"אילו לקח השופט מוויני מנדלה את ילדיה היו הנערים מקבוצת הכדורגל שופכים חומצה על פניו. פוגעים בו ונעלמים. לעולם לא היו נמצאות ראיות נגדם. השופט העיוור לא היה יכול לזהות אותם."

כך חולמת רמה בהקיץ, לאחר שהשופט קבע כי המשמורת על בתה תועבר לאביה של הילדה; אבל אילו היתה וויני מנדלה ועמדה לרשותה קבוצת הנערים המגנה הזו, כי אז איש לא היה מעז לקחת ממנה את ילדתה.

 דליה רביקוביץ אבדה את אביה בילדותה, ועליו היא מספרת בסיפור האחרון בקובץ הסיפורים "קבוצת הכדורגל של וויני מנדלה"; זהו גם הסיפור היחיד בספר שבו היא נוקטת בגוף ראשון.

בשאר הסיפורים דמותה מרומזת.. יותר ממרומזת. כל מי שמכיר את סיפור חייה, אפילו לשיעורין, ימצא אותה במרבית הסיפורים.

 אפשר למצוא שם את ילדותה האומללה בקיבוץ גבע, עת לא יכולה היתה לקחת חלק ב"קיבוציות" הזו, בדת העבודה.. והיתה מנודה כמעט, בסיפור "הטריבונל של החופש הגדול".

 אפשר למצוא את הפחדים והחרדות, את הרצונות והתקוות כמעט בכל סיפור וסיפור.

 ומעל הכל – שפתה הבהירה והיפה, הלוקחת את הקורא/ת לתוך עולמה  הרגיל לעתים, המסויט לעתים, וחוזר חלילה.

 ב"עננים", סיפורה של אהבת נעורים, מגלה המספרת את הכאב שילווה אותה : "כמו מכת-ברק הפוחת גזע עץ וקורעת את ענפיו בהתלקחות חשמלית מסנוורת, בינה נורית שהכאב זה, הנוסך חולשה בזרועותיה ובידיה ומוליך על פניה דמעות, שוב לא ירפה ממנה, אלא לרגעים. בעיקולי דרכים כמו דוב רעב יארוב ל, וכשתהיה לבדה ובלתי-מוגנת ישוב וינעץ בה מלתעות. וזה יכאב תמיד, אלוהים כמה זה יכאב. אבל כאילו אלוהים עשה אות לא יפה ולא אהובה, כמו בדיחה גרועה, או מין טעות בייצור, כמו איזה שרץ שבמקום ארבעים רגליים יש לו רק שלושים ושמונה, או להיפך, ארבעים ושתיים, אבל לא כמו שצריך. אלוהים מכין לעצמו לפעמים כלים פגומים, אולי מידת-הענווה תובעת מן הכלי שיחדל מקובלנותיו, במיוחד נורית, שכל ימיה היה לה שיח-ושיג עם גרמי השמיים, והיתה רואה ביניהם פנים כפני אהוביה, דוהרים על סוסי רוח, שטים כמפרשי ענן."

 את דליה רביקוביץ פגשתי לראשונה ב"תקופה הרומנטית", תקופת התיכון, בה קראתי שירה כמו כל נערה מתבגרת דאז  (גם כיום אני קוראת, אבל פחות), וזכרתי שירים בעל-פה והעתקתי שירים אהובים במיוחד למחברת מיוחדת.

 אחר כך שמעתי סיפורים על חייה, והם היו לא מרנינים במיוחד.

 ופעם או פעמיים פגשתי אותה, והיא תמיד היתה מרוחקת קצת.

 אחר כך היא מתה, אבל השאירה חותם, בשיריה, בסיפוריה; והספר הזה מומלץ בהחלט – בין כקריאה אוטוביוגרפית, בין כקריאה "סתם".

קבוצת הכדורגל של וויני מנדלה – דליה רביקוביץ. הוצאת הספריה החדשה. (202 עמודים)

(פורסם ב– 16 מרץ, 2011 בפורום הספרים של YNET)