ארכיון תגיות: אירן נמירובסקי

זבובי סתיו – אירן נמירובסקי

זבובי סתיו

שני סיפורים מרכיבים את הספר הזה, שניהם משלהי תקופת השלטון הצארי ברוסיה, ותחילת המהפיכה הקומוניסטית, אי אז בשנים הראשונות של המאה הקודמת.

הסיפור הראשון – זבובי סתיו –  הוא סיפורה של טטיאנה איוונובה, האומנת במשפחת קארין, משפחה המקורבת לצאר. מפחד המאורעות וההפיכה המתקרבת, עוזבת המשפחה את האחוזה, ורק טטיאנה, שכבר אינה צעירה כלל, טטיאנה שהיתה אומנת לאבי המשפחה, ולאחריו לבניו, ששניים מהם התגייסו לצבא הקיסרי, והצעירים עזבו עם הוריהם, טטיאנה זו נשארה לשמור על האחוזה ועל הרכוש שלא ניתן לארזו בחופזה ולברוח (ואולי עוד ישובו).

להמשיך לקרוא

Share

אדון הנשמות – אירן נמירובסקי

אדון הנשמות

"אני צריך כסף"  כך מתחיל סיפורו של דריו אַספַר, ד"ר דריו אספר, מהגר חסר כל המתגורר בחדר שכור. אשתו זה עתה ילדה את בנם השני. הראשון מת ברעב.  הוא צריך כסף. כדי לקנות ציוד מינימלי לתינוק, כדי לקנות אוכל. כדי לא לרעוב.

אחר כך, שנים אחר כך, כשכבר יהיה לו כסף כל צרכו, כשיהיו לו בתים של עשירים, כשכל החברה הגבוהה בפריס תבקש לאכול על שולחנו, כשכל בעלי העצבים החלשים יבקשו מזור מידיו והוא יחייבם במחיר גבוה במיוחד, גם אז – כשיהיו לו כל אלה, עדיין יצטרך כסף. ולא משום שאין לו. יש לו, אם כי הוא נתון תדיר בחובות. משום שמי שיש לו כסף מתהדר בו, והוצאותיו עולות. אבל יותר מן החובות – הצורך הזה בכסף נובע מן הרעב המתמיד – רעבונם של אלה שבאו מן המחסור והעוני, ולעולם לא יחושו כי הגיעו אל המנוחה והנחלה:

"… גם אילו ידעתי שנותרו לי רק שישה חודשים לחיות, הייתי רוצה שלכל הפחות במשך ששת החודשים הללו יהיה לי כסף, אפילו במחיר פשע. … אני פוחד מפני העוני יותר מכל. לא רק משום שאני מכיר אותו, אלא מפני שדורות של אומללים הכירו אותו עוד לפני; יש בי שושלת שלמה של מזי רעב; הם עדיין לא – הם לעולם לא יהיו שבעים! לעולם לא יהיה לי די חם! לעולם לא אחוש בטוח דיי, אהוב דיי. .. דבר אינו נורא מאשר מחסור בכסף!דבר אינו נתעב יותר, מביש יותר, חסר תקנה יותר מן העוני! ..." (עמ' 191)

כמו גיבור אחר של נמירובסקי – דיוויד גולדר, גם דריו אספר זוכה בעיקר לבוז וזלזול מצד בנו. זה שאינו זוכר עוני מהו, זה שתמיד ניתן לו כל מבוקשו.

להמשיך לקרוא

Share

כחום הדם – אירן נמירובסקי

כחום הדםעוד ספר של אירן נמירובסקי, שהוא, לפחות על-פי אורכו – נובלה.

ואצל נמירובסקי, כרגיל, כתיבה מופלאה, ירידה לפרטי פרטים של החיים בכפר הצרפתי; כה מפורט עד כי אפשר להריח את הניחוחות ולחוש על הלשון בטעמים המתוארים, לחוש בקור חודר העצמות, ליהנות מבקבוק (או חצי) בורגונדי, לגשש בבית מואפל בחלקו, לחוש במרבד העלים הלח שבין העצים ביער, לשמוע את פכפוך המים הזורמים…

 אכר כפרי צרפתי, רווק מזדקן מלווה את בתם של דודניתו ובעלה לקראת נישואיה, כששנות הנישואין הארוכות והאהבה של זוג ההורים מהווים דוגמא ומופת לכלה הצעירה.

בין הכפריים המתוארים בהמשך, אחייניתה החורגת של האם, אשה צעירה הנשואה לאיש שגילו למעלה מכפליים מגילה, וחייה הפרטיים מהווים נושא לשיחה בפונדקי הכפר; עוד נפגש בבעל הצעיר, במאהב מזדמן, במוות פתאומי, ובתעלומות ההולכות ומתגלות אט אט.

 כל אלה, כאמור, בשפתה הייחודית של נמירובסקי, זו שכבר הכרתי ואהבתי בספריה הקודמים.

להמשיך לקרוא

Share

ג'זבל – אירן נמירובסקי

 ג'זבל"אלה שלא ידעו מעודן יופי אמיתי, שאנן, בוטח, יכולות לעמוד בזה, אבל אני?"

 גלדיס – אשה יפה, שאיש אינו יודע מה באמת גילה, אבל ברי לכל שאינה צעירה. גלדיס עומדת לדין על רצח של איש צעיר – מיהו האיש הצעיר הזה? מה טיב יחסיהם? והרי גלדיס ידועה בריבוי מאהביה, אבל בעת האחרונה היה לה קשר עם הרוזן מונטי…

האם היתה לה פרשת אהבים עם הצעיר וביקשה כי הרוזן לא ידע?

 והקהל הרב המצטופף באולם המשפט – לחזות באשה הזו הידועה כה ביופייה.. אבל היא כבר לא כל כך יפה; לא כפי שתיארו בכל אופן. ואין מעניינים אותם הפרטים, מה יאמר הסניגור ומה יאמר התובע, והשופט. אין זה מעניין איש – רק להביט בה, ולקוות שתהיה איזו שערוריה קטנה… שיהיה מעניין.

 ומן המשפט, הפותח את הספר מתגלגל סיפור חייה של גלדיס, מילדותה – בתה של אשה שלא אהבה אותה, ושל אב שלא הכירה; נעוריה, יופיה, התגלית כי יש בכוחה לעורר הערצה ואהבה בעיני גברים, בכל אשר תפנה – ונסיונותיה לשמר את יופיה ואת כוחה על הגברים – רק כדי לזכות באהבתם.

 כן, גלדיס רק כמהה לאהבה, וכל מעשיה רק לשם מכוונים: להיות נאהבת.

להמשיך לקרוא

Share

הנשף . דוד גולדר – אירן נמירובסקי

הנשף הנשף

מדאם קמפף עורכת נשף. היא תזמין את כל השמנה וסלתא של פריס. כולם יבואו וככה היא תראה להם  – לבני משפחתה – שכל כך זלזלו בה כשנשאה ליהודי הזה.

 הם כבר גרים בבית מהודר, ויש לה תכשיטים רבים ויקרים, ובגדים.. וזוהי ההזדמנות שלה להכרה על ידי החברה הגבוהה (טוב, לא ממש הגבוהה.. זו שכמעט "הגבוהה"); ואולי אחרי זה תוכל להתקבל בחברה הגבוהה באמת. אולי אפילו לזכות בתואר אצולה (או לקנות אותו).

 והיא כבר לא צעירה; עוד מעט קט כבר יוכלו לראות עליה את גילה ואת השנים שעברו עליה:

"הה! כמה שהחיים לא הוגנים!… הפנים שהיו לה כשהיתה בת עשרים… לחייה הרעננות.. עם תחתוניות שתוקנו, גרבונים שהוטלאו.. ועכשיו הגיעו התכשיטים, השמלות, הקמטים הראשונים – כולם בבת אחת…"

להמשיך לקרוא

Share

סוויטה צרפתית – אירן נמירובסקי

 

תם ולא נשלם

 

סוויטה צרפתית

ולא יישלם לעולם..

וחבל. כל כך חבל

ורק אפשר לנסות ולאחות את קטעי החוטים – הסיפורים הנרמזים בהערות שכתבה לעצמה נמירובסקי – ולחשוב מה עלה בגורלם של גיבוריה

אבל הרי סופן של העלילות הוא רק חלק (קטן) מן החוויה שבקריאה

ככה מתחיל ספר:

חם, חשבו הפריסאים. אוויר של אביב. זה היה לילה של מלחמה, של אזעקה. אבל הלילה התקרב לקצו, והמלחמה היתה רחוקה. אלה שלא ישנו – החולים הרתוקים למיטותיהם, האימהות שבניהן בחזית, הנשים המאוהבות שעיניהן דהו מבכי – שמעו את צפירת האזעקה הראשונה. בתחילה זו היתה רק נשימה עמוקה, כמו אנחה שמשתחררת מתעוקת החזה. חלפו כמה רגעים בטרם מילא שאון הצפירות את השמים. הן באו מרחוק, מקצה האופק; כאילו בלי להיחפז. הישנים חלמו על הים המתגלגל וסוחף את חלוקי האבן, על סערה המטלטלת את היער בחודש מרס, על עדר בהמות דוהר בכבדות ומוחץ את הקרקע תחת פרסותיו; עד שלבסוף נכנעה השינה והגברים מלמלו בעיניים פקוחות למחצה: 

"זאת האזעקה?" "

ו להמשיך לקרוא

Share