ארכיון תגיות: אפשר לוותר

ועכשיו נרקוד! – קארין למבֶּר

דו"ח נטישה

לומר את האמת – הייתי נוטשת כבר קודם, אבל היה לילה, ולא רציתי לצאת שוב מן המטה, רק כדי להתחיל ספר חדש, ובכלל, ניסיתי קצת להניח לראש אחרי קריאת "הטבלה המחזורית"; אבל זו לא היתה באמת מנוחה נכונה. בעיקר בזבוז זמן.

זוכרות את ספרי מיילס אנד בון? אלה שקראו להם בעברית "הרומן הרומנטי"? זוכרות?

תמיד היתה בהם אשה צעירה ובלתי מנוסה, בדרך כלל עניה, שפגשה גבר עשיר, מסוקס, גברי, בדרך כלל היתה לו חברה לצידו, או כזו שרצתה להיות. הוא יכול היה להיות רווק או אלמן, לפעמים עם ילדים משלו. גיבורת הספר התאהבה בגיבור ולהיפך, החיים הפרידו ביניהם, עד ששבו והתאחדו בנשיקה.

אז כזה בדיוק.

רק בגיל הזהב.

להמשיך לקרוא

Share

אהבה למרחקים ארוכים – ניקולס ספארקס

אהבה למרחקים ארוכיםדוח נטישה

אחרי 190 (מתוך 372; תודו שזה הרבה יותר מסתם לתת צ'אנס), החלטתי לנטוש.

רומן רומנטי ארוך עם שתי עלילות שמתישהו תיפגשנה, אבל לי כבר אין סבלנות לחכות.

איירה, בן 90 בערך, נקלע לתאונת דרכים. מכוניתו סטתה מן הכביש והוא נפצע. בזמן הספר הוא ממתין שיחלצו אותו ומדמיין את אשתו המנוחה זה תשע שנים, רות, יושבת על ידו ומעלה זכרונות מחייהם המשותפים.

סופיה, סטודנטית לאמנות, יפהפיה (רומן רומנטי, כבר אמרתי) פוגשת ברודיאו את לוק, בוקר יפהפה (רומן רומנטי וכו'). האם תוצת האהבה? האם יתחתנו? ואיך יתגברו על הקשיים והפערים ביניהם? ומה הקשר בין הסיפורים?
לא יודעת.

גם לא נשארתי לבדוק.

מי שרוצה יכולה.

(ורציתי להגיד שבטח יעשו מזה סרט מצוין, אבל כבר עשו. לא יודעת אם מצוין, אבל יש סרט*

אהבה למרחקים ארוכים – ניקולס ספארקס. תרגום: רותי ונעם אור. הוצאת מודן. 372 עמודים

ספרות The Longest Ride – Nicholas Sparks

Share

שם הצופן: מבצר דיגיטלי – דן בראון

Digitalfortresscover(עוד) דוח נטישה

דן בראון הוא מחבר ספרי מתח מהולל ומשובח. בדרך כלל. את ספריו "צופן דה וינצ'י" "התופת" ו"הסמל האבוד" קראתי בשקיקה; "בלעתי" ממש.

על-כן לקחתי לידי גם את שם הצופן: מבצר דיגיטלי בשמחה רבה, כמשהו שיעביר לי את הזמן ויתן מעט מנוחה לנפשי שטולטלה לא מעט בספר הקודם.

הכל היה מבטיח כל כך: גיבורה יפהפיה (כמובן) חכמה (ברור), שיש לה בן זוג גבוה ומסוקס וחכם לא פחות (כאילו שגיבורים פחות יפים לא היו "עוברים" את מסננת הקוראת), היא מועסקת כמפענחת צפנים במבצר הדיגיטלי – היחידה הסודית של הסוכנות לביטחון לאומי – ה-NSA – של ארצות הברית, יחידה שלה מחשב המפענח את כל הצפנים.

עד שמגיע הצופן שהמחשב אינו מצליח לפענח, ונוצר משבר, שסביבו משברי משנה.

איש נרצח, ועוד איש, ועוד אחד. רוצח שכיר מסתובב בסביליה, ועוקב אחרי בן הזוג (המסוקס) שנשלח על ידי מעסיקה והמנטור של הגיבורה.. מפחיד!

וקצת היסטוריה של המקום, והרי בספר של דן בראון מדובר.

ואיכשהו זה לא מצליח לרתק. לא מצליח למתוח. מאולץ מדי. יותר מדי "לא יכול להיות" שכך נוהגים, בכזאת חובבנות, בסוכנות הכי סודית והכי מקצוענית בארה"ב ואולי בעולם.

עזבתי בערך באמצע, וגם זה היה בזבוז זמן משווע.

 

אפשר לוותר.

 

שם הצופן: מבצר דיגיטלי – דן בראון. תרגום: אינגה מיכאלי. הוצאת מודן. 383 עמודים

Digital Fortress – Dan Brown

 

לרכישה

 

Share

חנות הספרים הקטנה בפריז – נינה גאורגה

חנות הספריםדוח נטישה (אחרי שני שליש כמעט מן הספר שהם 201 עמודים)

טוב, ברור שלא ממש אהבתי את הספר הזה, אחרת הייתי "מושכת" עוד יומיים ומסיימת קריאתו. הוא די חינני, בינינו, אבל חינני זה לא מספיק. אני צריכה יותר מזה.

ספר שכולו כוונות טובות, איש אחד שיש לו חנות ספרים על ספינה העוגנת על הסיין בפריז, והוא מתאים ספרים לקוראים, איכשהו מאבחן אותם ואת צרכיהם ומצליח להתאים להם, למצב רוחם ולמצבם הפיזי ספרים שהם צריכים, ואפילו לא ידעו.

ספר מלא ב"ניים דרופינג" של ספרים אחרים, יחד עם אמירות "מחכימות"/מתוחכמות, כמו:

"הזיכרונות משולים לזאבים. אתה לא יכול לכלוא אותם ולצפות שהם יתעלמו ממך." (עמ' 12)

או

"תאמיני לי, מה שאת קוראת קובע לטווח ארוך יותר מאשר עם מי את מתחתנת, גברתי היקרה." (עמ' 17)

או

"בני היקר, כשאישה מתחתנת היא נכנסת למערכת פיקוח נצחית ובלתי הפיכה. היא משגיחה על הכל – מה שבעלה עושה ומה שלומו. מאוחר יותר, כשהילדים באים, היא משגיחה גם עליהם. היא בו זמנית מפקחת, משרתת ודיפלומטית. וזה לא מסתיים בגלל משהו כל כך בנאלי כמו גירושים. אוה, לא – האהבה אולי חולפת, אבל לא הדאגות, הן נשארות." (עמ' 60)

וכן הלאה, וכן הלאה. יש עוד הרבה מאלה.

להמשיך לקרוא

Share

איך אדם צריך להיות – שילה הטי

אאיך אדם צריך להיותיך אתן בוחרות את הספרים שלכן?

אני, למשל, בוחרת, לרוב, על פי המלצות. חברים טובים וחברות טובות מפורום הספרים ז"ל של טמקא היו לי מורי ומורות דרך לאורך שנים, דרכם הגעתי לספרים נפלאים ולסופרים ולסופרות המלווים אותי לאורך זמן.

לפעמים חברים ממליצים לי, לפעמים אני לוקחת עוד ספר של סופר/ת שאהבתי.

ובסופו של דבר – בעיקר המלצות מאנשים המכירים את טעמי, ואני את שלהם.

ישנו איש אחד שמותר לו להמליץ לי על ספר אחד בשנה. אחד! מפאת עומס הספרים על מדף הספרים הממתינים לתורם מותר לו להמליץ לי רק על אחד.

וכך הוא עושה. פעם בשנה, בשבוע הספר, ממתינה לי המלצה אחת.

כך קראתי את ציפור קטנה לב פועם ששבה את לבי, את בנו של אדון היתומים מאסטר פיס אמיתי וגם עם הנצח לא מפחד שליווה אותי עוד זמן רב אחרי שגמרתי קריאתו.

להמשיך לקרוא

Share

אודסה סטאר – הרמן קוך

אודסה סטארדוח נטישה

יותר משזהו דוח נטישה זוהי אזהרה – עזבו, לא כדאי לבזבז את זמנכם היקר על הספר הזה. אם ב – ארוחת הערב נהניתי במידה מסוימת, מן הכתיבה, מן הסיפור, לא כל כך מן הפתרון, שאף עורר פולמוס בפורום, עד כי החלטתי לוותר על ספרים אחרים משל הרמן קוך; אחר כך באו שתי המלצות חמות על ספרו השני שיצא בארץ – בית קיץ עם בריכה ומשום כך רשמתי לפני כי אולי בכל זאת כדאי לקרוא את הספר הזה גם כן, למרות שאני לא כל כך בוטחת במחבר.

ואז התגלגל לידי אודסה סטאר וקראתי, וקראתי, וקראתי.

בעמוד 50 בערך אמרתי לעצמי שכדאי בכל זאת לתת לו צ'אנס. עד עמוד 100 לערך.

בעמוד 98, שזה בדיוק סוף פרק, עוד התלבטתי.

אז קראתי עוד קצת.

ודי. משעמם בעיקר.

אפשר לוותר

 אודסה סטאר – הרמן קוך. תרגום: ענבל זילברשטיין. הוצאת כתר. 295 עמודים (אבל לא הגעתי עד הסוף)

לרכישה

Share

בתים של אחרים – דקלה קידר

בתים של אחריםדוח נטישה

איני זוכרת מי המליצה / המליצו על הספר הזה; כל כך המליצו שלא התאפקתי ולקחתי אותו לקריאה.

ומה רבה היתה אכזבתי מן הספר הזה.

לא שהוא כתוב רע.

אלא שהוא ספר, עוד ספר, על משפחה מתפרקת והשברים המתאחים מחדש עם חלקים חדשים. אבל סיפור ממש אין כאן, ובסופו של יום, קצת אחרי אמצעו של הספר, החלטתי שבאמת לא מעניין אותי מה קורה להם, לאנשים האלה.

יום אחד מודיע יורם לרותי שהוא עוזב את הבית, אותה ואת בתם ג'ולי בת העשרה. אין לו הסברים, הוא פשוט קם ועוזב.

להמשיך לקרוא

Share

אשמת הכוכבים – ג'ון גרין

ashmat_hakochavimלא מזיק ברובו. אני חושבת שהציטוט הזה, מספר אחר לגמרי, יכול להגדיר את מה שאני חושבת על הספר הזה.

כי – בנעורי כבר קראתי את "סיפור אהבה" של אריך סגל, ואף ראיתי את הסרט, ובשניהם הזלתי דמעות על גורלה המר של האשה הצעירה החולה בסרטן; ובבגרותי, אך לפני מספר שנים קראתי את "שומרת אחותי" של ג'ודי פיקו, ואף שם ישנה המחלה הנוראית הזו – סרטן, ובספר זה יש מפגשי תמיכה של נערים ונערות חולי סרטן, ביקורים בבתי חולים, שפע פרטים רפואיים, הומור שחור, וכתיבה כמו בני נוער.

כזה גם אשמת הכוכבים; יש בו מחלת סרטן של בני עשרה, כתיבה של בני עשרה (כאילו), סיפור אהבה טרגי (כמובן, הם חולי סרטן), וכנראה קריצה להוליווד  (עובדה, עשו מזה סרט).

אבל יש בו עוד משהו, שלא לגמרי מפצה על מגרעותיו, אבל הוא בהחלט רעיון חביב ונחמד. את גיבורת הספר – הייזל גרייס – נערה בת שבע עשרה שיש לה סרטן שהתפשט כבר לכל מיני מקומות, והיא צמודה לבלון חמצן, ונשארת בחיים כנראה בגלל איזה טיפול נסיוני, מלווה איזה ספר שנקרא "מכאוב מלכותי", בו גיבורת הספר היא נערה חולת סרטן, והוא מהווה מעין תנ"ך עבור הייזל גרייס; ספר המלווה אותה לכל מקום וממנו היא שואבת "משפטי מפתח" שעוזרים לה להתמודד עם כל מיני קשיים המלווים מן הסתם נערות ונערים בנות ובני שבע עשרה שברור להם שהעתיד שלהם קצר למדי, והחוויות שיחוו לעולם לא תהיינה כאלה של אדם מבוגר, והם צריכים להספיק לחיות חיים מלאים, פחות או יותר, בתקופה שעוד נותרה להם, שבדרך כלל כוללת אשפוזים, טיפולים וכו'.

להמשיך לקרוא

Share

המדריך לימים הקרובים – יואב בלום

המדריך לימים הקרוביםדוח נטישה (שוב)

 עד עמוד 108 הגעתי, והחלטתי שאין לי עניין להמשיך.

 הספר הזה התנהל לי בכבדות, לא משך אותי, לא "קרא" לי לחזור מוקדם מהעבודה או לוותר על עיסוקים אחרים.. סתם, נגרר כזה.

 אסימוב באחד מסיפוריו הקצרים (והמבריקים) הצליח פעם לתאר רעיון דומה על פני עמודים בודדים. הרעיון של לאסוף חוויות של אנשים ולמכור אותן לאנשים אחרים.. אסימוב "אסף" חלומות לתוך מחשב, בלום אוסף חוויות לתוך משקאות אלכוהוליים, אבל עוטף את זה בכל כך הרבה מלל, כאילו אין לו ממש סיפור ביד, והוא מוכרח למלא עוד ועוד דפים.

 אבל בלום אינו אסימוב. רק כדי להגיע לרעיון עצמו יש לצלוח מאה עמודים. כאמור – מעייף משהו.

הכתיבה בסדר, אבל הסיפור לא מצליח לרתק.

 אפשר לוותר.

 המדריך לימים הקרובים – יואב בלום. הוצאת כתר. 340 עמודים

Share

החווה – טום רוב סמית

דוח נטישה  החווה

 בעמוד 158 (מתוך 352) החלטתי שדי לי

 האמת שניסיתי, ואפילו עוד קצת ניסיתי, וגם כשאמרתי "די לי" עוד ניסיתי

 ובאמת – די לי.

 רציתי משהו קליל, הופך דפים, מותח, ולא כל כך הצליח לי.

 אז החלטתי שלא למשוך עוד ולהניח לספר הזה.

 את "ילד 44" שלו קראתי, ולמרות פירכות כאלה או אחרות, הייתי מרותקת.

 ב"החווה" לא הצלחתי להתרתק כמעט כלל.

 אז נטשתי.

להמשיך לקרוא

Share