ארכיון תגיות: אפשר לוותר

יום א' של המתים – אנדריאס פור

לפעמים אני בוחרת "לנוח" מעט מספרים "רציניים" יותר או פחות, ובוחרת לי אחד מספרי המתח המונחים על המדפים. לרוב איני יודעת דבר על הסופר או הספר, ובוחרת בעיקר על פי הכריכה האחורית. בדרך כלל הספרים הללו מדירים שינה מעיני, שכן קשה לי להניחם מן היד עד תוּמם.

כך עשיתי גם הפעם עם "יום א' של המתים", אלא שלא ממש היתה לי בעיה לעזבו, ולשוב אליו, עד שאכן ממש תם. ולא שלא עברו בי הרהורי עבירה, להניח אותו באמצע, או בשני שליש או אפילו בשלושה רבעים, אלא שבכל זאת, ביקשתי לדעת איך יוצא הסופר מתוך התסבוכת שרקם לעצמו.

גופה מתגלה מתחת לכנסיה נטושה באחת החוות הנטושות בכפר אחד בגרמניה. חקירת המשטרה מעלה כי הגופה שייכת לאשה שמתה בשלהי מלחמת העולם השניה, שנת 1945.

הקורא/ת היודע/ת כל (כי הסופר פותח בכך את הספר) יכול/ה כבר לדעת כי המדובר באשה אחת מתוך קבוצה של נשים שצעדו באחד ממצעדי המוות והגיעו לפאתי הכפר, שם פגשו בקצין אס אס, שככל הנראה הכיר אותה.

מכאן ינוע הסיפור בין מאי 1945 לשנת 1992, ההווה של הסיפור, לחקירת המשטרה, תוך סיפורים נוספים מאז ומעכשיו עד הסוף הלא ממש צפוי (כי ככה זה ספר מתח, הרוצח תמיד יהיה זה שלא היה חשוד כלל).

להמשיך לקרוא

Share

שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק – גייל פארנט

"ובמה כל זה מסתכם? בכלום. פשוט כלום. בזבוז של חיים וערימות של כרטיסי תיאטרון משומשים." (עמ' 109)

ובזה, בעצם, מסתכמת דעתי על הספר הזה, אחרי יומיים ו- 162 עמודים: כלום. אוויר. בלון ריק.

פעם, בשנות השבעים של המאה הקודמת, כשיצאו לאור פחות ספרים מכפי שיוצאים כיום, סימנתי לי את הספר הזה כ- Must, ספר שאני מוכרחה לקרוא. אבל הוא לא היה בספריה, או שכן היה, אבל היה בהשאלה, או שסתם לא הספקתי להגיע אליו (מסתבר שאפילו אז היו יותר ספרים שהתכוונתי לקרוא מאלה שקראתי בפועל), ואיכשהו לא קראתי.

אחר כך שכחתי.

והנה, לא כל כך מזמן, יצא הספר הזה שוב לאור, ונזכרתי שפעם רציתי לקרוא וכו', וסימנתי לי אותו ככזה שאם ייפול לידי, אשמח מאד לקראו.

והנה נפל לידי. מ. חברתי הנפלאה לעבודה ובכלל, קנתה אותו באחת מטיסותיה לחו"ל, וכשחזרה מיהרה להביאו לי כ"ספר קל-קליל כזה שאינו מחייב". אז לקחתי.

וקראתי.

להמשיך לקרוא

Share

סטוקר – לארס קפלר

דו"ח נטישה

ספר מתח טוב ראוי, קודם כל, שיהיה מותח. שלא ארצה להניח מהיד, שאבקש לסיים כל עיסוק אחר שאינו הספר, כדי שאוכל לשוב ולהתכרבל בין דפיו, עד לפתרון התעלומה.

"סטוקר" אינו ספר כזה.

נשים נרצחות באכזריות בביתן, כשקודם לכל רצח מתקבל סרטון במשטרה, ובו צילום של הנרצחת לעתיד, בביתה, מבצרה. עם קבלת הסרטון השני, ברור כבר לחוקרי המשטרה כי בזמן הקרוב יקבלו הודעה על מציאת גופה נוספת. למרות זאת, הם מנסים בחמש הדקות הללו, שבין קבלת הסרטון לרצח עצמו, לזהות היכן יתבצע הרצח. מובן שזה בלתי אפשרי.

ואלה גיבורי הספר – מרגו סילברמן, העומדת בראש החקירה מטעם המשטרה, נמצאת בחודשי הריון מתקדמים.

להמשיך לקרוא

Share

יער אפל – ניקול קראוס

שני סיפורים מתרחשים במקביל בספר הזה; שני סיפורים שכל המחבר ביניהם הוא הזמן ומלון אחד, מלון הילטון בתל-אביב. מלון ששניהם מתאכסנים בו, שניהם יוצאים ממנו אל הסיפור.

הוא: ג'ולס אפשטיין, יהודי, ניו יורקי, אמיד. הוריו הלכו לעולמם, מאשתו נפרד לאחר הרבה מאד שנות נישואין (להפתעת כל חבריהם), ילדיו פרחו איש איש לעיסוקיו. עולמו הולך וסוגר עליו, הולך ונגמר.

בצעד מפתיע משהו הוא פורש מעסקיו, מחלק את מרבית רכושו, וטס לישראל, כשמטרתו למצוא דרך מכובדת להנציח את הוריו.

היא: סופרת צעירה (יחסית) שמקור כתיבתה נחסם. יש לה בעל ושני ילדים. סיפורה מסופר בגוף ראשון, ככל הנראה בת דמותה של קראוס עצמה. והיא בורחת מחייה – בוחרת לטוס לישראל, להשתכן במלון הילטון שהיה לה פעם כמעט בית שני, אולי שם יוסר המחסום הזה מכתיבתה.

אפשטיין נפגש עם גופים שונים במטרה למצוא את הדרך הנאותה לנציח את זכר הוריו, למרות שזכרונותיו מהם לא לגמרי טובים או מושלמים. מכון ויצמן והקרן הקיימת לישראל, ועל הדרך – רב אחד האוסף את כל צאצאי דוד המלך (כך הוא טוען). ואחר כך הוא נודד בכל מיני מקומות, ונעלם.

היא נפגשת עם אדם אחד, פרופסור לספרות מאוניברסיטת תל אביב, שיש לו איזה עניין לסופרת הצעירה. העניין נוגע, כך מתברר בהמשך, לכתביו של קפקא, פרנץ קפקא, שנשארו בידיהן של בנותיה של המזכירה של ידידו הטוב של פרנץ קפקא, מקס ברוד, שבניגוד מוחלט לצוואתו של קפקא, לא השמיד את כתביו, אלא טרח וערך ופרסם, וכך באו לעולם כתביו המוכרים לנו, אם כי חלק מן הכתבים נותרו, כאמור ברשותן של בנותיה של אילזה הופה, המזכירה.

להמשיך לקרוא

Share

בני בולטימור – ז'ואל דיקר

"אם הספר הזה נפל לידיכם, אנא קראו אותו.

הייתי רוצה שמישהו יכיר את הסיפור של הגולדמנים מבולטימור" (עמ' 10)

אז נפל לידי, וקראתי, ומה אומר? שיכולתי למצוא לזמני שימוש טוב יותר מאשר לקרוא בספר הזה.

את ז'ואל דיקר הכרתי בספרו הראשון, הנפלא ביותר "האמת על פרשת הארי קברט". בספר ההוא מרקוס גולדמן, סופר מהולל של ספר ראשון "נתקע" במחסום הכתיבה של הספר השני ("מחלה" ידועה, ככל הנראה אצל סופרים של ספר ראשון מוצלח במיוחד), ולמרות חוזה להוצאת הספר השני שתיכף עומד לפוג תוקפו, עדיין לא כתב אף לא עמוד אחד. נראה כאילו אותו מחסום ניצב בפני דיקר, אלא שהוא, במקום לפנות לחיים עצמם, כפי שפעל מרקוס גולדמן בספרו הראשון, בחר להנפיק את הספר הזה, שהוא קל כנוצה, שטוח כשולחן, עלילותיו מופרכות ובלתי נתפסות לעתים, ובכל זאת, הוא ממלא חמש מאות עמודים (ואת כולם קראתי.)

"לכתוב ספר זה כמו להקים מחנה קיץ לילדים. אל החיים שלך, המתנהלים על פי רוב בבדידות ובשלווה, מתפרצות פתאום שלל דמויות והופכות את חייך על פיהם בלי שום התרעה. הן מגיעות בוקר אחד באוטובוס גדול, שממנו הן יורדות בקולי קולות, אחוזות התרגשות מהתפקיד שקיבלו,. ולך לא נותר אלא להסתגל למצב החדש: עליך לטפל בהן, להאכיל אותן, להלין אותן. האחריות כולה מוטלת על כתפיך. כיוון שאתה, אתה הסופר." (עמ' 13)

להמשיך לקרוא

Share

חול טובעני – סטיב טולץ

יש  ספרים שכשאת קוראת אותם, את יודעת שמצאת לך סופר כלבבך, כזה שתמיד תרצי לקרוא דברים שכתב, אפילו אם זה יהיה סתם ספר טלפונים. כך קרה לי אחרי שקראתי את "שבריר" שכתב סטיב טולץ. ספר חכם, שנון, אנרכיסטי, מפתיע, כתוב לעילא. כל מה שהופך ספר לספר משובב נפש ממש.

לכן, כשנחת אצלי בתיבת הדואר ספרו השני שתורגם לעברית – "חול טובעני" – שמחתי עד מאד. כי ברור היה לי ששוב אפגש עם הציניות, השנינות, החכמה והכתיבה המצוינת.

אלא שנכונה לי אכזבה. הספר, שקראתיו עד הסוף כי אולי, רק אולי בסוף תהיה לי איזושהי הארה, משהו "יתהפך" ויאיר באור חדש את כל מה שקראתי עד עתה. אבל לא, לא קרה.

הכתיבה אכן שנונה ומתוחכמת, מצחיקה לעתים, אלא שהיצירה השלמה אינה גדולה מסך חלקיה, להיפך; העלילה אינה משכנעת דיה, הדמויות שצוירו גרוטסקיות במתכוון, ככל הנראה, הפכו בלתי אמינות, והכל הכל לא באמת מצדיק ספר בעובי שכזה, והזמן שנדרש לקריאתו.

אלדו בנג'מין הינו גיבור הספר, גדל במשפחה לא ממש מתפקדת. אחותו מתה טרם עת, אביו לא עמד בצערו ואמו, אשה פשוטה שבמהלך השנים הצליח לרושש אותה מכל נכסיה (המועטים). המספר הינו חברו לתיכון – ליאם ויילדר, שרצה להיות סופר והפך להיות שוטר, והספר שיכתוב ברבות הימים יהיה קורות חייו של אלדו, חברו מן התיכון.

להמשיך לקרוא

Share

ועכשיו נרקוד! – קארין למבֶּר

דו"ח נטישה

לומר את האמת – הייתי נוטשת כבר קודם, אבל היה לילה, ולא רציתי לצאת שוב מן המטה, רק כדי להתחיל ספר חדש, ובכלל, ניסיתי קצת להניח לראש אחרי קריאת "הטבלה המחזורית"; אבל זו לא היתה באמת מנוחה נכונה. בעיקר בזבוז זמן.

זוכרות את ספרי מיילס אנד בון? אלה שקראו להם בעברית "הרומן הרומנטי"? זוכרות?

תמיד היתה בהם אשה צעירה ובלתי מנוסה, בדרך כלל עניה, שפגשה גבר עשיר, מסוקס, גברי, בדרך כלל היתה לו חברה לצידו, או כזו שרצתה להיות. הוא יכול היה להיות רווק או אלמן, לפעמים עם ילדים משלו. גיבורת הספר התאהבה בגיבור ולהיפך, החיים הפרידו ביניהם, עד ששבו והתאחדו בנשיקה.

אז כזה בדיוק.

רק בגיל הזהב.

להמשיך לקרוא

Share

אהבה למרחקים ארוכים – ניקולס ספארקס

אהבה למרחקים ארוכיםדוח נטישה

אחרי 190 (מתוך 372; תודו שזה הרבה יותר מסתם לתת צ'אנס), החלטתי לנטוש.

רומן רומנטי ארוך עם שתי עלילות שמתישהו תיפגשנה, אבל לי כבר אין סבלנות לחכות.

איירה, בן 90 בערך, נקלע לתאונת דרכים. מכוניתו סטתה מן הכביש והוא נפצע. בזמן הספר הוא ממתין שיחלצו אותו ומדמיין את אשתו המנוחה זה תשע שנים, רות, יושבת על ידו ומעלה זכרונות מחייהם המשותפים.

סופיה, סטודנטית לאמנות, יפהפיה (רומן רומנטי, כבר אמרתי) פוגשת ברודיאו את לוק, בוקר יפהפה (רומן רומנטי וכו'). האם תוצת האהבה? האם יתחתנו? ואיך יתגברו על הקשיים והפערים ביניהם? ומה הקשר בין הסיפורים?
לא יודעת.

גם לא נשארתי לבדוק.

מי שרוצה יכולה.

(ורציתי להגיד שבטח יעשו מזה סרט מצוין, אבל כבר עשו. לא יודעת אם מצוין, אבל יש סרט*

אהבה למרחקים ארוכים – ניקולס ספארקס. תרגום: רותי ונעם אור. הוצאת מודן. 372 עמודים

ספרות The Longest Ride – Nicholas Sparks

Share

שם הצופן: מבצר דיגיטלי – דן בראון

Digitalfortresscover(עוד) דוח נטישה

דן בראון הוא מחבר ספרי מתח מהולל ומשובח. בדרך כלל. את ספריו "צופן דה וינצ'י" "התופת" ו"הסמל האבוד" קראתי בשקיקה; "בלעתי" ממש.

על-כן לקחתי לידי גם את שם הצופן: מבצר דיגיטלי בשמחה רבה, כמשהו שיעביר לי את הזמן ויתן מעט מנוחה לנפשי שטולטלה לא מעט בספר הקודם.

הכל היה מבטיח כל כך: גיבורה יפהפיה (כמובן) חכמה (ברור), שיש לה בן זוג גבוה ומסוקס וחכם לא פחות (כאילו שגיבורים פחות יפים לא היו "עוברים" את מסננת הקוראת), היא מועסקת כמפענחת צפנים במבצר הדיגיטלי – היחידה הסודית של הסוכנות לביטחון לאומי – ה-NSA – של ארצות הברית, יחידה שלה מחשב המפענח את כל הצפנים.

עד שמגיע הצופן שהמחשב אינו מצליח לפענח, ונוצר משבר, שסביבו משברי משנה.

איש נרצח, ועוד איש, ועוד אחד. רוצח שכיר מסתובב בסביליה, ועוקב אחרי בן הזוג (המסוקס) שנשלח על ידי מעסיקה והמנטור של הגיבורה.. מפחיד!

וקצת היסטוריה של המקום, והרי בספר של דן בראון מדובר.

ואיכשהו זה לא מצליח לרתק. לא מצליח למתוח. מאולץ מדי. יותר מדי "לא יכול להיות" שכך נוהגים, בכזאת חובבנות, בסוכנות הכי סודית והכי מקצוענית בארה"ב ואולי בעולם.

עזבתי בערך באמצע, וגם זה היה בזבוז זמן משווע.

 

אפשר לוותר.

 

שם הצופן: מבצר דיגיטלי – דן בראון. תרגום: אינגה מיכאלי. הוצאת מודן. 383 עמודים

Digital Fortress – Dan Brown

 

לרכישה

 

Share

חנות הספרים הקטנה בפריז – נינה גאורגה

חנות הספריםדוח נטישה (אחרי שני שליש כמעט מן הספר שהם 201 עמודים)

טוב, ברור שלא ממש אהבתי את הספר הזה, אחרת הייתי "מושכת" עוד יומיים ומסיימת קריאתו. הוא די חינני, בינינו, אבל חינני זה לא מספיק. אני צריכה יותר מזה.

ספר שכולו כוונות טובות, איש אחד שיש לו חנות ספרים על ספינה העוגנת על הסיין בפריז, והוא מתאים ספרים לקוראים, איכשהו מאבחן אותם ואת צרכיהם ומצליח להתאים להם, למצב רוחם ולמצבם הפיזי ספרים שהם צריכים, ואפילו לא ידעו.

ספר מלא ב"ניים דרופינג" של ספרים אחרים, יחד עם אמירות "מחכימות"/מתוחכמות, כמו:

"הזיכרונות משולים לזאבים. אתה לא יכול לכלוא אותם ולצפות שהם יתעלמו ממך." (עמ' 12)

או

"תאמיני לי, מה שאת קוראת קובע לטווח ארוך יותר מאשר עם מי את מתחתנת, גברתי היקרה." (עמ' 17)

או

"בני היקר, כשאישה מתחתנת היא נכנסת למערכת פיקוח נצחית ובלתי הפיכה. היא משגיחה על הכל – מה שבעלה עושה ומה שלומו. מאוחר יותר, כשהילדים באים, היא משגיחה גם עליהם. היא בו זמנית מפקחת, משרתת ודיפלומטית. וזה לא מסתיים בגלל משהו כל כך בנאלי כמו גירושים. אוה, לא – האהבה אולי חולפת, אבל לא הדאגות, הן נשארות." (עמ' 60)

וכן הלאה, וכן הלאה. יש עוד הרבה מאלה.

להמשיך לקרוא

Share