ארכיון תגיות: אליס מנרו

מי את חושבת שאת? – אליס מנרו

רוז גדלה בעיירה קטנה אחת בקנדה – הַנראטי, אונטריו – בצד הפחות טוב של העיירה, זה שחיו בו אלה שהיה להם פחות כסף מאלה שחיו בצד האחר, שהבתים שלהם היו קטנים יותר ומתוחזקים פחות, שהרחובות בהם היו מוארים פחות ונקיים פחות. אמא שלה מתה כשהיתה תינוקת, ואבא שלה נישא לפלו, ובהמשך נולד אחיה (למחצה) הקטן, בריאן.

הספר הזה הוא סיפורן של שתי הנשים – רוז ופלו. בעיקר רוז. האינטרקציות ביניהן, והחיים בכלל.

אליס מנרו היא סופרת של סיפורים קצרים, בדרך כלל, וברוב ספריה אין ממש קשר בין סיפור למשנהו. לא כך בספר הזה. הספר מורכב אכן מסיפורים קצרים, אלא שיש ביניהם קשר והמשכיות; כל אחד מן הסיפורים הוא אפיזודה, פרק בחייה של רוז. וכל פרק חיים כזה הוא המשך כרונולגי של הפרק הקודם.

ולא, אין כאן עלילה סבוכה, או איזה עניין שצריך לבוא על פתרונו; יש כאן סיפור חיים, רגיל למדי, ובכל זאת, תחת קולומוסה של מנרו הופך לסיפור יחיד ומיוחד ונפלא לגמרי. כמו שמנרו יודעת.

רוז הלכה לבית הספר בהַנראטי, בית ספר שבו למדו כולם, בית ספר שבו היה עליה להתמודד עם מורות עייפות, שאינן מצפות ממך לדבר, רק שתהיי בשקט, שלא תפריעי למנוחתן בהפסקות, שלא תטרידי אותן בבעיות שיש לך בבית, או בבעיות שיש לך עם תלמידים אחרים, כי ילדים, כידוע, יודעים להיות אכזריים ביותר, רק כמשחק, כי "ככה זה ילדים", כי הם לא הכירו משהו אחר.

להמשיך לקרוא

Share

משהו שרציתי לספר לך – אליס מנרו

masheu_shraziti_lesaper_gold_copy(2)אליס מנרו תמיד היתה ותמיד תהיה סופרת מופלאה עד מאד, בעיני, ומשום שזכתה בפרס נובל לספרות אך לפני שנתיים, מיד נזדרזה הוצאת הספרים להוציא לאור גם ספרים ישנים יותר שלה, שטרם ראו אור, או שראו אור בעבר; בעצם, הם עשו זאת כבר קודם, כי איכשהו זכתה הסופרת המופלאה הזו להכרה ואהבה מחודשות, ועל כך אין לנו אלא לשמוח.

וכל ספר חדש של אליס מנרו הוא חגיגה חדשה. חגיגה עצובה, מהחיים, אבל חגיגה.

כי אין לה סיפורים שמחים, ואין לה סופים שמחים בדרך כלל, אבל יש לה כתיבה מופלאה ומרתקת, ויכולת לתמצת לתוך סיפורים קצרים (שזו אומנות מיוחדת עד מאד, הסיפורים הקצרים) סיפורי חיים שלמים, על כל הכאב והצער שבהם, על כל השמחה. חיים. רגילים לגמרי. ובכל זאת – דרך הפריזמה של מנרו הופכים לסיפורים מרתקים (כי, כנראה, כל סיפור חיים הוא מרתק).

כך הוא הוגו, גיבור הסיפור חומר גלם, הסיפור השני באסופה. המספרת היא אשתו לשעבר של הוגו, סופר ומרצה לספרות. בעלה השני מוצא לה, בחנות ספרים אחת, אסופת סיפורים קצרים, ששמו של הוגו מופיע על הכריכה כאחד הכותבים. מדוע הביא לה את הספר? אולי כהתרסה, אולי כדי לבדוק איך תגיב (אנשים בזוגיות בוחנים לעתים כך את בני/בנות זוגם, לדעת שהם עוד נאהבים; נחשקים).

וכך היא כותבת:

להמשיך לקרוא

Share

חיים יקרים – אליס מנרו

חיים יקרים

אליס מנרו הצהירה בראיון שנערך עמה לאחרונה, כי לא תכתוב יותר וכי ספרה זה, חיים יקרים, הוא ספרה האחרון.  הודעה זו מלאה את לבי / לבנו צער רב, משום שיש משהו כה ייחודי בכתיבתה של מנרו, עד כי הידיעה כי לא יהיו יותר ספרים מפרי עטה מחסירה משהו מן העולם.

 ספריה של אליס מנרו מכילים בעיקר סיפורים קצרים, וכדי לכתוב סיפור קצר מוצלח צריך כשרון מיוחד ויוצא מן הכלל, אחרת משהו הולך לאיבוד.

 ולמנרו יש הכשרון המיוחד והיוצא מן הכלל הזה, לספר, בכמה עמודים, סיפור שלם, לעתים סיפור חיים שלם, כזה שבסופו אפשר כמעט לדעת איך נראים גיבוריה, ובעיקר גיבורותיה, שכן מנרו כותבת בעיקר על נשים (גם כשהן גיבורות משניות, הרי שבסוף הסיפור נותר/ת הקורא/ת תוהה מה עלה בגורלן של הנשים שנאהבו, ניטשו, ופחות בגורלם של הגברים שאיתרע מזלם להיות הגיבורים באותו סיפור). בסוף כל סיפור נותרת מין מועקה, כי אין אצל מנרו סיפורים שמחים, לכל היותר הגיבורות שלה לא תסבולנה יותר מדי – אבל במבט לאחור, זה הניתן לקורא/ת בסוף הסיפור, אי אפשר שלא לנוד  לגורלן.

להמשיך לקרוא

Share

חיי נערות ונשים – אליס מנרו

חיי_נערות_ונשיםדל ג'ורדן מתגוררת עם אביה ואמה בחוות שועלים נידחת למדי בקנדה. כדי לעזור לפרנסת המשפחה, או בעצם לפרנס את המשפחה, משום שחוות השועלים אינה עושה זאת, עוסקת אמה של דל במכירת אנציקלופדיות מדלת לדלת.

 בשלב מסוים עוברות דל ואמה להתגורר ב"עיירת המחוז", משום שממנה קל יותר לנסוע עם האנציקלופדיות הללו מבית לבית. האב והאח נשארים בחווה ומנהלים סוג של חיי רווקים (ידם לא תגע בסמרטוט, למשל).

 אמה של דל, תאבת ידע שנאלצה לוותר על לימודיה בשלב מוקדם יחסית, והיא נחושה בדעתה כי בתה תשיג את כל ההשכלה שהיא הפסידה. בינתיים היא קוראת וסופגת לתוכה את האנציקלופדיות הללו שהיא מוכרת לאחרים.

 מקדימה את זמנה, האם הזו; תומכת בשיוויון זכויות לנשים, אתיאיסטית שאינה מאמינה בדבר (למרות שדל מתעקשת כי היא אגנוסטית דווקא, ויש משמעות רבה להבדל הזה באזורים הכפריים, בהם לכל אדם יש איזו כנסיה שהוא משתייך אליה, והשייכות הזו הינה גם שייכות חברתית קהילתית.)

 גישתה המעשית לחיים של האם באה לידי ביטוי, למשל, בהתיחסותה האינסטרומנטלית למוות במשפחה: "'מה זה מוות?' המשיכה אמי בעליזות מבשרת רעות. 'מה זה להיות מת? ובכן, קודם כל, מה זה בן אדם? אחוז גבוה של מים. סתם מים. אין שום דבר מרשים בבן אדם. פחמן. היסודות הפשוטים ביותר. כמה הם אומרים? בשווי תשעים ושמונה סנט? זה הכול. האופן שבו הם מצורים יחד הוא שמרשים. האופן שבו הם מצורפים, הוא שיוצר את הלב ואת הריאות. יש לנו את הכבד. לבלב. קיבה. מוח. כל הדברים האלה, מהם? צירופים של יסודות! צרפי אותם – צרפי את הצירופים – וקיבלת בן אדם. …" (עמ' 56)

  להמשיך לקרוא

Share

המראה מקאסל רוק – אליס מנרו

המראה מקאסל רוק

ספרה האישי ביותר, עד כה, של אליס מנרו; ובניגוד לקודמיו אין הוא סיפורים קצרים, שחלקם קשורים זה לזה, ולכולם אותו רקע – אמריקה הכפרית ביותר, אלא – סיפורים קצרים שכולם קשורים זה לזה, וכולם עוסקים באליס מנרו ובמשפחתה. הרקע, אגב, משתנה בהתאם לזמנים.

 חלקו הראשון של הספר עוסק בהסטוריה המשפחתית, שמנרו חקרה והרכיבה את עץ המשפחה שלה, ולאנשים האלה, שהם אבותיה ואמותיה כמה וכמה דורות קודם, הוסיפה סיפורים והעניקה לשמות ולמועדי הלידה והמוות גם תוכן ו"צבע" והפכה אותם אנושיים הרבה מעבר לפרטים היבשים.

בחלק הזה – "חסר יתרונות" – מתוודע/ת הקורא/ת יחד עם הסופרת אל האנשים שחיו בסקוטלנד ונדדו ובחרו להגר לאמריקה; על משמעות ההגירה, הפרידה ממחוז הילדות המוכר, מארץ מוכרת, משפה מוכרת, על מקומן של נשים במשפחה, על מקומם של גברים, ושל ילדים. על ההתישבות בארץ חדשה, הסתגלות, יחסים בתוך משפחה, דיני ירושה (הפלא ופלא – לנשים חלק שווה בירושה כמו לגברים, ועוד בשלהי המאה ה- 19 – עניין שכלל אינו מובן מאליו).

בסופו של הספר תשוב מנרו בקצרה אל האנשים והנשים הללו, הבסיס למשפחתה.

להמשיך לקרוא

Share

יותר מדי אושר – אליס מנרו

יותר מדי אושר

הסיפור האחרון – זה הנושא את שם הספר – "יותר מדי אושר" – קרוב יותר לנובלה מאשר לסיפור קצר. מעבר לכך – הסיפור עצמו הוא הפתעה אמיתית; אחרי סיפורי קנדה מן המאה העשרים, מופיע פתאום סיפורם של הגולים הרוסיים בפאריז במאה ה- 19, דרך עיניהן של דמויות אמיתיות מן העבר.

אבל תיכף נגיע לזה גם.

 ספר שמופיעה בו פיסקה כמו זו: "בכל שנה, כשאתה ילד, אתה נעשה אדם אחר. בדרך כלל זה קורה בסתיו, כשאתה נכנס שוב לבית הספר, מתיישב במקומך בכיתה הגבוהה יותר, זונח מאחוריך את הערבוביה הנרפית של חופשת הקיץ. ברגעים אלה אתה חש בשינוי במלוא חדותו. אחרי כן כבר אינך בטוח בחודש או בשנה, אך השינויים נמשכים למרות זאת. במשך תקופה ארוכה העבר נושל ממך בקלות וזה נראה תהליך אוטומטי, תקין. ההתרחשויות בו אינן נעלמות דווקא אלא מאבדות את חשיבותן. ואז יש סיבוב חד אחורנית, וכל מה שתם ונשלם צץ שוב במלוא חיותו, תובע תשומת לב, אפילו רצה שתעשה משהו בקשר אליו, אם כי ברור לגמרי שאין בכל העולם הזה אפילו דבר אחד שאפשר לעשות." פיסקה כזו, כל כך מדויקת, שאינה אלה הקדמה לסיפור (ילדות משחקות), כל כך יפה, המתחברת לכל נים בנפשו של כל מי שאי פעם היה ילד, פיסקה כזו אינה יכולה להופיע אלא בספר נפלא בהחלט.

להמשיך לקרוא

Share

בריחה – אליס מנרו

בריחהסיפורים קצרים טיבם וטבעם שהם מוכרחים להיות מאד מדויקים, ואי אפשר להתפרס בהם למקומות שונים ולזמנים שונים, כי הכל צריך להיות מתומצת לתוך פחות (הרבה פחות) דפים ומלים.

אליס מנרו מצליחה במיומנות רבה ביותר לתמצת ולזקק כל סיפור וסיפור, ואף לפרוס את הסיפורים על פני זמנים שונים, ו"להריץ" את הקורא(ת) קדימה ואחורה בחיי הדמויות, וכל אלה מבלי לאבד מן הענין שבסיפור ואת ה"טוויסט" שבסופו של כמעט כל סיפור.

 ולא אנשים מיוחדים הם גיבורי סיפוריה, או בעצם: גיבורות, כי מנרו מספרת לנו על נשים. נדמה שכל אחת מגיבורותיה נושאת עמה איזה חלק מחייה, מנשמתה של מנרו. וכולן כולן נשים רגילות, חלקן פשוטות, כולן מעיירות נידחות ושכוחות אל, מפינות שאיש, למעט תושביהן, לא מכיר; ולמרות זאת – לכל אחת מהן סיפור מיוחד משלה, כאילו כדי להוכיח שעם המלים ה"נכונות" כל אחד יכול להיות "סיפור".

 רוב הסיפורים בספר, למעט שלושה, אין ביניהם קשר; שלושה סיפורים הינם סיפורה של ג'ולייט, בנקודות זמן שונות בחייה. אמנם כל סיפור כזה יכול לעמוד בפני עצמו, אולם נדמה שמשהו נפגם בהידוק והתימצות המאפיינים סיפורים קצרים, כי אפשר היה פתאום לפרוס את ההסטוריה הפרטית שלה, כך שבסיפור השלישי לא היה צורך באיזשהו רקע לדמות (אולי היתה צריכה "לפזר" את שלושת הסיפורים בין שאר הסיפורים ולא להביאם האחד אחר השני).

  להמשיך לקרוא

Share