ארכיון תגיות: אילת שמיר

נטל ההוכחה – אילת שמיר

אל תקראו את הספר הזה, אם אינכם רוצים להכיר במציאות הסובבת אותנו. אם נוח לכן לעצום עיניים. כמו ילד המסתיר פניו בכפות ידיו ובטוח שאיש אינו רואה אותו. אל תקראו בספר הזה, כי המציאות שהוא מציג, בלשון רכה בדרך כלל, לא תמיד, לפעמים אי אפשר להתאפק ולהחליק, המציאות הזו כואבת ומכעיסה במידה שלא תיאמן.

"… ככה זה כשיש מלחמה אתה לא מעניין אף אחד, בטח לא אם אתה מזכיר במראה פניך את פניו של האויב. …" (עמ' 169)

ככה זה כשיש בינינו ומסביבנו אנשים שהם לא בדיוק אנחנו, שיש להם מוצא אחר, או דת אחרת, לפעמים גם צבע אחר; אנחנו תיכף מקטלגים, מסמנים מי לנו מי לצרינו, כי ככה נוח.

וגם אם הפסקנו, לפחות באופן מודע, לקטלג, למיין, לסמן את משלנו ואת האחרים, המשקעים עוד שם, אף פעם לא נעלמו לגמרי, ותמיד יבואו לידי ביטוי באינטונציה, בטון הדיבור, במלים שתיבחרנה על פני אחרות.

כי ככה זה, בני אדם. אנחנו.

רומנו הוא עורך דין חיפאי, גרוש ואב לשניים בוגרים האחד בצבא, השני כבר אחרי, מתגעגע לעתים לגרושתו. פעם רצה להיות עורך דין שיפעל על פי ערכי הצדק, רצה עולם נכון יותר, מוסרי יותר. אחר כך התפשר, גם על מעמדו במשרד, שותף בכיר כבר לא יהיה. גם על הצדק. מוטב להוציא את הלקוח שלך הכי טוב שאפשר, הצדק יכול לחכות.

להמשיך לקרוא

Share

המיטה שאתה מציע בעצמך – אילת שמיר

המיטה_שאתה_מציעסוד. סוד גדול ואפל ואיום ונורא שורה על הספר הזה; הסוד הזה לא מתגלה תיכף ומיד. גם עובדת קיומו לא מתגלה תיכף ומיד. רק טיפין-טיפין הולך ונגלה לקורא/ת כי יש סוד. רק טיפין-טיפין מופיעה המועקה והיא הולכת ומכבידה מפרק לפרק, בלתי נראית בתחילה, בלתי מורגשת. וכשהיא מורגשת, כבר מאוחר מדי, הספר כבר לופת את הקורא/ת ואינו מניח להניחו מן היד.

 שני סיפורים נגללים כאן במקביל, בזמנים שונים: זמן הווה – סיפורו של איתן רוסו החי בקצה המושבה ומגדל סוסים. מתכנן חווה טיפולית שאליה יגיעו נכים (שאף פעם לא חסרים בארץ הזאת) לטיפול באמצעות בעלי חיים. יש לו בת זוג שחיה עמו, כבר שנתיים. יש לו ילדה שחיה עם אמה בתל אביב. יש לו שני פועלים ערביים, אחים, העוזרים לו לטפל בסוסים ובבית. וכל זמן ההווה הזה – ערב ראש השנה, שנת 1991, בוקר, צהריים, ערב.

 ויש זמן עבר – ימי הוריו של איתן רוסו (וגידי אחיו, שהיגר כבר מזמן לאוסטרליה). בצלאל רוסו שרצה להיות איכר, ונטע מטע אבוקדו בקצה המושבה בשטח שקנה מאיכר אחר:

להמשיך לקרוא

Share

פסנתר בחורף – אילת שמיר

פסנתר בחורף

אתחיל מהסוף – ממליצה בהחלט

בגלל הסיפור
בגלל השפה
בגלל שכיף לקרוא כזה ספר שנכתב כאן ועכשיו, ולא מחפש איזה מכנה משותף, אלא דוקא משתמש בשפה עשירה ובסיפור שאינו מעליב את הקורא.

פאב שכוח בעירה שכוחה (אבל במרכז הארץ) בליל חורף סוער במיוחד, כזה שהעובדים במקום מצפים שרק תעבור איזושהי שעה מסוימת כדי שאפשר יהיה ללכת הביתה.

ובפאב רק העובדים – ג'ו הבעלים, גדי הפסנתרן (שפעם רצה להיות פסנתרן קונצרטים, או שאמא שלו לפחות רצתה) ופאדיל – שמתחבא במטבח והוא אחראי על הנקיון והבישולים.. והוא נסתר מעין .. נידח עוד יותר מהפאב הזה שהוא עובד בו..

להמשיך לקרוא

Share