ארכיון תגיות: אמילי רסקוביץ'

איידהו – אמילי רסקוביץ'

וויד, איש אחד ההולך ומאבד את זכרונו. הוא רק בשנות החמישים לחייו, הוא זוכר, לעתים, איזה יום היום, או היכן הוא גר, בדרך כלל לא. הוא שוכח אפילו איך לאכול, איך ללעוס, איך לצחצח שיניים. הוא יודע שישנה אן, והיא אוהבת אותו והיא שם. הוא עוד זוכר את שמה. הוא זוכר כאב, כאב עמום שאינו יודע את מקורו, אבל הוא שם, כל הזמן.

"אוגוסט, אך הוא אינו יודע באיזו שנה. הוא רק יודע שזה קיץ של אן, ועל כן זהו קיץ של אחרי, ושניחוח השרף המתקרר והאדמה המתייבשת מצית בו געגועים למשהו שמזכיר את אן אבל אינו אן, כי הנה היא כאן לידו, איתו, ועדיין משהו חסר— אן? אן?" (*)

הזמן, זמן הווה.

אן, האשה שאיתו, היא יודעת, אבל הזכרונות האבודים הם שלו. פעם היתה כאן אשה אחרת ושתי ילדות, והיה משהו איום ונורא בעבר, שאחריו הוא נהיה איש אחר. היא אף פעם לא הספיקה לשאול אותו מה בדיוק קרה שם באותו יום שהפך את חייו, ואחר כך הפך את חייה. עכשיו כבר מאוחר מדי לשאול, הוא כבר לא ממש זוכר.

כל חייהם המשותפים נזהרה שלא לעורר את הזכרון מאז, מפעם. שלא יראה ילדות קטנות וייזכר, שלא יראה תמונות מפעם. הזכרונות, כשעוד זכר, היו מביאים עמם כאב נוראי. אובדן הזכרון הפך אותו לאדם רגוע יותר, שאינו כואב, שתלוי בה כדי להשאר עוד קצת. פעם, כשעוד זכר, היו לו, לעתים פרצי אובדן זכרון, ואז יכול היה לנהוג באלימות מסוימת, שתמיד הצטער עליה אחר כך. עכשיו גם אלה אין לה.

והיא רוצה לדעת מה היה שם. וכבר אי אפשר.

ומה היה קורה אלמלא אותו יום מר ונמהר; ודאי לא היו הופכים לנאהבים, ודאי לא היו מתחתנים

להמשיך לקרוא

Share