הסיפור האחרון – זה הנושא את שם הספר – "יותר מדי אושר" – קרוב יותר לנובלה מאשר לסיפור קצר. מעבר לכך – הסיפור עצמו הוא הפתעה אמיתית; אחרי סיפורי קנדה מן המאה העשרים, מופיע פתאום סיפורם של הגולים הרוסיים בפאריז במאה ה- 19, דרך עיניהן של דמויות אמיתיות מן העבר.

אבל תיכף נגיע לזה גם.

 ספר שמופיעה בו פיסקה כמו זו: "בכל שנה, כשאתה ילד, אתה נעשה אדם אחר. בדרך כלל זה קורה בסתיו, כשאתה נכנס שוב לבית הספר, מתיישב במקומך בכיתה הגבוהה יותר, זונח מאחוריך את הערבוביה הנרפית של חופשת הקיץ. ברגעים אלה אתה חש בשינוי במלוא חדותו. אחרי כן כבר אינך בטוח בחודש או בשנה, אך השינויים נמשכים למרות זאת. במשך תקופה ארוכה העבר נושל ממך בקלות וזה נראה תהליך אוטומטי, תקין. ההתרחשויות בו אינן נעלמות דווקא אלא מאבדות את חשיבותן. ואז יש סיבוב חד אחורנית, וכל מה שתם ונשלם צץ שוב במלוא חיותו, תובע תשומת לב, אפילו רצה שתעשה משהו בקשר אליו, אם כי ברור לגמרי שאין בכל העולם הזה אפילו דבר אחד שאפשר לעשות." פיסקה כזו, כל כך מדויקת, שאינה אלה הקדמה לסיפור (ילדות משחקות), כל כך יפה, המתחברת לכל נים בנפשו של כל מי שאי פעם היה ילד, פיסקה כזו אינה יכולה להופיע אלא בספר נפלא בהחלט.

 את אליס מנרו הכרתי ב"בריחה", וכמי שאינה נוטה לספרי סיפורים (יותר מדי לוגיסטיקה יש בהם; צריך לעשות הפסקה מתודית בין סיפור לסיפור, כדי להניח לכל אחד מהם לשקוע ולהטמע, וזה לא תמיד נוח, ולא תמיד יש זמן; לפעמים הספר כל כך מרתק, שמוכרחים להמשיך הלאה, ואז הסיפור הקודם נשאר ברקע בלבד… ובכל זאת) כבר אז נשביתי. יותר מדי אושר טוב אף יותר (כאילו שאפשר להיות טוב יותר ממצוין); אין בו צורך בסיפורי המשך, כל סיפור עומד בפני עצמו; לכל סיפור יש סוף מובהק.  בתחכום רב מצליחה מונרו לעתים לספר סיפור שלם, מפי אדם אחד, ובסופו מתברר שגיבור (בדרך כלל גיבורת) הסיפור הוא הדמות הנסתרת.

 אין הרבה אושר בסיפורים; דורי, גיבורת "ממדים", רק שורדת, חיה עוד קצת, לפחות על פני השטח. פרוזה – סיפורם של חלומות שבורים יחד עם היכולת לראות את חייך דרך עיניו של אדם אחר, שפעם היה נטול חשיבות, ופתאום מתבררים לך פרטים נעלמים על חייך.

המספרת ב- "ונלוק אדג'" מציגה, בעצם, דמות גיבורה אחרת – נינה, שלאט לאט מתבררת מורכבותה.

ב- "בורות עמוקים" נזכרתי במשפט הפתיחה של "אנה קרנינה": כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו,  אך המשפחות האומללות – אומללות הן כל אחת על פי דרכה; משפט המתאים לכל הסיפורים בספר הזה – שאין בו אושר רב, אבל הרבה אומללות יש בו.

 ב"עצים" רוי, שהוא איש די בודד, מתחתן לתוך משפחה גדולה ועניפה: "זה היה שבט שלם של אנשים שלא תמיד נהנו להיות זה בחברת זה, אך וידאו שהזדמנויות כאלה לא יחסרו. עשרים או שלושים איש נהגו להידחס במקום אחד בחג המולד או בחג ההודיה, ובימי ראשון רגילים הם יכלו להגיע לשנים-עשר איש – ולצפות בטלוויזיה, לדבר, לבשל ולאכול. רוי אוהב לצפות בטלוויזיה ואוהב לדבר ואוהב לאכול, א לא לעשות שניים מבין אלה בו בזמן, ובוודאי לא את כל השלושה."

וכך – בשפה עשירה ומדויקת מעבירה מונרו ריחות, טעמים, מראות ורגשות, עד כי הקורא(ת) כאילו נמצא בתוך המקומות, בתוך המשפחות, בתוך חייהן.

 ומתוך הסיפור האחרון – זה העוסק ברוסים הגולים באירופה של המאה ה- 19: "'אל תשכחי אף פעם כשגבר יוצא מחדר, הוא משאיר את כל מה שנמצא בו מאחוריו,'  אמרה לה פעם חברתה מארי מנדלסון. 'כשאשה יוצאת, היא לוקחת איתה את כל מה שקרה בחדר הזה.'"

 ומילה על התרגום: מושלם! כולל הערות שוליים מחכימות

 יותר מדי אושר – אליס מנרו. תרגום (נפלא בהחלט): דנה אלעזר-הלוי. הוצאת מחברות לספרות (315 עמודים)

 (פורסם ב– 19 ינואר, 2011 בפורום הספרים של YNET)

(Too Much Happiness – Alice Munro)

לרכישה