ארכיון תגיות: אחוזת בית

בבית הקפה של הנעורים האבודים – פטריק מודיאנו

image_dans_le_cafe_master"מבֵּין שתי הכניסות לבית הקפה, היא נכנסה תמיד בצרה יותר, זו שקראו לה דלת החושך. היא היתה מתיישבת ליד אותו שולחן, בירכתי החדר הקטן. בהתחלה לא דיברה עם אף אחד, אחר כך התחילה להכיר את הקבועים של לֶה קוֹנדֶה, שרובם היו בגילנו, נאמר בין תשע-עשרה לעשרים וחמש. לפעמים היתה מצטרפת לשולחנות שלהם, אבל לרוב נשארה נאמנה למקום שלה, הרחק מאחור." (עמ' 13)

"היא" היא לוּקי, אשה צעירה המופיעה יום אחד בבית הקפה לֶה קונְדֶה ומסתפחת לחבורת הצעירים היושבת שם. אנשים שנראה שיותר מכל מאחדת אותם הבדידות, והם נודדים בין בתי הקפה בשכונה, לעתים בגפם, לעתים בחבורה, או בזוגות, או בשלשות, ומחפשים משהו חמקמק שאין לקרוא לו בשם; משהו.

בינתיים הם מתדיינים על ספרים וספרות, יש להם מעין "סלון" בביתו של איש אחד שבו הם מתכנסים מדי פעם, אלה המוזמנים על ידו, כדי לשמוע אותו קורא דבר מה, לשוחח על ספרים שקראו (כאלה שהוא משאיל להם תדיר), על נושאים אלה או אחרים המטרידים את נפשם.

להמשיך לקרוא

Share

גברת ורבורג – עירית לינור

גברת ורבורג

ממה להתחיל? לכל ספר יש ה"בעד" וה"נגד". אז למה לקרוא את הספר הזה, או למה לא?

נתחיל מה"בעד"

עירית לינור יודעת לכתוב, וספריה "הופכים דפים" במהירות ולרגע לא משעממים. לימים שכאלה, ימי אש ועשן, אזעקות ומקלטים (שלא תמיד ישנם) הוא בכלל ספר אידיאלי, כי לא חשוב באמת אם הפסקת באמצע משפט, תמיד אפשר לחזור ולקרוא, כאילו כלום, ואם נשכח תפקידה של איזו דמות משנה בספר, לא נורא, הוא כנראה לא באמת חשוב (התפקיד).

וכך כמה וכמה ימים של אש ותמרות עשן (שטרם נגמרו, להוותי) טיילתי לי במחוזות אחרים מוכרים / זרים במידה זו או אחרת, בעולמם הבורגני של גברת ורבורג (שאין לה שם פרטי עד סוף הספר, ומטעמי נוחות קראתי לה: "יעל"), אשה בשנות הארבעים לחייה, נשואה מזה כעשרים שנה להלל –  יזם הייטק מצליח אחרי שני אקזיטים (נדמה לי) שנמצא עכשיו בחיפוש עצמו, אם לשני בנים, אחות לעמוס, הוא והיא עורכי דין העובדים באותו משרד. פעם היתה מאוהבת בבן השכנים הכה מוצלח ויפה, ואף היה ביניהם סוג של רומן (או סטוץ מתמשך), והיה או לא היה רומן בין אמה לבין אביו של בן השכנים.

להמשיך לקרוא

Share

אני ליאונה – גַיל הראבן

אני-ליאונה"… לא רציתי למות. רציתי לחיות, רציתי להיות לגיבורת חיי, וגיבורת חייה – ידעתי – איננה מתה משחפת. אחרים הם שמתים משחפת. מותם נוגע ללב. מותם רוחני מאוד. גופם הולך ונעשה שקוף כנשמה. אבל גיבורה, גיבורה אמיתית – אסור שתמות." (עמ' 343)

ליאונה נולדה באפריקה ושנות ילדותה עברו עליה במקומות שונים ומשונים, מוקפת באהבתם של הוריה שבאו לסייע בפתרון בעיות הרעב באפריקה, אלא שגחמותיהם של שליטים או שינויים פוליטיים אלה או אחרים גרמו להם פעם אחר פעם לנדוד למדינות אחרות, למקומות אחרים.

ומה תעשה ילדה בודדה, המנותקת בכל פעם מן הסביבה המוכרת לה? תקיף עצמה בספרים ואלה יהפכו למורי הדרך שלה, למקורות המידע שלה על דרכיהם ואורחותיהם של בני האדם, אליהם – אל הספרים – אפשר לחזור שוב ושוב ומהם לשאוב נחמה ועצות טובות לחיים.

להמשיך לקרוא

Share

פרויקט רוזי – גרהם סימסיון

פרויקט רוזי".. אני בן שלושים ותשע, גבוה, ספורטיבי ואינטליגנטי, בעל מעמד חברתי גבוה יחסית והכנסה גבוהה מהממוצע ממשְרת פרופסור חבר. על פי היגיון זה, הייתי אמור למשוך טווח רחב של נשים, בממלכת החי הייתי מיטיב להתרבות.

אף על פי כן, יש בי משהו שאינו מוצא חן בעיני נשים. מעולם לא היה לי קל להתיידד עם אנשים, ונדמה שהליקויים אשר גרמו לבעיה הזאת השפיעו גם על ניסיונותי ליצור קשרים רומנטיים." (עמ' 11)

 פרופסור דון טילמן – פרופסור מבריק בחקר הגנטיקה, רווק, לכאורה אמור להיות מבוקש ביותר בשוק הפו"פ, אלא שפרופ' טילמן לוקה ככל הנראה בתסמונת אספרגר; ככל הנראה בדרגה נמוכה יחסית, משום שהוא בהחלט מתקשר ומגיב וכולי, רק שלפעמים תגובותיו מעוררות צחוק, ולכן גם אימץ לו את תדמית הליצן. גם זו דרך לעבור איכשהו את החיים.

 דון טילמן החליט כי עליו למצוא לו בת זוג, ולשם כך הכין, בדרכו המתודית המדויקת, שאלון בן שבעה עשר עמודים, ובו כל עניין שנראה לו חשוב שבת הזוג העתידית שלו תהיה, כמו – לא מעשנת, לא שותה (בעצם, אולי קצת), כן מבשלת, אוכלת סוגי מזון מסויימים…

להמשיך לקרוא

Share

גיבור דורנו – מיכאיל לרמונטוב

lermontov"גיבור דורנו', רבותי הנכבדים, הוא אמנם דיוקן, אך לא של איש אחד: זהו דיוקן שנתגלמו בו כל חטאי דורנו, במלוא מיצוים". (עמ' 10)

 כך כתב לרמונטוב בהקדמה למהדורה השניה של "גיבור דורנו", בתגובה למבקריו. ההקדמה הפכה מאז לחלק בלתי נפרד מן הספר.

 גיבור דורנו – פצ'ורין. אב טיפוס של אדם צעיר, מן החברה הגבוהה, הולל, אהוב נשים, דון ז'ואן שכזה, שאהבותיו רבות ואין לו אף אחת, המחפש עניין תדיר משום השעמום הרב התוקף אותו, עניין שיש בו סכנה, או נדודים, או אהבהבים, או פיתויין של נשים וזניחתן, או לעג לאנשים חלשים ממנו..

 פתיחתו של הספר, מעין פתח דבר – המספר פוגש אדם, איש צבא, שיספר לו בערגה רבה על אותו איש: פצ'ורין, מופלא, מעורר הערצה, איש צעיר אהוב נשים, גיבור חייל.

בהמשך זוכה הקורא/ת להתוודע לפצ'ורין בגוף ראשון, דרך יומניו שנשארו אחריו ובהם אפיזודות מחייו הקצרים, יש האומרים אפיזודות המזכירות את חייו של לרמונוטוב עצמו.

  להמשיך לקרוא

Share

לגרגר זפת – יאכים טופול

לגרגר זפת

"בזמן הכתיבה הייתי אני ולא הייתי אני. כתבתי על דפי המפות ועל עמודים שתלשתי מהספרים, כתבתי את האמת על כל מה שעברתי. כתבתי על המלחמה של הצ'כים והסלובקים נגד צבאות חמש המדינות וזה הכל אמת. את כל סבון-הזפת שיש בעולם אני אגרגר אם שיקרתי אפילו פעם אחת. החלטתי לכתוב את האמת שלי על כל הניירות…" (עמ' 301 – 302)

 איליה הוא נער, לא ברור באיזה גיל בדיוק, משהו שבין הקטנים – ארוכי החולצות זבי החוטם, לבין הגדולים – מכנסי ההתעמלות הקצרים. הקטנים ישנים באולם שינה אחד, הגדולים באולם שינה מעליהם. כולם בבית יתומים, או מעון לנערים נטושים, מכל מיני לאומים, מכל מיני צבעים, מכל מיני מוצאים מפוקפקים יותר או פחות. נערים שאינם יודעים מיהם הוריהם, בדרך כלל, וממציאים לעצמם הורים כאלה או אחרים, ויש ביניהם איבות ומלחמות שיש בין נערים בדרך כלל, וקבוצות מתקבצות, בדרך כלל לפי מוצא, והשפה הפרטית של כל מוצא שכזה, הגדולים מול הקטנים, וכולם כולם מקובצים יחד כנגד החוץ, העוין בדרך כלל, זה שאינו אוהב נערים ממוצאים מפוקפקים, שהם פראי אדם קצת, ודוברים שפות משונות לעתים – אחרים, המאיימים על הסדר הטוב, כך בכל העולם, כך גם בסיז'ם – כפר די נידח בצ'כיה.

  להמשיך לקרוא

Share

חלון פנורמי – ריצ'רד ייטס

חלון-פנורמי

החיים הם מה שקורה לך כשאתה מתכנן תכניות אחרות.

 אייפריל וילר רצתה להיות שחקנית, או משהו כזה, אבל אז פגשה את פרנק שתכנן להחליט יום אחד מה ירצה להיות, והמפגש הזה ביניהם הוביל להריון וחתונה, ודחיית התכניות והחלומות, בינתיים.

 אייפריל ופרנק וילר קנו בית עם חלון פנורמי בשכונת "גבעת המהפיכה" בקונטיקוט; הוא עבד, בינתיים, בחברת "נוקס ביזנס משינס", שבה עבד פעם אביו; בינתיים עד שימצא מה הוא באמת רוצה לעשות. היא הפכה לעקרת בית מן הפרברים.

 החיים בפרברים יש להם מקצב משלהם. מפגשים עם חברים, שתיה בברים השכונתיים, מועדון ריקודים אחד, חוג תאטרון. מדשאה מאחורי הבית. נסיעה לעבודה בעיר (הגברים), טיפוח הבית (הנשים).

 לפרנק ואייפריל היו תכניות. בינתיים הם חיו ב"גבעת המהפיכה" עם שכנים שלא כל כך העריכו, אבל סבלו בשקט, כי בינתיים הם חיו ביניהם.  השגרה והשעמום והחיים "בינתיים" ..

להמשיך לקרוא

Share

הקרקס הגדול של הרעיונות – מיקי בן כנען

 הקרקס הגדול של הרעיונות"… ספר זה משהו שלוקח הרבה מאוד מאמץ והרבה מאוד זמן לכתוב. עד כדי כך שרק מעט מאוד אנשים יכולים להשלים את המשימה. שאגב, בגלל זה כנראה יש בעולם הרבה פחות ספרים מאנשים." (עמ' 419)

 פינקי, איש צעיר וקצת מוזר, הוא הדובר והמספר. סבתו של פינקי נמצאה יום אחד מתה בחדרה שבבית האבות, יחד עם עוד אשה מתה אחרת, שתיהן לבושות באופן משונה, האחת בתחפושת של פיל, השניה לבושה כמו בובה.

 אביו של פינקי, שפינקי נלווה אליו, הלום צער מול מותה של אמו: "… הרגע שבו אדם ניצב מול אמו המתה הוא גם זמן שבו נשמעת במוחו טריקת דלת על עברו. נטשה אותו הנפש שאישרה עבורו את זיכרונות ינקותו. מעתה ייאלץ להיסמך על ידע אישי, ובחלוף השנים יטיל ספק בעובדה שאכן היה אי-פעם תינוק. אין זאת כי האשה שלימדה אותו את החיים מלמדת אותו עכשיו את המוות." (עמ' 16)

 בליל הסדר של אותה שנה שלאחר מותה של הסבתא מספר האב את סיפורה, כפי שעלה ממכתבים, ניירות, מעטפות שהיו בתוך ארגז אחד שהשאירה. והסיפור הזה, יחד עם סיפורה של האשה שנמצאה יחד עמה, יחד עם חבריה לבית האבות, הסיפור הזה נפלא ומוזר ועצוב ומרעיד נפש. סיפוריהם של אנשים שהיו "שם" במלחמה הנוראה ההיא ושרדו, והפכו להיות אנשים חיים-מתים, אחרים מאלה שיכולים היו להיות, שלבשו זהויות חדשות רק כדי להשאר, שנושאים לתמיד צלקות ופצעים מדממים.

להמשיך לקרוא

Share

היינו העתיד – יעל נאמן

Haatid-300

בעמ' 202, קצת לפני הסוף, נשברתי; אלמלא ישבתי בפארק, מקום פומבי לכל הדעות, כנראה הייתי נשטפת בדמעות וביפחות, עד שהייתי נרגעת.

אבל בפארק, אתם יודעים, אנשים מסתכלים…

בעמ' 202 מתארת יעל נאמן את השבר מן היחד אל היחיד, שבר שאפשר להשוותו, מבחינתה, רק לרעידת אדמה אמיתית ומוחשית שהתרחשה בסמוך לו.

ולא היה לידי אף אחד, באותו רגע (היו אנשים וילדים, עוברי אורח, אבל אף לא אחד שהוא קרוב) כשקראתי את השורות הללו; וגם אם היה – הרי כל חברי מן השנים האחרונות, שרשיהם נטועים בעיר, ואיך יבינו את השבר הזה, מן היחד – ליחיד:

 "לפעמים, אחרי שעזבנו, ניסינו לספר את סיפורנו לעירוניים. לא הצלחנו להעביר את הסיפור, לא את העלילה ולא את הטון. קולנו צרם, כמו זיוף החלילית של ילדותנו, גבוה מדי או נמוך מדי. התייאשנו באמצע. המילים נפלו חלולות בינינו לבין העירוניים, כמו העיניים שנפלו ממסרגותיהן של אמותינו בשיחת הקיבוץ, שותקות לצד הגברים המדברים.

דיברנו ברבים. כך נולדנו, כך גדלו מבית החולים ועד עולם. אופקינו משונים ועקומים." (עמ' 10)

להמשיך לקרוא

Share

החקיין – דייוויד בלבין

החקיין"'מוזר', אמר לי טוני… 'שומעים על זיוף ציורים כל הזמן, אבל אף פעם לא על זיוף ספרותי. אני שואל את עצמי למה. כי הביקוש נמוך כל כך? לא ממש. כי קשה לעשות את זה משכנע? ודאי שלא. קל מאד להערים על מומחים. רק תחשוב על היומנים של היטלר ועל כל הסנובים שנפלו בפח. אני חושב שזה מפני שכתיבת ספרות גדולה דורשת הן מיומנות גדולה והן כישרון אדיר. כישרון ציור קל לפתח. אפשר להסתדר עם מעט כישרון והרבה יישום. הצייר מוערך על מקוריות, לא על חדשנות. להעתיק חידושים של מישהו אחר זה קל יחסי. אבל ספרות צריכה לברוא את עצמה מחדש כל הזמן. הסופרים עצמם נכשלים בזה.'"

 האמת שהתהייה הזו עלתה גם בראשי, איפשהו במהלך הקריאה, ומאד שמחתי לפגוש אותה מנוסחת כך בתוך הספר;  איך זה שלא שומעים כמעט על זיופים של ספרות? אבל שומעים לא מעט על זיופים של יצירות אמנות, ועל חשדות כי ציור זה או אחר שיוחס לאמן זה או אחר הוא בעצם פרי מכחולו של תלמידו, או סתם העתקה מוצלחת במיוחד…

 מארק טרייס ניחן בכישרון נדיר; הוא מצליח לחקות, כולל דקויות, כתיבה של סופרים אחרים, ומשמדובר בסופרים מתים, הרי שניתן "לגלות" כתב יד גנוז, לפרסמו או למכרו, והסופר כבר לא כאן כדי להתנגד.

(לא מעט כתבים גנוזים התפרסמו לאחרונה, ומי לידינו יתקע כי אכן אלה יצירותיהם של הכותבים המדוברים? ואם סופר בחר לגנוז את יצירתו, מדוע זה אנחנו "נדחפים" כך לקראה?)

להמשיך לקרוא

Share