ארכיון תגיות: אחוזת בית

שלוש – דרור משעני

עד בערך שליש הספר (עמ' 102, אם לדייק), לא ממש הבנתי למה קוראים לזה "ספר מתח"; היה שם בעיקר סיפור. סיפור מצוין, לטעמי, כזה שניתן למצוא בדרך כלל אצל סופרות בנות זמננו, העוסקות באישי ובפרטי, פחות בכללי.

כי כן, אורנה עזרן, גיבורת החלק הראשון, היא אשה כזו, שבדרך כלל פגשתי אצל סופרות, פחות אצל סופרים. אשה צעירה יחסית, גרושה טריה, נושאת בנפשה את כל כוויות הגירושין, בעל שהתאהב לפתע באחרת, ועבר לחיות עמה, בארץ אחרת. בנה היחיד, הפגוע וכואב, ובעיקר מלא סימני שאלה. ניכור הורי מסוים מצד האב.

אשה כזאת שמוצאת עצמה לבדה. כבר שכחה איך מחזרים ומחוזרות (ולהיפך), צריכה להתחיל את הכל מחדש, עם כל הטכנולוגיות החדשות, עם חושי התאהבות והתחברות חלודים לגמרי.

"הם נפגשו באתר גרושים-גרושות. הפרופיל שלו היו סתמי, ודווקא בגלל זה כתבה לו. בן ארבעים ושתיים, גרוש פעם אחת, תושב גבעתיים. בלי "מוכן לטרוף את החיים" או "בתהליך של חיפוש ורוצה לגלות את עצמי איתך". שני ילדים, 1.77 מ', השכלה אקדמאית, עצמאי, במצב כלכלי טוב, ממוצא אשכנזי. … שלוש תמונות, אחת צהן ישנה ושתיים כנראה חדשות יותר, ובכולן היה בפניו משהו מרגיע, לא מיוחד מדי. .." (עמ' 13)

והם נפגשו, פעם, פעמיים שלוש. התפתח מין רומן. היא לא היתה לגמרי בטוחה שזה "זה", מצד שני – אולי היא כבר באמת קצת "חלודה" ולא זוכרת בדיוק. וצריך להתחשב גם בערן, בנה, שיותר מכל מצפה לקשר עם אביו ומתאכזב בכל פעם מחדש.

להמשיך לקרוא

Share

היה היתה – יעל נאמן

"פזית מחקה כל מה שהיה לה, כל מה שהיא עשתה. היא מחקה תוך כדי ומחקה בדיעבד. וכשידעה שתמות הקדישה את עצמה למחיקה. פזית מתה ב- 29 בנובמבר 2002. היא היתה בת חמישים ושש." (עמ' 11)

היה היתה אשה שנולדה וחיה ומתה.

היה היתה אשה, שחייה ומותה נודעו רק לאנשים הקרובים לה ביותר, עד שבאה יעל נאמן ואספה סיפורים ממכריה ובני משפחתה, ואלמלא אספה סיפורים ומכתבים, וחיפשה ושאלה וריאיינה, כי אז היו חייה ומותה של אותה אשה לא ידועים לרובנו.

היה היתה אשה, בת יחידה להורים שורדי שואה, שחיה חמישים ושש שנים, וניהלה רומן מתמשך עם המוות, כי פצע היה פעור בנפשה, עד שבא הסרטן ופתר את העניין הזה, של המוות.

היה היתה אשה ושמה פזית פיין. פזית נולדה בשם סילביה בשנת 1947 במחנה עקורים בסנט אוטיליין, בת יחידה להוריה, שניהם שורדי שואה. מתישהו, לאחר שעלו לארץ, שוּנה שמה ל"פזית" (כמו מרבית העולים אז, ועוד הרבה שנים אחר כך, במסגרת מחיקה של הזהות הקודמת והטמעה בכור ההיתוך). גדלה בשכונת "המפדה האזרחי" בחולון. לא נישאה, לא היו לה ילדים. היו לה חברים ובני משפחה קרובים יותר או פחות. אחר כך חלתה בסרטן. אחר כך מתה.

להמשיך לקרוא

Share

השקרנית והעיר – איילת גונדר גושן

מיד כשיצא הספר הזה לאור, ומסע יחסי הציבור שנילווה אליו (כזה שבהחלט הסב אליו תשומת לב), התמקדו רבים ובעיקר רבות בעניין של תלונת שווא; ליתר דיוק – תלונת שווא בעבירת מין. כה מוצלחת היתה ההתמקדות הזו בנושא תלונת השווא, עד שרבות וטובות הכריזו שידירו ידיהן ועיניהן מן הספר, ה"נותן עוד כלי נשק בידה של הפטריארכיה" (כך טענו). ולי, כך נראה, נושא הספר אינו דווקא תלונת השווא, אלא השימוש בשקרים, השקרים ככלי  למוביליות מסוימת, לשינוי חברתי, למיצוי כישורים חבויים, שקרים שאינם נובעים מרוע או זדון. שקרים שמשרתים איזושהי מטרה. שקרים שקורים, מבלי להתכוון, ואיך יוצאים מהם, אם בכלל. שקרים בכלל, לא רק תלונת השווא שזכתה לכל כך הרבה כותרות, בספר ומחוצה לו. וגם, סיפורה של נערה מתבגרת אחת, בתוך הקונטקסט הכמעט בלתי אפשרי של היות בת-עשרה, בזמנים שכאלה, והשקרים, השקרים משמשים רקע לסיפורה של אותה נערה.

"חתולי רחוב נעמדים על רגליהם ימים ספורים לאחר צאתם מהרחם. סייחים מצליחים להתרומם כשעה לאחר ההמלטה. רק גורי האדם, איטיים שכמותם, חודשים רבים יחלפו בטרם יעמדו בכוחות עצמם. כנגד האיטיות הזו של הוולד האנושי עומדת רק המהירות המדהימה של הסיפור האנושי: הביא אדם לעולם סיפור, ובפרט סיפור שבו ניחוח סקנדל, מיד ייעמד זה על רגליו. …" (עמ' 31)

להמשיך לקרוא

Share

בבית הקפה של הנעורים האבודים – פטריק מודיאנו

image_dans_le_cafe_master"מבֵּין שתי הכניסות לבית הקפה, היא נכנסה תמיד בצרה יותר, זו שקראו לה דלת החושך. היא היתה מתיישבת ליד אותו שולחן, בירכתי החדר הקטן. בהתחלה לא דיברה עם אף אחד, אחר כך התחילה להכיר את הקבועים של לֶה קוֹנדֶה, שרובם היו בגילנו, נאמר בין תשע-עשרה לעשרים וחמש. לפעמים היתה מצטרפת לשולחנות שלהם, אבל לרוב נשארה נאמנה למקום שלה, הרחק מאחור." (עמ' 13)

"היא" היא לוּקי, אשה צעירה המופיעה יום אחד בבית הקפה לֶה קונְדֶה ומסתפחת לחבורת הצעירים היושבת שם. אנשים שנראה שיותר מכל מאחדת אותם הבדידות, והם נודדים בין בתי הקפה בשכונה, לעתים בגפם, לעתים בחבורה, או בזוגות, או בשלשות, ומחפשים משהו חמקמק שאין לקרוא לו בשם; משהו.

בינתיים הם מתדיינים על ספרים וספרות, יש להם מעין "סלון" בביתו של איש אחד שבו הם מתכנסים מדי פעם, אלה המוזמנים על ידו, כדי לשמוע אותו קורא דבר מה, לשוחח על ספרים שקראו (כאלה שהוא משאיל להם תדיר), על נושאים אלה או אחרים המטרידים את נפשם.

להמשיך לקרוא

Share

גברת ורבורג – עירית לינור

גברת ורבורג

ממה להתחיל? לכל ספר יש ה"בעד" וה"נגד". אז למה לקרוא את הספר הזה, או למה לא?

נתחיל מה"בעד"

עירית לינור יודעת לכתוב, וספריה "הופכים דפים" במהירות ולרגע לא משעממים. לימים שכאלה, ימי אש ועשן, אזעקות ומקלטים (שלא תמיד ישנם) הוא בכלל ספר אידיאלי, כי לא חשוב באמת אם הפסקת באמצע משפט, תמיד אפשר לחזור ולקרוא, כאילו כלום, ואם נשכח תפקידה של איזו דמות משנה בספר, לא נורא, הוא כנראה לא באמת חשוב (התפקיד).

וכך כמה וכמה ימים של אש ותמרות עשן (שטרם נגמרו, להוותי) טיילתי לי במחוזות אחרים מוכרים / זרים במידה זו או אחרת, בעולמם הבורגני של גברת ורבורג (שאין לה שם פרטי עד סוף הספר, ומטעמי נוחות קראתי לה: "יעל"), אשה בשנות הארבעים לחייה, נשואה מזה כעשרים שנה להלל –  יזם הייטק מצליח אחרי שני אקזיטים (נדמה לי) שנמצא עכשיו בחיפוש עצמו, אם לשני בנים, אחות לעמוס, הוא והיא עורכי דין העובדים באותו משרד. פעם היתה מאוהבת בבן השכנים הכה מוצלח ויפה, ואף היה ביניהם סוג של רומן (או סטוץ מתמשך), והיה או לא היה רומן בין אמה לבין אביו של בן השכנים.

להמשיך לקרוא

Share

אני ליאונה – גַיל הראבן

אני-ליאונה"… לא רציתי למות. רציתי לחיות, רציתי להיות לגיבורת חיי, וגיבורת חייה – ידעתי – איננה מתה משחפת. אחרים הם שמתים משחפת. מותם נוגע ללב. מותם רוחני מאוד. גופם הולך ונעשה שקוף כנשמה. אבל גיבורה, גיבורה אמיתית – אסור שתמות." (עמ' 343)

ליאונה נולדה באפריקה ושנות ילדותה עברו עליה במקומות שונים ומשונים, מוקפת באהבתם של הוריה שבאו לסייע בפתרון בעיות הרעב באפריקה, אלא שגחמותיהם של שליטים או שינויים פוליטיים אלה או אחרים גרמו להם פעם אחר פעם לנדוד למדינות אחרות, למקומות אחרים.

ומה תעשה ילדה בודדה, המנותקת בכל פעם מן הסביבה המוכרת לה? תקיף עצמה בספרים ואלה יהפכו למורי הדרך שלה, למקורות המידע שלה על דרכיהם ואורחותיהם של בני האדם, אליהם – אל הספרים – אפשר לחזור שוב ושוב ומהם לשאוב נחמה ועצות טובות לחיים.

להמשיך לקרוא

Share

פרויקט רוזי – גרהם סימסיון

פרויקט רוזי".. אני בן שלושים ותשע, גבוה, ספורטיבי ואינטליגנטי, בעל מעמד חברתי גבוה יחסית והכנסה גבוהה מהממוצע ממשְרת פרופסור חבר. על פי היגיון זה, הייתי אמור למשוך טווח רחב של נשים, בממלכת החי הייתי מיטיב להתרבות.

אף על פי כן, יש בי משהו שאינו מוצא חן בעיני נשים. מעולם לא היה לי קל להתיידד עם אנשים, ונדמה שהליקויים אשר גרמו לבעיה הזאת השפיעו גם על ניסיונותי ליצור קשרים רומנטיים." (עמ' 11)

 פרופסור דון טילמן – פרופסור מבריק בחקר הגנטיקה, רווק, לכאורה אמור להיות מבוקש ביותר בשוק הפו"פ, אלא שפרופ' טילמן לוקה ככל הנראה בתסמונת אספרגר; ככל הנראה בדרגה נמוכה יחסית, משום שהוא בהחלט מתקשר ומגיב וכולי, רק שלפעמים תגובותיו מעוררות צחוק, ולכן גם אימץ לו את תדמית הליצן. גם זו דרך לעבור איכשהו את החיים.

 דון טילמן החליט כי עליו למצוא לו בת זוג, ולשם כך הכין, בדרכו המתודית המדויקת, שאלון בן שבעה עשר עמודים, ובו כל עניין שנראה לו חשוב שבת הזוג העתידית שלו תהיה, כמו – לא מעשנת, לא שותה (בעצם, אולי קצת), כן מבשלת, אוכלת סוגי מזון מסויימים…

להמשיך לקרוא

Share

גיבור דורנו – מיכאיל לרמונטוב

lermontov"גיבור דורנו', רבותי הנכבדים, הוא אמנם דיוקן, אך לא של איש אחד: זהו דיוקן שנתגלמו בו כל חטאי דורנו, במלוא מיצוים". (עמ' 10)

 כך כתב לרמונטוב בהקדמה למהדורה השניה של "גיבור דורנו", בתגובה למבקריו. ההקדמה הפכה מאז לחלק בלתי נפרד מן הספר.

 גיבור דורנו – פצ'ורין. אב טיפוס של אדם צעיר, מן החברה הגבוהה, הולל, אהוב נשים, דון ז'ואן שכזה, שאהבותיו רבות ואין לו אף אחת, המחפש עניין תדיר משום השעמום הרב התוקף אותו, עניין שיש בו סכנה, או נדודים, או אהבהבים, או פיתויין של נשים וזניחתן, או לעג לאנשים חלשים ממנו..

 פתיחתו של הספר, מעין פתח דבר – המספר פוגש אדם, איש צבא, שיספר לו בערגה רבה על אותו איש: פצ'ורין, מופלא, מעורר הערצה, איש צעיר אהוב נשים, גיבור חייל.

בהמשך זוכה הקורא/ת להתוודע לפצ'ורין בגוף ראשון, דרך יומניו שנשארו אחריו ובהם אפיזודות מחייו הקצרים, יש האומרים אפיזודות המזכירות את חייו של לרמונוטוב עצמו.

  להמשיך לקרוא

Share

לגרגר זפת – יאכים טופול

לגרגר זפת

"בזמן הכתיבה הייתי אני ולא הייתי אני. כתבתי על דפי המפות ועל עמודים שתלשתי מהספרים, כתבתי את האמת על כל מה שעברתי. כתבתי על המלחמה של הצ'כים והסלובקים נגד צבאות חמש המדינות וזה הכל אמת. את כל סבון-הזפת שיש בעולם אני אגרגר אם שיקרתי אפילו פעם אחת. החלטתי לכתוב את האמת שלי על כל הניירות…" (עמ' 301 – 302)

 איליה הוא נער, לא ברור באיזה גיל בדיוק, משהו שבין הקטנים – ארוכי החולצות זבי החוטם, לבין הגדולים – מכנסי ההתעמלות הקצרים. הקטנים ישנים באולם שינה אחד, הגדולים באולם שינה מעליהם. כולם בבית יתומים, או מעון לנערים נטושים, מכל מיני לאומים, מכל מיני צבעים, מכל מיני מוצאים מפוקפקים יותר או פחות. נערים שאינם יודעים מיהם הוריהם, בדרך כלל, וממציאים לעצמם הורים כאלה או אחרים, ויש ביניהם איבות ומלחמות שיש בין נערים בדרך כלל, וקבוצות מתקבצות, בדרך כלל לפי מוצא, והשפה הפרטית של כל מוצא שכזה, הגדולים מול הקטנים, וכולם כולם מקובצים יחד כנגד החוץ, העוין בדרך כלל, זה שאינו אוהב נערים ממוצאים מפוקפקים, שהם פראי אדם קצת, ודוברים שפות משונות לעתים – אחרים, המאיימים על הסדר הטוב, כך בכל העולם, כך גם בסיז'ם – כפר די נידח בצ'כיה.

  להמשיך לקרוא

Share

חלון פנורמי – ריצ'רד ייטס

חלון-פנורמי

החיים הם מה שקורה לך כשאתה מתכנן תכניות אחרות.

 אייפריל וילר רצתה להיות שחקנית, או משהו כזה, אבל אז פגשה את פרנק שתכנן להחליט יום אחד מה ירצה להיות, והמפגש הזה ביניהם הוביל להריון וחתונה, ודחיית התכניות והחלומות, בינתיים.

 אייפריל ופרנק וילר קנו בית עם חלון פנורמי בשכונת "גבעת המהפיכה" בקונטיקוט; הוא עבד, בינתיים, בחברת "נוקס ביזנס משינס", שבה עבד פעם אביו; בינתיים עד שימצא מה הוא באמת רוצה לעשות. היא הפכה לעקרת בית מן הפרברים.

 החיים בפרברים יש להם מקצב משלהם. מפגשים עם חברים, שתיה בברים השכונתיים, מועדון ריקודים אחד, חוג תאטרון. מדשאה מאחורי הבית. נסיעה לעבודה בעיר (הגברים), טיפוח הבית (הנשים).

 לפרנק ואייפריל היו תכניות. בינתיים הם חיו ב"גבעת המהפיכה" עם שכנים שלא כל כך העריכו, אבל סבלו בשקט, כי בינתיים הם חיו ביניהם.  השגרה והשעמום והחיים "בינתיים" ..

להמשיך לקרוא

Share