"'ספר טוב, מרקוס, לא נמדד אך ורק על פי מילותיו האחרונות, אלא על פי הרושם הכללי של כל המילים שקדמו להן. רגע אחרי שסיימו את הספר שלך, רגע אחרי שקראו את המילה האחרונה, הקוראים אמורים לחוש שהם נשטפים ברגש עז; למשך שבריר שנייה, הם אמורים לחשוב אך ורק על כל מה שקראו עכשיו, להתבונן בכריכה […]
מאיפה להתחיל? אפשר מהסוף – חסכו מעצמכם; אני כבר בזבזתי זמני וקראתי עד הסוף. אל תתנו לשליש הראשון של הספר להטעות אתכם; מיד לאחריו הספר הופך למופרך יותר ויותר כשעוד ועוד עלילות משנה נוספות לעלילה הראשית, עוד ועוד פיסות הסטוריה (שהרי יש כאן עניין הסטורי שצריך לחקור) מוסיפות מידע (מיותר לגמרי, אם תשאלו אותי), ובסופו […]
ספר שני הוא תמיד בעיה; תמיד ניצב לפני הסופר/ת אתגר לעמוד בציפיות שנוצרו עם ספר הביכורים ה"כה מוצלח" ש"זכה לשבחי הביקורת; תמיד יבקשו הקוראים עוד מאותו הדבר. אלא שה"דבר" הזה חמקמק ביותר. לא ברור לגמרי. איך בדיוק הפך הספר הראשון לכזו הצלחה? ספר שהפך את הסופר/ת ל"דבר הבא", "ההבטחה" וכו'. כל הלבטים הללו מופיעים כל […]
אם הספר הזה נפל לידיכם, אנא קראו אותו. הייתי רוצה שמישהו יכיר את הסיפור של הגולדמנים מבולטימור" (עמ' 10) אז נפל לידי, וקראתי, ומה אומר? שיכולתי למצוא לזמני שימוש טוב יותר מאשר לקרוא בספר הזה. את ז'ואל דיקר הכרתי בספרו הראשון, הנפלא ביותר "האמת על פרשת הארי קברט". בספר ההוא מרקוס גולדמן, סופר מהולל של […]