קחו נערים צעירים, בני שמונה עשרה, שעורקיהם מפוצצים בהורמונים, וגייסו אותם לצבא.

לא סתם מגייסים לצבא נערים בני שמונה עשרה, שעורקיהם מפוצצים בהורמונים. כי כשההורמונים שוצפים בהם, ואינם יודעים לאן להוליך את הרגשות וההתרגשויות, כשהגוף עוד לא לגמרי הסתגל לגודלו החדש והמוזר, זה בדיוק הזמן לקחת אותם ולשטוף את מוחם בתאוות המלחמה, בתאוות הסדר, באלימות המוסדרת על ידי הריבון.

ואם אין בדיוק מלחמה (כי לא תמיד יש בדיוק מלחמה כשבני השמונה עשרה שעורקיהם מפוצצים בהורמונים, מגוייסים לצבא) אזי תופנה האלימות הכבושה למקומות אחרים, לעתים כלפי חוץ, נאמר – כלפי העם הנכבש, לעתים כלפי פנים – מפקדים כנגד חייליהם, וותיקים כנגד חדשים, קומבינטורים כנגד אלה שאינם, גולני כנגד גבעתי ולהיפך…

 "כשאתה טירון מניאק, הקטע הכי קשה זה שאתה אף פעם לא יודע מאיפה זה יבוא, אתה רק יודע שזה יבוא, וכשזה יבוא זה יהיה כואב. ככה זה.

אתה לומד לפחד בלי לדעת מתי, ממה או ממי.  את יודע גם שאתה צריך לפחד רוב הזמן ומכולם. כל חייל בבסיס שהוא לא טירון נרא לך כמו משהו שזכותו לתזז לך את הצורה, וזה לא משנה אם זה סתם טבח או שק"מיסט בבסיס, המד"סניקית או החובש הפלוגתי. כל מי שהוא לא אתה או אחד מהחברים שלך, נראה לך כמו אחד שיכול לזיין לך את הצורה. כמו אחד שכבר עשה את זה, ועשו לו את אזה, ועכשיו הגיע הזמן שלו לסגור חשבון.

…

בטבע זה שרשרת המזון, בצה"ל זה שרשרת הפיקוד. " (עמ' 42)

 קחו נערים בני שמונה עשרה, שעורקיהם מפוצצים מהורמונים, כאלה המחפשים ריגושים ו"אקשן", קבצו אותם מפינות נידחות יותר או פחות, ערבבו את השוליים האלה עם השוליים האלה, ותקבלו סיר לחץ של אלימות כבושה; אלימות שבסופו של יום תופיע, כי כמה כבר אפשר לכבוש את הלחץ הזה?

 איתי אשר מספר את סיפורם של הנערים הללו, בני השמונה עשרה, הנמצאים בתחתית שרשרת המזון, מוכים מכל צד: "התחתית היא אינסופית. בכל פעם שחושבים שהגענו למקום הכי נמוך, מגלים שיש עוד. שהתחתית עמוקה הרבה יותר ממה שיכולנו לדמיין." (עמ' 110)

 בשפה גסה, שפת רחוב, שפת החיילים המתגייסים, הנערים בני השמונה עשרה, שעורקיהם שטופי הורמונים, שפה שתחתיה מתגלים רבדים רבדים של אירוניה דקה, חכמת חיים, חכמת רחוב.

 תמונת מצב עכשווית בהווה מתמשך ומתמשך, כבר שנים מתמשך כך – כאוס מתמשך, שאין בו התחלה ואין בו סוף, אין בו תכנית, אין בו מחשבה; סתם דברים שקורים.

 ואין תקווה כמעט, ואין תוחלת; רק לצאת שבת, רק שלא לחטוף עוד מכה.. ומן החיילים הללו צומחים אחר כך שוברי השתיקה

 כי כל הספר הזה הוא שבירת שתיקה אחת גדולה.

 (אני, מה אני מבינה בכלל? אני בת. התגייסתי לצבא והגעתי לצבא חיל האויר, שהוא צבא אחר לגמרי, מה אני מבינה בסיפורי טירונים ירוקים?)

מומלץ מאד!

תודה לרובי, שקיבל בטעות את הספר, ולא הניח לו עד גמר.. ואף פרסם ביקורת אוהדת ביותר.

תודה לאסף אשרי, שערך את הספר, והמליץ עליו אף הוא (ולמרות שהוא בעל עניין, אני בהחלט מאמינה לו).

תודה לכנרת זמורה ביתן שיזמו ערב ספרי ביכורים ובו הוצג הספר הזה.

ילדי הכאוס – איתי אשר. הוצאת כנרת זמורה ביתן. (271 עמודים)

(פורסם ב – 16 פברואר, 2011  בפורום הספרים של YNET)