ארכיון תגיות: אפשר לוותר

איך אדם צריך להיות – שילה הטי

אאיך אדם צריך להיותיך אתן בוחרות את הספרים שלכן?

אני, למשל, בוחרת, לרוב, על פי המלצות. חברים טובים וחברות טובות מפורום הספרים ז"ל של טמקא היו לי מורי ומורות דרך לאורך שנים, דרכם הגעתי לספרים נפלאים ולסופרים ולסופרות המלווים אותי לאורך זמן.

לפעמים חברים ממליצים לי, לפעמים אני לוקחת עוד ספר של סופר/ת שאהבתי.

ובסופו של דבר – בעיקר המלצות מאנשים המכירים את טעמי, ואני את שלהם.

ישנו איש אחד שמותר לו להמליץ לי על ספר אחד בשנה. אחד! מפאת עומס הספרים על מדף הספרים הממתינים לתורם מותר לו להמליץ לי רק על אחד.

וכך הוא עושה. פעם בשנה, בשבוע הספר, ממתינה לי המלצה אחת.

כך קראתי את ציפור קטנה לב פועם ששבה את לבי, את בנו של אדון היתומים מאסטר פיס אמיתי וגם עם הנצח לא מפחד שליווה אותי עוד זמן רב אחרי שגמרתי קריאתו.

להמשיך לקרוא

Share

אודסה סטאר – הרמן קוך

אודסה סטארדוח נטישה

יותר משזהו דוח נטישה זוהי אזהרה – עזבו, לא כדאי לבזבז את זמנכם היקר על הספר הזה. אם ב – ארוחת הערב נהניתי במידה מסוימת, מן הכתיבה, מן הסיפור, לא כל כך מן הפתרון, שאף עורר פולמוס בפורום, עד כי החלטתי לוותר על ספרים אחרים משל הרמן קוך; אחר כך באו שתי המלצות חמות על ספרו השני שיצא בארץ – בית קיץ עם בריכה ומשום כך רשמתי לפני כי אולי בכל זאת כדאי לקרוא את הספר הזה גם כן, למרות שאני לא כל כך בוטחת במחבר.

ואז התגלגל לידי אודסה סטאר וקראתי, וקראתי, וקראתי.

בעמוד 50 בערך אמרתי לעצמי שכדאי בכל זאת לתת לו צ'אנס. עד עמוד 100 לערך.

בעמוד 98, שזה בדיוק סוף פרק, עוד התלבטתי.

אז קראתי עוד קצת.

ודי. משעמם בעיקר.

אפשר לוותר

 אודסה סטאר – הרמן קוך. תרגום: ענבל זילברשטיין. הוצאת כתר. 295 עמודים (אבל לא הגעתי עד הסוף)

לרכישה

Share

בתים של אחרים – דקלה קידר

בתים של אחריםדוח נטישה

איני זוכרת מי המליצה / המליצו על הספר הזה; כל כך המליצו שלא התאפקתי ולקחתי אותו לקריאה.

ומה רבה היתה אכזבתי מן הספר הזה.

לא שהוא כתוב רע.

אלא שהוא ספר, עוד ספר, על משפחה מתפרקת והשברים המתאחים מחדש עם חלקים חדשים. אבל סיפור ממש אין כאן, ובסופו של יום, קצת אחרי אמצעו של הספר, החלטתי שבאמת לא מעניין אותי מה קורה להם, לאנשים האלה.

יום אחד מודיע יורם לרותי שהוא עוזב את הבית, אותה ואת בתם ג'ולי בת העשרה. אין לו הסברים, הוא פשוט קם ועוזב.

להמשיך לקרוא

Share

אשמת הכוכבים – ג'ון גרין

ashmat_hakochavimלא מזיק ברובו. אני חושבת שהציטוט הזה, מספר אחר לגמרי, יכול להגדיר את מה שאני חושבת על הספר הזה.

כי – בנעורי כבר קראתי את "סיפור אהבה" של אריך סגל, ואף ראיתי את הסרט, ובשניהם הזלתי דמעות על גורלה המר של האשה הצעירה החולה בסרטן; ובבגרותי, אך לפני מספר שנים קראתי את "שומרת אחותי" של ג'ודי פיקו, ואף שם ישנה המחלה הנוראית הזו – סרטן, ובספר זה יש מפגשי תמיכה של נערים ונערות חולי סרטן, ביקורים בבתי חולים, שפע פרטים רפואיים, הומור שחור, וכתיבה כמו בני נוער.

כזה גם אשמת הכוכבים; יש בו מחלת סרטן של בני עשרה, כתיבה של בני עשרה (כאילו), סיפור אהבה טרגי (כמובן, הם חולי סרטן), וכנראה קריצה להוליווד  (עובדה, עשו מזה סרט).

אבל יש בו עוד משהו, שלא לגמרי מפצה על מגרעותיו, אבל הוא בהחלט רעיון חביב ונחמד. את גיבורת הספר – הייזל גרייס – נערה בת שבע עשרה שיש לה סרטן שהתפשט כבר לכל מיני מקומות, והיא צמודה לבלון חמצן, ונשארת בחיים כנראה בגלל איזה טיפול נסיוני, מלווה איזה ספר שנקרא "מכאוב מלכותי", בו גיבורת הספר היא נערה חולת סרטן, והוא מהווה מעין תנ"ך עבור הייזל גרייס; ספר המלווה אותה לכל מקום וממנו היא שואבת "משפטי מפתח" שעוזרים לה להתמודד עם כל מיני קשיים המלווים מן הסתם נערות ונערים בנות ובני שבע עשרה שברור להם שהעתיד שלהם קצר למדי, והחוויות שיחוו לעולם לא תהיינה כאלה של אדם מבוגר, והם צריכים להספיק לחיות חיים מלאים, פחות או יותר, בתקופה שעוד נותרה להם, שבדרך כלל כוללת אשפוזים, טיפולים וכו'.

להמשיך לקרוא

Share

המדריך לימים הקרובים – יואב בלום

המדריך לימים הקרוביםדוח נטישה (שוב)

 עד עמוד 108 הגעתי, והחלטתי שאין לי עניין להמשיך.

 הספר הזה התנהל לי בכבדות, לא משך אותי, לא "קרא" לי לחזור מוקדם מהעבודה או לוותר על עיסוקים אחרים.. סתם, נגרר כזה.

 אסימוב באחד מסיפוריו הקצרים (והמבריקים) הצליח פעם לתאר רעיון דומה על פני עמודים בודדים. הרעיון של לאסוף חוויות של אנשים ולמכור אותן לאנשים אחרים.. אסימוב "אסף" חלומות לתוך מחשב, בלום אוסף חוויות לתוך משקאות אלכוהוליים, אבל עוטף את זה בכל כך הרבה מלל, כאילו אין לו ממש סיפור ביד, והוא מוכרח למלא עוד ועוד דפים.

 אבל בלום אינו אסימוב. רק כדי להגיע לרעיון עצמו יש לצלוח מאה עמודים. כאמור – מעייף משהו.

הכתיבה בסדר, אבל הסיפור לא מצליח לרתק.

 אפשר לוותר.

 המדריך לימים הקרובים – יואב בלום. הוצאת כתר. 340 עמודים

Share

החווה – טום רוב סמית

דוח נטישה  החווה

 בעמוד 158 (מתוך 352) החלטתי שדי לי

 האמת שניסיתי, ואפילו עוד קצת ניסיתי, וגם כשאמרתי "די לי" עוד ניסיתי

 ובאמת – די לי.

 רציתי משהו קליל, הופך דפים, מותח, ולא כל כך הצליח לי.

 אז החלטתי שלא למשוך עוד ולהניח לספר הזה.

 את "ילד 44" שלו קראתי, ולמרות פירכות כאלה או אחרות, הייתי מרותקת.

 ב"החווה" לא הצלחתי להתרתק כמעט כלל.

 אז נטשתי.

להמשיך לקרוא

Share

חשבון רדום – נתן שחם

חשבון רדום"'אדוני משקיע בלשון מאמצים רבים כל כך שלא נותר בו כוח לכתוב סיפור פשוט. הספרות אינה זקוקה לסלסולי לשון אלא דווקא להפך, לדיבור ישיר. יתכבד אדוני ויכתוב סיפור פשוט, הלשון תסתלסל מעצמה,' כתב למורגנשטרן עורך ירחון עברי." (עמ' 17)

 ישנם סופרים וסופרות שכל ספר מפרי עטם שאניח עליו יד אקרא, אפילו אוהַב; נאמר: מרגרט אטווד. אפילו "אל פני המים" שלה, שהיה המוזר מכל ספריה והפחות קוהרנטי מכל אלה שקראתי, עדיין היה "אטוודי", קריא, שוטף, מרתק.

ויש עוד כאלה.

יש סופרים וסופרות שניסיתי פעם אחת, נכוויתי, ולא אשוב עוד (גם אם אני מחמיצה את יצירת המאה). אין צורך שיהיו אלה ספרים רעים או משעממים (אם כי זה בהחלט עוזר). יתכן שסיימתי את הספר בתחושת החמצה קלה, כמו: "על היופי" של זיידי סמית.

 יש סופרים וסופרות שהתחילו בטוב, דווקא – ארי דה-לוקה ש"הר אדוני" שלו אפוף חסד, וגם "אתה שלי". אחר כך מצא חן בעיני פחות ופחות, עד שהחלטתי שמיציתי וחדלתי לקרוא בספריו.

להמשיך לקרוא

Share

קחי אותי אלַי – מ' ג' היילנד

קחי אותי אליבמאמרה – לשון הווה, נמאסת – מצטטת דורית רביניאן את הסופר (הכה נפלא) פיליפ פולמן:  "אני חש קלאוסטרופוביה, לחוץ תחת מכבש המיידיות כל הזמן". ומתוך מאמר של פיליפ הֶנְשֶר – סוכנת סופרים מלונדון, הוא כתב, אמרה לו שהיא שוקלת ברצינות לפרסם הודעה באתר האינטרנט שלה: "לא יתקבלו כתבי יד שעוסקים בתאומים מתים, ולא רומנים שכתובים בלשון הווה".

 ובכן – קחי אותי אלי כתוב כולו בלשון הווה. ולא רק בלשון הווה, גם מפיו של נער, חריג במידה מסויימת, בן 12 בעל סימני התבגרות מוקדמים מדי לגילו (גובה, קול המתחלף לעמוק יותר), בעל כישרון מיוחד לזהות שקרים אצל אחרים.

 וזהו.

 מעבר לעמוד 112 לא צלחתי (גם) את הספר הזה.

להמשיך לקרוא

Share

שנות החלב – יערה שחורי

שנות_החלבשלוש נובלות וסיפור.

הראשונה, שנתנה את שמה לספר – שנות החלב – סיפורה של עיר בלי ילדים, שהגברים, בחלקם הגדול, עזבו, בלי חיות. עיר נצורה ובחוץ צבא ערטילאי. שיש בה אספקה בלתי סדירה של מוצרי מזון ומוצרים אחרים, שהאנשים בה חיים את הרגע, עם אופנות מתחלפות, כדי שאנשים יהיו כל הזמן עסוקים; עסוקים מכדי לחשוב, עסוקים מכדי לזכור את ילדיהם ואיך יום אחד נעלמו מן העיר הנצורה מאחורי החומה:

"אז זה נכון, אני נזכרת, האוויר נעשה רעיל, הורעל, גז מסתורי עלה מהקרקע. האקלים השתנה, הורע. למבוגרים זה בסדר אבל הילדים לא יכלו לגדול כאן. שלחנו אתם בספינה לשוודיה. ארזנו את מה שמחמם ומשמח אותם וחיבקנו חזק ושלחנו, יודעים שעשינו את הטובה ביותר. יום אחד הם יחזרו לכאן, אנשים ונשים צעירים ויפים וגבוהים וירימו אותנו באוויר, ישתעשעו כשיראו עד כמה קטנות הפכו להיות האמהות שלהם עם השנים ואנחנו נמחה ונצחק ונצחק." (עמ' 32)

שהוא זכרון אמיתי או כוזב, כי יש גם זכרונות אחרים.

להמשיך לקרוא

Share

עשרה בדצמבר – ג'ורג' סונדרס

עשרה_בדצמברהאמת שהיו לי הסתייגויות; קודם כל – סיפורים קצרים שהוא סוגה בעייתית מה- האם יצליח הסופר לתמצת סיפורים שלמים למשהו קצר, ואני הלא פונקתי בספריה של אליס מנרו, למשל; וגם ספר שעל העטיפה שלו מופיעים כל כך הרבה סופרלטיבים, מיד אני הופכת לחשדנית, אפילו חשדנית מאד, אפילו אם מצטטים מן הניו-יורק טיימס. אבל אז הגעתי אל "פי הגבורה" רשימת עשרת הספרים "הכי" של הניו-יורק טיימס (אני מקפידה לקבל מהם, באדיקות, את מוסף הספרים השבועי בדואל), והספר הזה הופיע שם.

אז החלטתי לקדמו ברשימת הספרים הממתינים להקרא.

 ובכן  – אליס מנרו זה לא, זה משהו אחר לגמרי; מפתיע, בועט, חודר לנשמה, ומזוויות בלתי צפויות בעליל, ומשאיר מועקה אחרי כל סיפור (כמעט). גם אליס מנרו מותירה מועקה, אבל אחרת, אצלה זה מין עצב מתמשך, ופה הכאב חד ומתעמעם לאט לאט.

 הסיפורים על רקע אמריקה של הספַר, הנידחת כמעט.

להמשיך לקרוא

Share