק שאינו תומך, אלא שהוא ריקא וטפיל על צווארה, ולבסוף היא בוחרת לברוח מחייה הנוכחיים, ולחזור לכפר, לאדמה.

 בכלל – החזרה לאדמה, לחיים הפשוטים, נתפסת כאן כאיזו משאת נפש, כאיזה מאווה שאם יוגשם הכל יראה אחרת; אנה קוונגל מתגעגעת לימיה בכפר, אווה קלוגה בורחת לכפר, קונו-דיטר, הנער, שתיכף נספר אף בו, מוצא לו גאולה בכפר.. מין מוטיב חוזר מיטיב – החיים הפשוטים, הרחוקים מן העיר, ומן המפלצת הנאצית על כל זרועותיה וזוועותיה.

 קונו דיטר, בנו של השוער / משגיח בביתם של הקוונגלים. השוער – בורקהאוזן, אף הוא טיפוס נצלן וטפיל, חי על חשבונן של נשים שונות, שהוא מוצא אצלן מקלט ללילה או לשבוע, בעוד אשתו מפרנסת את חמשת ילדיה, מ"אירוח" של גברים אחרים במיטתה. קונו דיטר כאמור, ניצל ונושע בזכות או בעזרת החזרה לפשטות.

 מול האנשים הפשוטים, הזעיר בורגנים, שנשמתם מתמרדת כנגד כל מיני עוולות שהם רואים, בין אם באופן פרטי, בין אם באופן כללי – האם להיות פטריוט פירושו לתמוך במשטר בכל מה שיעשה, או דווקא להתנגד לו, כאשר הוא משטר מעוול ובלתי מוסרי? מול האנשים הללו מוצגים נציגי המשטר – שרים, שופטים, תובעים ובעיקר אנשי גסטפו כבריונים אלימים, חזיריים, שטופי אלכוהול; ואולי האלכוהול הוא המאפשר להם להיות בריונים אלימים שכאלה?

 אבל גם הסכמטיות-מה הזו אין בה כדי לפגום באיכויותיו של הספר, המצליח להציג את חיי היומיום של אלה שפשוט היו שם, ורק רצו להמשיך לחיות את חייהם ככל הניתן ללא הפרעה. אבל כוחות גדולים מהם בהרבה לא אפשרו זאת, וגרמו להם, לחלקם לפחות, לצאת בדרכם שלהם למלחמה דון-קישוטית כמעט.

ובזו נחמתם / נחמתנו.

לבד בברלין נכתב ופורסם זמן קצר לאחר המלחמה, ולאחר מכן שקע בתהום הנשיה. רק בשנים האחרונות "נתגלה" שוב ותורגם ופורסם – וטוב שנתגלה ותורגם ופורסם, כך יכולנו גם אנחנו להנות ממנו.

ומשהו קטן שמצאתי ואהבתי – על המוסיקה; אוטו קוונגל  מבלה חלק מזמנו במעצר עם מנצח מפורסם אחד, שהוא גם איש חכם ביותר, ובאחת משיחותיהם הם דנים בחשיבותה של המוסיקה: … "'ורק מוזיקה.. תראה, כשעבדנו בימים הטובים… עבדנו על דברים שאפשר היה להתגאות בהם! עבודת נגרות מעולה… אבל רק מוזיקה – כשאתה מפסיק, שום דבר לא נשאר מהעבודה שלך."

"דווקא כן, קוונגל, השמחה בנפשם של האנשים ששומעים מוזיקה טוב, זו נשארת.'"

מומלץ ביותר בהחלט.

 לבד בברלין – הנס פאלאדה. תרגום (מצוין עם הערות שוליים): יוסיפיה סימון. פן הוצאה לאור – ידיעות אחרונות – ספרי חמד. (671 עמודים)

(פורסם ב – 12 דצמבר, 2010 בפורום הספרים של YNET)

(Jeder stribt fur allein – Hans Fallada)