ארכיון תגיות: אליס מונרו

ריקוד הצללים המאושרים – אליס מונרו

ריקוד הצללים המאושריםספר, עוד ספר יש לומר, ובו סיפורים קצרים משל אליס מונרו, שעכשיו כבר יש לה "חותמת כשרות" עולמית בדמות פרס נובל לספרות. אבל אנחנו, אוהביה, כבר מזמן הכתרנו אותה, ולא היינו זקוקים לאיזו ועדה בשבדיה שתחליט בשבילנו.

כשנבחרה מונרו, בשנה שעברה לכלת הפרס, הפטרתי אנחת אכזבה קלה; לא, לא מבחירתה הראויה בהחלט ולגמרי ולחלוטין, אלא מן הידיעה הברורה, שעתה הלך הפרס והתרחק מעט מן הסופרת המועדפת עלי על פני כולן וכולם – מרגרט אטווד (כי הרי לא ייתכן, כפי שכתבה אשה אחת, שאת ספריה אני מחבבת עד מאד, ששתי נשים קנדיות, לבנות שיער, תזכינה בזו אחר זו בפרס היוקרתי).  ואטווד הלא מנעד נושאיה ודרכי כתיבתה (סיפורים, שירים, נובלות, ספרים, מאמרים, מסות) גדול ונרחב בהרבה מזה של מונרו. אבל מונרו זכתה, לשמחתי (כי מי היה מאמין שסופרת קנדית, הכותבת בעיקר סיפורים קצרים, תזכה) ולאכזבתי (כי, בכל זאת – אטווד), למרות שמרחב הכתיבה שלה נוגע כמעט תמיד לסביבתה הקרובה, לעיירות הנידחות מעט, לאנשים ובעיקר לנשים הנמצאים במקומות הללו, שכוחי האל לעתים, ואף קרוב יותר, אליה ואל משפחתה וזכרונותיה.

כזהו הסיפור הראשון בספר – "הקאובוי של האחים ווקר"; עוד נדבך, או לבנה, או חלק אחר בבניין הסיפור האוטוביוגרפי של מונרו, כפי שהכרנו מספריה האחרים. זכרון קטן, מינורי כמעט, של נסיעה שלה ושל אחיה עם אביה, שלאחר שנכשל המיזם שלו של החווה לגידול שועלי כסף, ונאלצו לעבור לבית זול יותר, הפך לסוכן נוסע של "האחים ווקר" – מין חברת אספקה כזו, המספקת את כל צרכיהם של אנשים החיים במקומות מבודדים, שאינם מזדמנים תדיר לעיר הגדולה, לחנויות הכל-בו הגדולות, והחנויות בעיירות הקטנות לא הכילו את כל מה שצריך בבית.

להמשיך לקרוא

Share