ארכיון תגיות: אלנה פרנטה

הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו – אלנה פרנטה

קודם כל ולפני הכל: אם טרם קראתם את שני הספרים הראשונים מתוך ארבעת הרומנים הנפוליטניים של פרנטה, אין לי אלא להפציר בכם להמתין עוד קצת, עד שיצא לאור התרגום של החלק הרביעי.

כי עם סיום החלק השלישי – הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו – נשאר/ת הקורא/ת תלוי/ה באוויר, תרתי משמע, יחד עם אלנה גרקו, המספרת. באוויר.

והלא בין הספר השני לשלישי צריכים היינו להמתין תשעה חודשים. אפשר היה ללדת ילד בזמן הזה, או ילדה. ועכשיו מה? עוד ששה או תשעה או כמה-שלא-ייקח?

מצד שני – אם כבר קראתם את השניים הקודמים (ואיך אפשר שלא?) אין שום סיבה להמתין יותר. אפשר כמובן, אם זמנכן בידכן, ואין לכם ערימה מתגבהת והולכת של ספרים-שטרם-נקראו ליד המטה, לקרוא שוב את השניים הקודמים (כך עשיתי פעם עם ספרי הארי פוטר למשל, או, בשלב מוקדם בהרבה בחיי, עם הטרילוגיה של ג'.ר.ר. טולקין – שר הטבעות), או פשוט לדפדף בכל פעם לתחילת הספר, כדי לזכור מיהו מי בשכונת העוני בה גדלו שתי הגיבורות בנאפולי.

ובכל מקרה – אלה ספרים שצריך לקרוא אותם, עכשיו או אחר כך, או קודם. אבל לקרוא – צריך.

להמשיך לקרוא

Share

הסיפור של שם המשפחה החדש – אֶלֶנָה פֶרַנטֶה

הסיפור של שם המשפחה החדש"זה פחות או יותר מה שקרה לי בפיזה מסוף 1963 עד סוף 1965. כמה קל לספר על עצמי בלי לִילה: הזמן נרגע והעובדות הבולטות מחליקות לאורך חוט השנים כמו מזוודות על מסוע בנמל-תעופה; את מרימה אותן, מניחה אותן על הדף, והכל עשוי.

יותר מסובך לומר מה בשנים הללו קרה לה. המסוע מאט, מגביר מהירות, מתעקל לפתע, יורד מן המסילה. המזוודות נופלות, נפתחות, תוכנן מתפזר לפה ולשם. חפצים שלה מוצאים את עצמם בין חפצי, וכדי לאסוף אותם אני נאלצת לחזור אל הסיפור שלי-עצמי (שזרם אצלי קודם בלי מעקשים) ולהרחיב משפטים שעכשיו נשמעים לי מלאכותיים מדי.

החיים שלי דוחפים אותי לדמיין איך הם היו מתנהלים אילו לה היה קורה מה שקרה לי, איזה שימוש היא היתה עושה במזלי הטוב. וחייה משקיפים תדיר אל שלי, במלים שאני מבטאת, שיש בהן לעתים קרובות הד למלותיה שלה, באותה תנועה החלטית, שאינה אלא סיגו של תנועה שלה, באותו פחות שלי, שהוא זה בגלל היותר שלה, באותו יותר שלי שהוא רק אילוצו של הפחות שלה. … וכך צריך סיפור העובדות לקחת בחשבון את הפילטרים, החזרות-לאחור, האמיתות החלקיות, חצאי השקרים: והתוצאה היא מדידה מתישה של הזמן החולף, המתבססת כולה על אמת-המידה הלא-בטוחה של המלים." (פרק 84) *

להמשיך לקרוא

Share

החבֵרה הגאונה – אֶלֶנָה פֶרַנטֶה

החברה הגאונה"'.. את החבֵרה הגאונה שלי, את צריכה להיות הכי טובה מכולם, גברים ונשים."

אלה הדברים שאומרת לִינָה, היא לִילָה, ששמה בעצם רָפָאֶלָה, לחברתה הטובה ביותר, אֶלֶנָה, בבוקר חתונתה של הראשונה. והיא רק בת שש-עשרה, או כבר בת שש-עשרה (תלוי בעין הקורא/ת).

אלנה, בת דמותה, כך נראה, של הסופרת, היא המספרת. מספרת על שנות ילדותן ונעוריהן בשכונה עניה בנאפולי. שכונה, שכדי להגיע ממנה לים צריך לנסוע ממש רחוק (כך זה נראה בעיני הילדות), או ללכת על הכביש ומתחת למנהרה המובילה אל מחוץ לשכונה, וללכת, ללכת, ללכת.

נאפולי שאינה מוכרת למי שאינו חי בה, וגם למי שחי בה, בשכונות ה"טובות" יותר, העשירות יותר, אינה מוכרת באמת. נאפולי של עוני אמיתי, של בגדים ישנים ונעליים קרועות, דיבור בעגה, ילדים העוזבים את בית הספר (אם אי פעם למדו בו בכלל), כדי לעזור בפרנסת המשפחה, אלא אם כן המורות והמורים מצליחים, בדרך לא דרך, לשכנע את ההורים כי ילדתם חכמה מדי, מכדי להפסיק את לימודיה.

כך קרה לאלנה; כך לא קרה ללילה.

אבל כשאלנה התקשתה בלטינית וביוונית, התברר כי לינה למדה אותן בכוחות עצמה, דרך ספרים בספריה, ויכולה היתה לסייע ולהראות את הדרך הנכונה ללמוד.

אז מי באמת הגאונה מן השתיים?

להמשיך לקרוא

Share

אהבה מטרידה – אלנה פרנטה

אהבה מטרידה

מה אנחנו יודעים על הורינו? מה אנחנו באמת יודעים על הורינו?

שנולדו בתאריך מסוים באיזה מקום, שהתחתנו, שעובדים או עבדו באיזו עבודה, שילדו אותנו ואת אחינו ואחיותינו, שדאגו לנו כך או אחרת…

אבל מה באמת אנחנו יודעים עליהם? מה אנחנו יודעים על המחשבות הנסתרות, הסודות הקטנים, העניינים שמטרידים אותם (חוץ מלהיות הורינו); מה אנחנו יודעים עליהם כבני אדם, במנותק מהיותם הורינו?

 "אמי טבעה בלילה של ה- 23 במאי, יום הולדתי…" כך פותחת דֶלְיָה, המספרת, את "אהבה מטרידה". האם – אמליה – היתה בדרכה מנאפולי לרומא, כפי שעשתה מדי פעם,  נושאת עמה מתנות ליום ההולדת של דליה, אולם מעולם לא הגיעה.

 דליה, שעם השנים רחקה מאמה, ולא רצתה באיזשהו קשר עמוק במיוחד עמה, מגיעה לנאפולי ללוויתה של אמה, וביום הזה וביום שלאחריו מתחילה להכיר, בתחילה בניגוד לרצונה, את האשה הזו שילדה אותה פעם, להכיר ולהזכר.

להמשיך לקרוא

Share

הבת האפֵלה – אלנה פרנטה

הבת האפלה

"הדברים שהכי קשה לספר עליהם הם אלה שאנו-עצמנו לא מצליחים להבין." (עמ' 8)

 לדה, מרצה לספרות אנגלית בפירנצה, גרושה ואם לשתיים בשנות העשרים לחייהן המתגוררות עם אביהן בקנדה, יוצאת לחופשת הקיץ בעיירת חוף אחת, למרות שזכרונותיה מן הים בילדותה, אינם מרנינים. בכלל, היא לא ממש אוהבת נסיעות או כל חריגה מן השגרה. בדרך מלווים אותה חששות מן החופשה המתוכננת לה, שבוודאי לא תהיה מוצלחת, שהחדר לא יתאים, שהים לא יהיה נעים, שיהיה לה משעמם ובכלל – יכולה היתה לבלות את חופשתה בביתה, במקום לנדוד לאיזו מקום מרוחק.

הכפר מתברר כנעים, החדר כנוח, אפילו עם מראה לים, וגם שפת הים נעימה ונוחה לנופשים.

על שפת הים היא נתקלת במשפחה ענפה מנאפולי, העיר ממנה ברחה, ואליה היא מנסה להתכחש כל ימיה, בגלל הפשטות והבורות שהיא מיחסת לעיר הזו. במיוחד שובות את לבה אם צעירה ובתה הקטנה, הנראות לה כמעט בלתי שייכות למשפחה הזו, בעדינותן ובעולם הקטן שהן יוצרות להן בינן לבין עצמן, והיא צופה בהן ובהליכותיהן כמוקסמת.

ההתבוננות באם ובבת מעלות, לאט-לאט, זכרונות, הבזקים ומחשבות על חייה שלה, על בנותיה, על היחסים בינה לבינן, על החבלים הסמויים הקושרים ביניהן.

להמשיך לקרוא

Share

ימי הנטישה – אלנה פרנטה

 

ימי הנטישהאיש אחד מודיע לאשה אחת, ב(סתם) ערב אחד שהוא עוזב אותה…
ככה, תוך כדי פעילות יומיומית הוא אומר

והולך…

והיא נותרת מאחור, לבדה
עם הבית ושני הילדים
והכלב
והמחשבות.. המאימות להציף ולהטביע – על מה ולמה? ואיך?

היא מנסה להלחם על אהבתו
ועל שפיותה
ועל שמירה , איזושהי, על מהלך עניינים תקין בבית (אחרי הכל יש שם שני ילדים)

להמשיך לקרוא

Share