ארכיון תגיות: אפריקה

שִיבָה – יָא גֶ'סִי

בחודש יולי, שנת 2016, נסעתי עם המקהלה שאני שרה בה, לפורטוגל לפסטיבל, תחרות וסיבוב קונצרטים. במסגרת הקונצרטים ביקרנו בעיר לאגוש, בה הוקם מוזיאון להנצחת מקומה של פורטוגל ולאגוש בפרט בסחר העבדים מן היבשת השחורה – מוזיאון שוק העבדים. המוזיאון הוקם, כך הוסבר לנו על ידי המדריך המקומי, כדי להנציח את תפקידה של פורטוגל באחד מן הפשעים האיומים והנוראים ביותר כנגד האנושות, פשע שתוצאותיו מהדהדות עד היום, הן בהרכב האוכלוסיה במדינות היעד, הן בהרכב האוכלוסיה במדינות המוצא.

ומובן שאין פורטוגל לבדה בפשע הזה, אלא היו שותפים גם מדינות אירופה הנאורות – אנגליה, צרפת, ספרד, ומדינות היעד ובראשן המושבות האנגליות באמריקה, ואף מרכז ודרום אמריקה.

כדי לגרום להגירתם הכפויה של מיליונים מתושבי אפריקה, צריך היה להיות שיתוף פעולה עם המקומיים – שבטים שונים שבמסגרת המלחמות ביניהם היו מעברים שבויים מן המלחמות לידי האירופים, ואלה בתורם היו מניידים את הסחורה האנושית, בתנאים מחרידים, אל המקומות שיועדו להם. מי ששרד את הדרך, היה כנראה חזק דיו להימכר כעבד.

המוזיאון – שוק העבדים בלאגוש

להמשיך לקרוא

Share

תגידי שאת אחת מהם – אוּאֶם אַקְפָּן

 וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם.  ו וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ.  ז וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה, עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם:  כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם.  …

  יז וַאֲנִי, הִנְנִי מֵבִיא אֶת-הַמַּבּוּל מַיִם עַל-הָאָרֶץ, לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר-בּוֹ רוּחַ חַיִּים, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם:  כֹּל אֲשֶׁר-בָּאָרֶץ, יִגְוָע. "

(בראשית ו')

אחרי קריאת הספר הזה – זו התחושה שעלתה בי. צריך להרוס הכל ולהתחיל מחדש. רי-סטארט של האנושות. כי אי אפשר לראות ולהשאר אדישים, לדעת, לראות בטלוויזיה תחקיר של אמנון לוי, ולהמשיך לחיות כאילו זה לא נוגע בנו, זה רחוק, זה שם.

ושם זה אפריקה

באפריקה נערות בנות שתים עשרה ועשר עוסקות בזנות. כמו אחיותיו הגדולות של ג'יגָנָה, המספר ב"סעודת כריסמס". מַיישָה, האחות הגדולה, בת שתים-עשרה וכבר מנוסה עד מאד באיך צריך להתנהג ברחובות. הערב – ערב חג המולד – היא זו שתביא את סעודת חג המולד, שאריות שתאסוף מכל מיני מקומות, אחרי שתסיים לענג שלושה זרים לבנים וקוף (כן, גם הקוף כנראה ישותף ב"חגיגה") שאספו אותה ביגואר. יגואר!. מיישה היא המפרנסת העיקרית במשפחה, כי האב לא בדיוק מתפקד, והוא חייב כספים לכל מיני, ובדרך כלל שיכור, האם בעיקר יולדת ויולדת, ומיניקה ומסדרת תורנויות טיפול בתינוק. נָאימָה, בת העשר מקבלת כבר הדרכה ממיישה, שעוד מעט תיסע למקום אחר, אבל לפני כן, תספיק להביא עוד מעט כסף למימון בית הספר של ג'יגנה, המדים, הספרים. מיישה, שלא היה כסף לשלוח אותה לבית הספר, ומוכרת את גופה בן השתים-עשרה לגברים.

להמשיך לקרוא

Share

כּרוּך סביב צווארך – צי'ממנדה נגוזי אדיצ'יה

karuch-sviv-tzavarech_book-152x206ספר סיפורים, כל ספר סיפורים, כרוך אצלי בהתלבטות; האם להתחיל לקרוא? מתי להתחיל לקרוא? כי יש לי כלל (שלא תמיד אני עומדת בו, אבל אני מנסה) שאם כבר ספר סיפורים, כי אז בין סיפור אחד למשנהו צריכה להיות הפסקה. לאפשר לסיפור שזה עתה קראתי "לשקוע". אלא שאם אעשה הפסקה אחרי כל סיפור, מה אעשה בלילות לבנים, למשל, אם לא אוכל להמשיך לקרוא? ואם אמשיך, האין אני מקפחת סיפור זה או אחר?

ובכלל – סיפורים קצרים צריך לדעת לספר; צריך לדעת לתמצת חיים שלמים, לעתים, למספר מצומצם של משפטים ומלים, כדי שיישאר מקום גם לסיפור, וגם למה שמאחוריו, מה שלא מסופר, ולהפעיל את הדמיון. ולא כל מספר או מספרת של סיפורים קצרים אכן נחנו ביכולת הזו. ההיסוס גדל לאחר שהתוודעתי לספר או ספרים אחרים של אותה סופרת או אותו סופר, שהם רומנים, או לפחות נובלות, ואת יכולותיהם כמספרי רומנים אהבתי מאד, ואז גדל החשש שמא יאבד קסמם בעיני.

אבל אין זה המקרה כאן; את צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה פגשתי פעם ב"היביסקוס סגול", שקראתי בעקבות המלצות נלהבות של חברות וחברים בפורום הספרים שהיה בטמקא, ומאד אהבתי אותו. מאד. לכן, את "כּרוּך סביב צווארך" קניתי באחת מאותן קניות של הרבה ספרים למדף-הספרים-הממתינים-לתורם, ושם היה מונח מספר שנים, עד עתה. ועתה הגיע זמנו.

להמשיך לקרוא

Share

אני ליאונה – גַיל הראבן

אני-ליאונה"… לא רציתי למות. רציתי לחיות, רציתי להיות לגיבורת חיי, וגיבורת חייה – ידעתי – איננה מתה משחפת. אחרים הם שמתים משחפת. מותם נוגע ללב. מותם רוחני מאוד. גופם הולך ונעשה שקוף כנשמה. אבל גיבורה, גיבורה אמיתית – אסור שתמות." (עמ' 343)

ליאונה נולדה באפריקה ושנות ילדותה עברו עליה במקומות שונים ומשונים, מוקפת באהבתם של הוריה שבאו לסייע בפתרון בעיות הרעב באפריקה, אלא שגחמותיהם של שליטים או שינויים פוליטיים אלה או אחרים גרמו להם פעם אחר פעם לנדוד למדינות אחרות, למקומות אחרים.

ומה תעשה ילדה בודדה, המנותקת בכל פעם מן הסביבה המוכרת לה? תקיף עצמה בספרים ואלה יהפכו למורי הדרך שלה, למקורות המידע שלה על דרכיהם ואורחותיהם של בני האדם, אליהם – אל הספרים – אפשר לחזור שוב ושוב ומהם לשאוב נחמה ועצות טובות לחיים.

להמשיך לקרוא

Share

ברחוב האחיות השחורות – צ'יקה אוניגווה

ברחוב האחיות השחורותבדיונים הנערכים במקומותינו חדשות לבקרים בדבר החוקים הנוגעים לזנות – אלה הקוראים למיסודה מול אלה הקוראים להפללת הלקוח, נעדר בדרך כלל קולן של הנשים שזה עיסוקן (אם אפשר לקרוא לזה עיסוק).

 ארבע נשים שחורות באנטוורפן העוסקות בזנות, הן ליבו של הספר המצוין הזה. מצוין לא רק משום הנושא שהוא עוסק בו, לא רק משום נקודת המבט, אלא מצוין גם בפן הספרותי.

 ארבע נשים שחורות באנטוורפן, שהיגרו לכאן, כדי לעסוק בזנות, ויש להן פנים, ושמות, ועבר, ומשפחות שהשאירו מאחור, ובעיקר יש להן חלומות; חלומות שבעקבותיהם הגיעו לאירופה, חלומות שגרמו להן לעסוק בעיסוק הכה נורא הזה, של העמדת גופן למכירה…

 ארבע נשים.

להמשיך לקרוא

Share

באבא סֶגי וחייהן הסודיים של נשותיו – לולה שונֵיִין

באבא סגי

לצד מדף ספרי הודו הולך ומתרחב מדף ספרי אפריקה שלי; אם פעם היו שם רק ספרי צ'ינוא אצ'בה והספרים בסדרת "סוכנות הבלשיות", אחר כך נוספו  צ'ימננה נגוזי אדיצ'ה ודייב אגרס (בספרו "מהו המה")  וצ'יקה אוניגווה, ועכשיו – הצטרפה לולה שוניין, וכלל לא ברור לי למה המתין הספר הזה זמן כה רב על "מדף הספרים הממתינים לקריאה", ומדוע הססתי כה לפני שהתרציתי בסופו של דבר, ולקחתיו לידי.

 ארבע נשים לו לבאבא סגי, ניגרי עשיר ושמן, בעל בית היוצא מדי יום לעיסוקיו וכשהוא חוזר לביתו עומד כל הבית עליו לשרתו. ארבע נשים, הצעירה בהן – בּולַנְלֶה הצטרפה זה עתה, ומיד התעוררו נגדה כל שלושת הנשים הקודמות, שמעתה יהיו להן פחות לילות עם באבא סגי, ואולי הוא יאהב אותה יותר, ממש כמו שהיה כשהגיעה פֶמי, האשה השלישית, שהיא יפה יותר מכולן. בולנלה גם משכילה, יודעת קרוא וכתוב, ואף למדה באוניברסיטה, ובכך מאיימת עוד יותר על שלושת הנשים.

  להמשיך לקרוא

Share

עיניים של טוארג – אלברטו וסקז-פיגרואה

עיניים של טוארגעל מה אתם חושבים כשאתם חושבים על אפריקה?

על פילים וג'ירפות? על אנשים כהי עור? על סוונות וג'ונגלים?

ואולי על יבשת שחולקה למדינות בסרגל, פסים לאורך ולרוחב, על ידי הכובשים האימפריאליסטים הלבנים?

 ועל מה אתם חושבים כשאתם חושבים על ראלי דקאר? על מרוץ מכוניות מרהיב עם מצלמות מלוות? על הרפתקה מרהיבה ל"גברים אמיתיים"?

ואולי על זיהום וניצול מדינות עניות ביותר?

 שבטי הטוארג הוא שבטי רועים נודדים המתגוררים בעיקר במדבר סהרה; גאסל סאיה, בנו של גיבור עממי טרגי, שמת זה מכבר ומשפחתו נאלצת לנדוד לפינה נידחת כדי להמשיך ולהתקיים.

הם מצליחים, במאמץ אדירים, לחפור לעצמם באר המספקת את צרכיהם בצמצום, ולחיות על משאבים דלים ביותר.. עד שיום אחד מגיע אליהם, בטעות, נהג אחד מכלי הרכב המשתתפים בראלי דקאר.

 והנהג הזה, המתיחס לתושבי המקום כאל ברברים חסרי תרבות וחסרי חשיבות (כי הרי מה חשיבותם של כמה בדואים עניים החיים בפאתי עולם?) ושופך שמן לתוך הבאר, זו שחפרוה בקושי, זו שבלעדיה אין להם חיים.

להמשיך לקרוא

Share

היביסקוס סגול – צ'יממנדה אדיצ'ה

היביסקוס סגולספר קטן, כמעט נובלה; סיפורה של קמבילי, בתו של איש עשיר וחשוב בניגריה. בעל עיתון שדעותיו אינן עולות תמיד בקנה אחד עם דעות המשטר (ויש לזה מחיר), איש נדיב ידוע, לוחם לזכויות האדם, נוצרי טוב, מוכר בעולמו הקרוב ובעולם הרחב… ואב משפחה איום ונורא.

כי בבית שוררים סדר ומשטר, ואין להמרות את פי האב או הבעל, ומי שממרה נענש בחומרה. האם מוכה ומפילה את עובריה פעם אחר פעם, האח הבכור – ג'ג'ה וגיבורת הספר – קמבילי.

חייהם מנוהלים על פי מערכת שעות, הכוללת לא רק את בית הספר אלא גם את שעות אחרי בית הספר: כמה זמן יוקדש לשיעורי הבית, כמה זמן לתפילות, כמה זמן לארוחות.

דבר לא נשאר ליד המקרה.

 ויש לו אחות לאב, מרצה באוניברסיטה, אלמנה ולה שלושה ילדים. פרנסתה דלה, ואף על פי כן היא פותחת דלת לבני אחיה, ופותחת בפניהם עולם שלם.

  להמשיך לקרוא

Share

מהו המה – דייב אגרס

מהו המה"בכל אשר אעשה, בכל דרך חיים שאבחר, אספר את הסיפורים האלה. .. ואני מדבר אליכם מפני שזה חזק ממני. אני שואב כוח.. מהידיעה שאתם שם. … כמה בורכנו שיש לנו זה את זה? אני בחיים ואתם בחיים, ועל כן עלינו למלא את האוויר במילותינו. .. אני אספר סיפורים לאנשים שיקשיבו ולאנשים שאינם רוצים להקשיב. … איך אוכל להעמיד פנים שאינכם קיימים? הרי זה בלתי אפשרי כמעט כמו נסיונכם שלכם להעמיד פנים שאני איני קיים."

 בינינו ובכל הכנות – כמה מאיתנו באמת יודעים מה מתרחש בסודן? מדי פעם אנחנו קוראים על חבל דארפור, אפילו למדנו להגיד ג'אנג'אוויד… אבל מה באמת אנחנו יודעים על שגרת החיים שם, או שמא – אי-שגרת החיים במקומות הללו שכוחי האל, שאין התקשורת מגיעה לשם בהמוניה, אפילו לא טיפין טיפין; מקומות בהם נלחמים אנשים אלה באלה, שבטים אלה באלה, נציגי פלג זה מול פלג אחר – ובתווך, תמיד בתווך, אלה שאינם מעורבים, שלא בקשו להיות מעורבים, שרק ביקשו להם חיים שקטים. ולא ניתן להם.

 דרך עיניו של ולנטינו אצ'אק דנג אנחנו מתוודעים לאט לאט לחיים הללו – של הדינקה בדרום סודן, שאחרים נושאים עיניהם לאדמתם, ולרכושם (שבעינינו, בני המערב, אין שווי לו לרכוש הזה כלל).

להמשיך לקרוא

Share