כמה מעלות טובות לספר הזה; יש בו עלילה ראויה, מהפך דפים, דמויותיו מובחנות ויש להן, לכל אחת מהם מאפיינים מובהקים, שפה ואישיות נבדלות, ובעיקר הצליח, בימים אלה בהם הקריאה רחוקה ממני, לרתק אותי אליו, למנוע שינה מעיני ואפילו להקרא בשעות היום, מה שלא הצלחתי לעשות מאז השבת ההיא.
בישופ השכילה לברוא עולם נסתר בתוך העולם המוכר לנו, ולהפוך פנטזיה לסיפור הגיוני לגמרי. שהרי אם רק נאמין בקיומם של כל מיני יצורים נסתרים בעלי כוחות מיוחדים, המחביאים עצמם מרובנו, כי אז הסיפור הזה אולי קרה באמת. או, לפחות, יכול היה לקרות.
וכך זה מתחיל:
״היסטוריה מקוצרת של העולם
אי־שם בשחר הימים הביאה נמיד לעולם את כל החיים, ובכללם את היצורים הידועים בשם בני אדם. היא נתנה לבני האדם חלקים פוריים מעצמה וגם מים טובים. נמיד הכירה את טבעם של בני האדם ואת טבעם של יציריה האחרים, ולכן בודדה את בני האדם כדי שיהיה להם סיכוי לשרוד ולשגשג. וכך היה.״
בימים שכאלה, שקריאה היא מין לוקסוס ששמור, כנראה, לימים אחרים, ובכל אופן, מה שפעם אהבתי עד בלי די, והקדשתי לו זמן רב, הפך למשהו כמעט שולי, כמעט משני, משהו לסופו של יום, לפני השינה; ובכן בימים שכאלה, מעלתו הגדולה של ספר יכולה להיות עוביו, או, יותר נכון, דקותו, מספר מצומצם, יחסית של עמודים, וזו אולי הסיבה שבחרתי ב"זה לא הזמן לפאניקה".
אחרי שהגעתי עד עמוד 118 (בערך מחצית הספר), אני יכולה לומר שזו כנראה מעלתו הגדולה ביותר, משום שזה היה השלב שבו נטשתי.
נער ונערה משועממים עד אין קץ בחופשת הקיץ, ובוחרים לעשות אמנות, אמנות רחוב, הדבקה של פוסטר, שוב ושוב בחוצות העיירה שהם גרים בה.
לפני מספר שנים צפיתי בסרט "פילומנה", שעסק באשה אחת, מאירלנד, שהרתה מחוץ לנישואין, אי-אז בשנות החמישים של המאה הקודמת, ובארץ שמרנית-קתולית כמו אירלנד, צריך היה להסתיר את הבושה. על כן נשלחה למנזר, אליו נשלחו נשים צעירות וחוטאות כמוה, כדי ללדת שם את בנה, וכן לעבוד תמורת מחייתה במשך ארבע שנים, ויום אחד נלקח בנה לאימוץ על ידי זוג אמריקאי והיא לא ראתה אותו יותר. הסרט עוסק בפילומנה בהיותה כבר אשה מבוגרת, כשעיתונאי נלווה אליה ומסייע בידה להתחקות אחר בנה. הסרט וההרצאה שנלוותה אליו הציגו בפני תקופה אפלה למדי בחייהן של נשים, במדינה לא ממש רחוקה מכאן, תקופה שלא הכרתי כלל, ומאז אני מחפשת עוד ועוד מידע על התקופה והחיים ההם בזמן לא כל כך רחוק מכאן ועכשיו.
ביל פרלונג, סוחר הפחם והעצים, היה בר מזל. אמו הרתה אותו כשהיתה בת שש עשרה, וכולם ידעו על כך, אולם היא ניצלה מגורלן של נערות מגדלנה; הגברת וילסון, אשה בודדה אך בעלת אמצעים, אצלה עבדה כמנקה, לקחה אותה תחת חסותה, ואפשרה לה לגדל את ביל בביתה והעניקה לו כל מחסורו.
תשעים ימים. תשעים ימים יושבים אנשים ויושבות נשים, ילדים ומבוגרים, בחדרים מופגזים, או במנהרות חשוכות, לא רואים אור יום, רעבים, צמאים. הם יודעים איזה יום היום? הם יודעים שהתחילה שנה חדשה?
הם חושבים שעוד יש מדינה? הם יודעים מי חי ומי מת? הם חושבים ששכחו אותם? שלא אכפת לממשלה שלהם שהם שם? אולי הם צודקים.
תשעים ימים אני נעה בין חוסר היכולת להאמין שככה קרה, שהופקרנו ונבגדנו, שמדינת ישראל הולכת ומתכנסת לגבולות החלוקה, שהאיומים קיימים כל הזמן, מצפון ומדרום. תחושת חוסר אונים שאיני זוכרת כמותה.
ביום שני נסעתי למשמר העמק. היום חזרתי.
הזמן שם, עדיין, אחר; ארוך יותר, מתמשך יותר, חסר תוחלת יותר. הקהילה מתפזרת, עוד קצת. חוסר האונים מכביד עד מאד, על כולם. חוסר המעש גם.
מי שקראה, וגם מי שלא, את הספרים הקודמים בסדרת ״השוליים״, טוב תעשה אם תקרא את הספר הזה, שאמנם שייך לסדרה, אלא שבסדרה זו כל ספר עומד בפני עצמו כך שלכל היותר תפסידי את הידע הכללי ואת קורותיהן של אלה שכאן הן דמויות שוליות, ובספרים הקודמים היו גיבורות הספרים.
עולם השוליים נמצא בין שני עולמות מקבילים: העולם השבור, זה שאנחנו מכירות טוב למדי משום שאנו חיות בו, והעולם המוזר, עולם הקסם המקביל בו מתקיימים מאבקים בין כוחות הטוב והרע, בין כוחות ״המראה״, השואפים לשמירת הסדר ונמצאים באיזון עדין של הסכמי אי-לוחמה עם כוחות ״היד״, המאפשרים לעצמם חריגות מן המותר והמוסכם ומגייסים לעזרתם או בוראים יצורי אופל אימתניים.
בית סלאו הוא הבית אליו הולכים כל אותם עובדי (ועובדות) השירות ה(סמי) חשאי, שנבאש ריחם, שכשלו מתישהו בתפקידם, או הוכשלו על ידי קולגה ערמומי יותר, כאלה שהתמכרו לאחת ההתמכרויות הידועות יותר או פחות הגורמות לו, לאדם לאבד שליטה לרגע, ובדרך כלל לזמן ארוך יותר, על מעשיו או מראהו, או התנהגותו, או כספו, או כל אלה או חלק מהם יחד. אותם נכשלים שלא נמצאו ראויים להשלח אל מותם באיזו אמתלה מחוכמת, או, למצער, לבית הכלא, ואינם רוצים, מסיבה זו או אחרת (בושה, פנסיה, מורשת) לפרוש מן השירות, והשירות אינו יכול להסתכן בשערוריה היכולה להתלוות לפיטוריו של אדם כזה, נשלחים למעין גלות בבית סלאו.
בראש הבית עומד אדם שמנהגיו ומראהו ואפילו ריחו, דוחים למדי. אף-על-פי-כן, יש בעברו שירות מפואר, והוא ניחן בחשיבה יצירתית ומקורית, בידע נרחב, ובאפשרויות פעולה שאינן מקובלות, ואינן נרשמות בדרך כלל.
אלוהים (או זאוס) עדי, שחיכיתי לספר הזה לא מעט זמן, כמו שאני מחכה לכל ספר של לאה איני, שכל אחד ואחד מהם קראתי בשקיקה, מהחל עד כלה. והוא אכן הגיע. אלא שאז השתנו הימים והשתנו הזמנים; יכולת הקריאה שהיתה לי הצטמצמה פלאים, ושוב לא יכולתי לטקסטים מורכבים, לקפיצות בזמנים, לעלילות מורכבות. שלא לדבר על זמן הקריאה שהצטמצם גם הוא; שוב לא מצאתי עצמי "גונבת" שעה או יותר במשך היום, רק כדי לקרוא, או פותחת ספר בזמן נסיעה. הכל הצטמצם לעדכונים וגלילה ברשתות החברתיות. חיפוש אחר עוד שביב מידע, אבל לא יותר מדי (כי הנפש לא באמת מסוגלת להכיל). וכך נדחתה ונדחתה קריאת הספר הזה, וכשלקחתיהו סוף סוף לידי, נמשכה הקריאה זמן רב, רב מאד, ואולי משום כך הפסדתי דקויות ומסרים נסתרים, ואולי אשוב ואקרא בו ביום מן הימים, אולי כדי לראות מה החמצתי.
בכל אופן, קראתי. קראתי כאילו הספר לא מבוסס על דמותו האמיתית של עירד, שנולד וגדל ומת, ולוּ כדי שלא לעסוק במה קרה באמת, ומה הוסיפה איני משלה; די לי, כך החלטתי, בהכרת המקומות המוזכרים בספר, הרחובות והבתים, שנופם מוכר לי.
