ארכיון תגיות: אופיר טושה-גפלה

האורחים – אופיר טוּשֶה גַפלָה

%d7%94%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%97%d7%99%d7%9dאיפה הייתם בארבעה בנובמבר, 1995? אתם ודאי זוכרים כל רגע מאותו ערב, השעות והדקות שקדמו להודעה הדרמטית, ואיך נצמדתם למסכי הטלוויזיה, וקמתם למחרת בתקווה שלא קרה דבר, וידעתם שקרה, והלכתם ברחובות, והרחובות היו שקטים, שקט אחר, שקט של פוסט טראומה, ונצמדתם עוד חודשים ארוכים לדיווחים החדשותיים של מה ואיך…

ואיפה הייתם באחד עשר בספטמבר 2001? אני הייתי בעבודה, ואיזשהו מבזק באחד מערוצי החדשות האינטרנטיים המקומיים "הקפיץ" אותי לאתר של CNN, ובו דווח הלא יאמן. ואחר כך קרסה הרשת וכולנו נצמדנו לערוצי החדשות ברדיו ובטלוויזיה, ודוּוחנו, כמו שאר העולם, על ההתנגשות השניה במגדל השני, ועל ההתנגשות בפנטגון, ושוב הפכו הרחובות לשקטים יותר, כמו בפוסט טראומה.

ואיפה הייתם באחד עשר בינואר בשעה ארבע ועשרים לפנות בוקר?

".. אף אחד לא ראה כלום. אני לא מדבר רק על אנשים, אלא כל כל מצלמות המעקב.. באף אחת מהן לא נצפו הידיים המסתוריות שהניחו את הקופסאות בפתחי הבתים או על מפתני הדירות בבניינים. ארבע ועשירם לפנות בוקר, על פי שעון ישראל. … כעבור שעה, לפי שעון לונדון. כעבור שבע שעות, לפני שעון ניו יורק. …ארבע ו- 19 דקות לפנות בוקר. כמה פעמים שמענו את השאלה הטרחנית, ' זוכר איפה היית ב- 11 בינואר בשעה 4:19 לפנות בוקר?' " (עמ' 35)

(לא מצוינת שנה, אבל ברור שזה מתישהו בעשור האחרון, כי אובמה הוא הנשיא וביבי ראש הממשלה..)

להמשיך לקרוא

Share

עשתונות – אופיר טושה גפלה

%d7%a2%d7%a9%d7%aa%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa

“So rose the dreadful ghost from his next and blackest opera. There, on the stage, stood the figure of a dead commander. And I knew, only I understood that the horrifying apparition was Leopold raised from the dead! Wolfgang had summoned up his own father to accuse his son before all the world!”

(סליירי על האופרה: דון ג'ובאני, מתוך הסרט / מחזה: אמדאוס)

וכך מופיע הספר האפל ביותר, עד כה, של אופיר טושה גפלה. לא עוד הנחמה שב"עולם הסוף", על העולם שמעבר, לא עוד תעלומות רצח המחכות לפתרונן כמו ב"הקטרקט בעיני הרוח", ואפילו ידיעת של הסוף ב"ביום שהמוסיקה מתה"; הו לא. ב"עשתונות" המוות / העולם שמעבר / ההוויה של אחרי החיים אפלים, כהים, מדכאים.

להמשיך לקרוא

Share

ביום שהמוסיקה מתה – אופיר טושה גפלה

ביום שהמוסיקה מתהחיי כולנו מלווים באי-ודאויות קטנות וגדולות, החל ממזג האויר (לא תמיד צודקים החזאים), מצב רוחם של עמיתינו לעבודה, האנשים שנפגוש במהלך היום, השפעת שתצוץ פתאום בדיוק ביום מאד לא מתאים, הזכיה בהגרלה או קבלת ירושה, וכלה ביום מותנו.

אבל בעיר קטנה אחת, אינוביל, אי שם במדינת קרמנדין שבין הולנד לבלגיה, כל תושבי העיר יודעים מהו יום מותם.

יום אחד, לפני כך וכך שנים הגיע לעיר נער אחד שידע לספר לכל אחד מתי יהא זה יום מותו.

המידע נרשם בתיק מיוחד והונח מאחורי זכוכית, וכל אחד רשאי היה, מקץ שבוע, לבוא ולפתוח את התיק כדי לדעת מהו היום החשוב ביותר בחייו.

ילדים היו צריכים לחכות עד הגיעם לגיל 18, ואז יכלו לפתוח את התיק.

 אנשים היודעים את יום מותם מתכוננים אליו; חלקם יתחילו לחיות בתזזית כי הנה נותרו להם רק כך וכך שנים (מעטות, או רבות) ועליהם להספיק הכל, חלקם ישקעו בשלווה מבורכת – עתה, משנפתרה התעלומה הגדולה של חייהם, הריהם יכולים לחיות בנחת ולהתפנות להנאות הקטנות.

יהיו כאלה שיטפחו את קבריהם המוכנים ומצפים להם בחלקת "המתים החיים" שבבית הקברות באינוביל; וזאת יש לדעת – בית הקברות באינוביל, יש בו שלוש חלקות מסומנות: זו של אלה שמתו לפני הידיעה, אלה שנולדו לאחר ביקורו של הנער, ועל כן אינם יודעים את יום מותם, ואלה היודעים ומתכוננים לכך, מכינים מצבות, מתכננים את טקס הלוויה שלהם, ואפילו עושים חזרות לטקסים הללו.

להמשיך לקרוא

Share

עולם הסוף – אופיר טושה גפלה

(קריאה שניה בספר)

 עולם הסוף"ברוכים הבאים לעולם האחר. ראשית ברצוננו להביע את תנחומינו הכנים לאלה שהותרתם מאחור. כולנו תקווה שהם יודעים כי שום רע לא יאונה לכם במקום הזה, ואם הם טועים לחשוב אחרת, ייאלצו להמתין לזמנם ואז יווכחו בטעותם. לבטח תשמחו לגלות כי בניגוד לעולם הקודם, שאליו הגעתם ללא כל הדרכה או דברי מבוא מנחים, אנו מציעים לכם מספר הערות פתיחה כשאתם ניצבים כך בשערי קיומכם המתחדש. אנו מבטיחים שלא נכביר מילים ונציין רק את הנחוץ לידיעתכם כדי שתוכלו להשיג את המיטב מהעולם הנוכחי ותפיקו את מרב ההנאה ממותכם."

ולאחר ההקדמה הזו באים כללי התנהגות וביאורים על העולם הזה, אליו התעורר בן מנדלסון לאחר שהתאבד ביום הולדתה של אשתו המנוחה, שהלכה לעולמה בתאונה מוזרה כשנה וחצי לפני כן.

 אין גן-עדן, אין גיהנום, יש עולם אחר, אליו הולכים כולם אחרי שהם מתים. והעולם הזה מלא בהפתעות – פרי דמיונו המופלא של טושה-גפלה: ניתן לנדוד בו בין המאות, לפגוש אנשים שתמיד רצינו לפגוש, אלא שהלכו לעולמם לפני שנולדנו, יוצרים יכולים לכתוב (אם רק ירצו) יצירות חדשות; אפשר להתאחד עם אהובינו, לזמן קצר או ארוך או אפילו לנצח;  אפשר למצוא סיבות חדשות לחיות (בעצם, למות) למענן, להגדיר מחדש את החוקים הפרטיים ועוד ועוד…

  להמשיך לקרוא

Share

מאחורי הערפל – אופיר טושה גפלה

מאחורי הערפל"אם יש משהו שהחיים לימדו אותי זה שלכל אדם חייבות להיות לא פחות משלוש סיבות לחיות, את מבינה מה שאני אומרת לך? שלוש. אחת לא מספיקה, כי אם היא מתבטלת, לא נשאר בשביל מה לחיות. שתיים גם לא טוב, כי אם אחת מתבטלת נשארת לך רק סיבה אחת לחיות. ושלוש, כי תמיד צריך עוד משהו. לא משנה מה, שתמיד תהיה סיבה נוספת בארסנל…"

וזהו רק אחד מ"משפטי המפתח" המופיעים בספר "מאחורי הערפל"; השלישי שכתב אופיר טושה גפלה.

זהו סיפורו של עמנואל פיקנט, שומר בכניסה לבנק, ולאחר מכן במוזיאון.. רווק שכל שאיפתו שיהיו לו אשה, ילד וחית מחמד… ולילה אחד, בלכתו בפארק, נופל ערפל כבד על הפארק.. ערפל כבד כמו באנגליה, כזה שאפשר ממש למשש אותו.. ושם הוא פוגש אשה מסתורית אחת..

וזהו סיפורה של ארגמן, נשואה ואם לשלושה ילדים, שחלומה הכמוס לשיר, ובינתיים היא מנקה בתים של אנשים אחרים, ובביתה היא רק מבקשת שקט..

להמשיך לקרוא

Share

הקטרקט בעיני הרוח – אופיר טושה גפלה

הקטרקטצריך זמן "נקי"

לא מספיק זמן פנוי 

צריך זמן נקי מהפרעות (עבודה / ילדים / טלויזיה / ברים / מסעדות / בילויים אחרים) – כי רק כך אפשר באמת ליהנות ממנו.

(ותודה לאלוהי החגים שסידר את יום כיפור תיכף לפני סוף השבוע שעבר)

כי הספר הזה גדוש באירועים ודמויות, וקישורים לספרים אחרים וסופרים אחרים, עד כדי כך שמי שלא ממש פינה זמנו כדי לקרוא, מוצא עצמו חוזר לפרק הראשון (או שמא השלישי או השישי, וחזרה לחמישי) כדי להיזכר מה בדיוק קרה שם?

סופרים מתחילים נרצחים בדרכים משונות, והמשטרה אינה עולה על כך שקיים דפוס מסוים במקרי הרצח הללו; אולי משום שטרם פרסמו דבר, אולי משום שבניגוד למקרי רצח "סדרתיים", כאן משתנה שיטת הרצח מאחד למשנהו..

להמשיך לקרוא

Share