ארכיון תגיות: אחוזת בית

הקרקס הגדול של הרעיונות – מיקי בן כנען

 הקרקס הגדול של הרעיונות"… ספר זה משהו שלוקח הרבה מאוד מאמץ והרבה מאוד זמן לכתוב. עד כדי כך שרק מעט מאוד אנשים יכולים להשלים את המשימה. שאגב, בגלל זה כנראה יש בעולם הרבה פחות ספרים מאנשים." (עמ' 419)

 פינקי, איש צעיר וקצת מוזר, הוא הדובר והמספר. סבתו של פינקי נמצאה יום אחד מתה בחדרה שבבית האבות, יחד עם עוד אשה מתה אחרת, שתיהן לבושות באופן משונה, האחת בתחפושת של פיל, השניה לבושה כמו בובה.

 אביו של פינקי, שפינקי נלווה אליו, הלום צער מול מותה של אמו: "… הרגע שבו אדם ניצב מול אמו המתה הוא גם זמן שבו נשמעת במוחו טריקת דלת על עברו. נטשה אותו הנפש שאישרה עבורו את זיכרונות ינקותו. מעתה ייאלץ להיסמך על ידע אישי, ובחלוף השנים יטיל ספק בעובדה שאכן היה אי-פעם תינוק. אין זאת כי האשה שלימדה אותו את החיים מלמדת אותו עכשיו את המוות." (עמ' 16)

 בליל הסדר של אותה שנה שלאחר מותה של הסבתא מספר האב את סיפורה, כפי שעלה ממכתבים, ניירות, מעטפות שהיו בתוך ארגז אחד שהשאירה. והסיפור הזה, יחד עם סיפורה של האשה שנמצאה יחד עמה, יחד עם חבריה לבית האבות, הסיפור הזה נפלא ומוזר ועצוב ומרעיד נפש. סיפוריהם של אנשים שהיו "שם" במלחמה הנוראה ההיא ושרדו, והפכו להיות אנשים חיים-מתים, אחרים מאלה שיכולים היו להיות, שלבשו זהויות חדשות רק כדי להשאר, שנושאים לתמיד צלקות ופצעים מדממים.

להמשיך לקרוא

Share

היינו העתיד – יעל נאמן

Haatid-300

בעמ' 202, קצת לפני הסוף, נשברתי; אלמלא ישבתי בפארק, מקום פומבי לכל הדעות, כנראה הייתי נשטפת בדמעות וביפחות, עד שהייתי נרגעת.

אבל בפארק, אתם יודעים, אנשים מסתכלים…

בעמ' 202 מתארת יעל נאמן את השבר מן היחד אל היחיד, שבר שאפשר להשוותו, מבחינתה, רק לרעידת אדמה אמיתית ומוחשית שהתרחשה בסמוך לו.

ולא היה לידי אף אחד, באותו רגע (היו אנשים וילדים, עוברי אורח, אבל אף לא אחד שהוא קרוב) כשקראתי את השורות הללו; וגם אם היה – הרי כל חברי מן השנים האחרונות, שרשיהם נטועים בעיר, ואיך יבינו את השבר הזה, מן היחד – ליחיד:

 "לפעמים, אחרי שעזבנו, ניסינו לספר את סיפורנו לעירוניים. לא הצלחנו להעביר את הסיפור, לא את העלילה ולא את הטון. קולנו צרם, כמו זיוף החלילית של ילדותנו, גבוה מדי או נמוך מדי. התייאשנו באמצע. המילים נפלו חלולות בינינו לבין העירוניים, כמו העיניים שנפלו ממסרגותיהן של אמותינו בשיחת הקיבוץ, שותקות לצד הגברים המדברים.

דיברנו ברבים. כך נולדנו, כך גדלו מבית החולים ועד עולם. אופקינו משונים ועקומים." (עמ' 10)

להמשיך לקרוא

Share

החקיין – דייוויד בלבין

החקיין"'מוזר', אמר לי טוני… 'שומעים על זיוף ציורים כל הזמן, אבל אף פעם לא על זיוף ספרותי. אני שואל את עצמי למה. כי הביקוש נמוך כל כך? לא ממש. כי קשה לעשות את זה משכנע? ודאי שלא. קל מאד להערים על מומחים. רק תחשוב על היומנים של היטלר ועל כל הסנובים שנפלו בפח. אני חושב שזה מפני שכתיבת ספרות גדולה דורשת הן מיומנות גדולה והן כישרון אדיר. כישרון ציור קל לפתח. אפשר להסתדר עם מעט כישרון והרבה יישום. הצייר מוערך על מקוריות, לא על חדשנות. להעתיק חידושים של מישהו אחר זה קל יחסי. אבל ספרות צריכה לברוא את עצמה מחדש כל הזמן. הסופרים עצמם נכשלים בזה.'"

 האמת שהתהייה הזו עלתה גם בראשי, איפשהו במהלך הקריאה, ומאד שמחתי לפגוש אותה מנוסחת כך בתוך הספר;  איך זה שלא שומעים כמעט על זיופים של ספרות? אבל שומעים לא מעט על זיופים של יצירות אמנות, ועל חשדות כי ציור זה או אחר שיוחס לאמן זה או אחר הוא בעצם פרי מכחולו של תלמידו, או סתם העתקה מוצלחת במיוחד…

 מארק טרייס ניחן בכישרון נדיר; הוא מצליח לחקות, כולל דקויות, כתיבה של סופרים אחרים, ומשמדובר בסופרים מתים, הרי שניתן "לגלות" כתב יד גנוז, לפרסמו או למכרו, והסופר כבר לא כאן כדי להתנגד.

(לא מעט כתבים גנוזים התפרסמו לאחרונה, ומי לידינו יתקע כי אכן אלה יצירותיהם של הכותבים המדוברים? ואם סופר בחר לגנוז את יצירתו, מדוע זה אנחנו "נדחפים" כך לקראה?)

להמשיך לקרוא

Share

לב מתעורר – גיל הראבן

לב מתעורריש סופרים שדי בכך שיוציאו ספר כדי למלא את לבי שמחה; שמאז שהכרתי ספר אחד שלהם, אני חוזרת אליהם שוב ושוב, שברור לי לגמרי שספר חדש פרי עטם "ינחת" על מדפי זמן קצר לאחר צאתו לאור.

כזו היא גיל הראבן, שמאז "שאהבה נפשי" שלה, אי אז בראשית המילניום הזה, אני שמחה עם כל ספר חדש שלה (אם כי גיליתי שעדיין חסרים לי כמה מכתביה).

 לב מתעורר הוא סיפורה של אפרת על אחיה הבכור – אורי, שביום אחד, והוא צעיר מאד, חיל, הפך להיות אב המשפחה לה ולאחיה הצעיר – יותם, כאשר הוריהם נמחצים בין שתי משאיות ונהרגים.

 כל החלומות, כל התכניות, כל המציאות משתנה ברגע אחד. ומאותו הרגע מתחילה סאגה מופלאה של נתינה ונתינה ועוד קצת מצד אורי,  שנדמה שמסוגל לעמוס על כתפיו עוד ועוד מבלי להתכופף, מבלי להתבלבל; מלהטט במטלות ומשימות ומעללים שונים, מחזיק את משפחתו הצעירה ובונה לו אחת משלו.

 איש עם לב רחב-רחב, כל כך רחב שהוא מצליח, עוד בימי הצבא שלו, לטפל בחיילים עם הכי הרבה בעיות מבית, ומצליח לפתור חלק מהן; מכיל את כל צערם של אחיו, ויוצר להם מקום בטוח – בית.

  להמשיך לקרוא

Share

הסופר שגילגל אטריות – מא ג'יאן

הסופר-שגילגל-אטריות"החוק מגן רק  על בעלי הכוח, כל השאר נאלצים לשחק את הקורבן."

 הסופר המקצועי, המקבל משכורתו מן המפלגה, כמו גם את דירתו ואת הקצבת האוכל שלו (הזעומה יש לומר) נפגש תדיר עם תורם הדם המקצועי, שיוזמתו לתרום דם בכל עת, ולאחר מכן הקמת ארגון של תורמי דם, כל אלה עלו בקנה אחד עם מטרות המפלגה המוצהרות, ועל כן זוכה תורם הדם למגורים נוחים יותר, קצובת אוכל נדיבה בהרבה ומשכורת גבוהה יותר מזו של הסופר המקצועי.

 הסופר המקצועי כותב על פי הזמנת המפלגה, ואם יתמיד ויכתוב יוכל להתקבל לאיגוד הסופרים הסיני – וזוהי משאת נפשו. משאת נפשו החבויה, שהוא חולק רק עם חברו הטוב – תורם הדם המקצועי, היא לכתוב ספר "אמיתי".

 דמויות הספר הזה, שלא נכתב מאכלסות את ספרו של מא ג'יאן "הסופר שגילגל אטריות", ומסופרות על ידי הסופר המקצועי לידידו.

 דמות אחת היא "משחרר הנשמות", האיש האחראי לשריפת גופות (ולשחרור נשמתם של אנשים לעולם אחר); הוא חולק את ביתו עם אמו הקשישה וממתין ליום בו תמות גם היא. "אוכלוסית סין מונה 1.2 מיליארד בני אדם. אם אנשים לא יזדרזו יותר למות, המדינה תהיה מחוסלת." כך אמר לאחת מן המשפחות האבלות. השירות המיוחד שסיפק היה בחירת המוסיקה שתלווה את המת דרך הכבשן, ועל כך פרנסתו. ופרנסה היתה לו בכל יום מימות השבוע: להמשיך לקרוא

Share

השקרים האחרונים של הגוף – גיל הראבן

השקרים-האחרונים-של-הגוף שתי אחיות
הבכורה – אלישבע – איטית מעט, גמלונית מעט

הצעירה – אלינור – הופכת בכורח הנסיבות לבכורה.. לאחראית.
אלינור היא המספרת… אשה נשואה באושר מסוים ל"מלח הארץ" (שהיא קוראת לו: "ארץ המלח"), נושאת עמה משא נורא של כאב: אלישבע נאנסה בנעוריהן על ידי "הדוד מאמריקה". דוד – שהוא בעצם בן-דוד של אבא, שריד אחרון מן המשפחה. נאנסה כשהתארח אצלם בפנסיון.

ולא פעם אחת, אלא פעמים הרבה, במשך חודשים ארוכים

ואיש לא ידע

ואיש לא שיער

טיפין טיפין מטפטפת האמת לאזני המשפחה. ההורים לא מאמינים – כי איך זה איש כל כך מכובד? ואולי הילדה מדמיינת? ובעצם – איך יאמינו, שהרי אם תחת קורת הגג שלהם נפגעה כך בתם, והם לא ראו ולא ידעו – כי אז: איזה מין הורים הם ?(ואין הם יודעים כי הורים בדרך כלל לא יודעים דברים שכאלה, שהם בלתי יאמנו ברשעות הכרוכה בהם) להמשיך לקרוא

Share

האשה בלבן – ווילקי קולינס

 

האישה-בלבןוילקי קולינס – שלא הכרתיו קודם, ואין לי אלא להצטער על כך, הוא בן זמנו של דיקנס, ונחשב לראשון סופרי המסתורין.

והספר? – לעילא: עלילה מפותלת סביב מעמדות וגאוה, כבוד ואהבה.. התחזויות , זהויות מתחלפות, מי שנראה איש מצוין אינו כזה.. התיאורים: ספר תקופתי מן הסוג של דיקנס (כבר אמרתי), טום ג'ונס של פילדינג, ספריה של ג'יין אוסטין..
(והתרגום המצטיין)

והכל – נקרא בנשימה עצורה, כמעט..

ככה, מין ציטוט לדוגמה: "גברת ויזי נראתה כהתגלמותה של שלוות אנוש ושל חביבות אשה. ..יש מאיתנו שמעבירים את חייהם בהיחפזות; ויש שמעבירים אותם בניחותא. גברת ויזי העבירה את חייה בישיבה. היא ישבה בבית, בשעה מוקדמת ומאוחרת, ישבה בגן, ישבה על מושבי חלון לא צפויים במסדרונות; ישבה (על כיסא מתקפל) כשידידיה ניסו להוציא אותה לטיול; ישבה קודם שהסתכלה בדבר מה, קודם שדיברה על דבר מה, קודם שהשיבה, כן או לא, לשאלה השכיחה ביותר… בשום מקרה, לא העלתה את הרעיון שהיא אמנם חיה מרגע שיצאה לאוויר העולם. אמא טבע עסקה כל כך בעולם הזה,.. שמדי פעם היא נסערת ומבולבלת.. תהיה זו תמיד דעתי הפרטית, שכאשר גברת ויזי נולדה, היתה אמא טבע עסוקה בבריאתו של הכרוב.."

אי אפשר ממש לתאר את העלילה המפותלת מבלי לחטוא בספוילרים על ספוילרים – אבל הספר מומלץ מכל הלב..

האשה בלבן – ווילקי קולינסתרגום: צילה אלעזרהוצאת אחוזת בית. (672 עמודים)

(פורסם ב- 26.12.2007 בפורום ספרים של YENT)

(The Woman in White – Wilkie Collins)

Share

נער החידות ממומביי – ויקאס סווארופ

 

נער החידותאתחיל מהסוף – מומלץ

מומלץ לאלה שאינם מחפשים רק "קאנון" ו"ספרות מופת" (ושאר סופרלטיבים)
מומלץ לאלה שאוהבים ספרים הכתובים היטב, בשפה קולחת, מרתקים (במידה מסוימת) – כמוני, בקיצור

ראם מוחמד תומס, אסופי, הנע ונד בין מקומות ובתים זוכה במשחק "מי רוצה להיות.." בפרס הראשון, ומשמארגני המשחק מערערים על זכייתו ומבקשים לשלול אותה ממנו..

סיפורו של ראם מורכב מ- 13 סיפורים שכל אחד מהם מכיל בתוכו רמז לתשובה לאחת השאלות שנשאל במשחק.. והוא מסופר במשך לילה ארוך אחד לאשה אחת שבחרה להגן עליו מפני מארגני אותו משחק.

סווארופ מוביל את הקורא באותם אזורים בהודו שבהם בדרך כלל איננו מבקרים.. (לפחות לא בספרים אותם קראתי) – במשכנות העוני, ובמשכנות העוד יותר עוני… בשפה עשירה ובסיפור מרתק..

כפי שאמרתי – שווה

 

נער החידות ממומביי – ויקאס סווארופ. תרגום: סיגל אדלר. הוצאת אחוזת בית (347 עמודים)

(פורסם ב- 4.7.2007 בפורום הספרים של YNET)

(Q & A – Vikas Swarup)

Share