ארכיון תגיות: אפשר לוותר

המדריך לימים הקרובים – יואב בלום

המדריך לימים הקרוביםדוח נטישה (שוב)

 עד עמוד 108 הגעתי, והחלטתי שאין לי עניין להמשיך.

 הספר הזה התנהל לי בכבדות, לא משך אותי, לא "קרא" לי לחזור מוקדם מהעבודה או לוותר על עיסוקים אחרים.. סתם, נגרר כזה.

 אסימוב באחד מסיפוריו הקצרים (והמבריקים) הצליח פעם לתאר רעיון דומה על פני עמודים בודדים. הרעיון של לאסוף חוויות של אנשים ולמכור אותן לאנשים אחרים.. אסימוב "אסף" חלומות לתוך מחשב, בלום אוסף חוויות לתוך משקאות אלכוהוליים, אבל עוטף את זה בכל כך הרבה מלל, כאילו אין לו ממש סיפור ביד, והוא מוכרח למלא עוד ועוד דפים.

 אבל בלום אינו אסימוב. רק כדי להגיע לרעיון עצמו יש לצלוח מאה עמודים. כאמור – מעייף משהו.

הכתיבה בסדר, אבל הסיפור לא מצליח לרתק.

 אפשר לוותר.

 המדריך לימים הקרובים – יואב בלום. הוצאת כתר. 340 עמודים

Share

החווה – טום רוב סמית

דוח נטישה  החווה

 בעמוד 158 (מתוך 352) החלטתי שדי לי

 האמת שניסיתי, ואפילו עוד קצת ניסיתי, וגם כשאמרתי "די לי" עוד ניסיתי

 ובאמת – די לי.

 רציתי משהו קליל, הופך דפים, מותח, ולא כל כך הצליח לי.

 אז החלטתי שלא למשוך עוד ולהניח לספר הזה.

 את "ילד 44" שלו קראתי, ולמרות פירכות כאלה או אחרות, הייתי מרותקת.

 ב"החווה" לא הצלחתי להתרתק כמעט כלל.

 אז נטשתי.

להמשיך לקרוא

Share

חשבון רדום – נתן שחם

חשבון רדום"'אדוני משקיע בלשון מאמצים רבים כל כך שלא נותר בו כוח לכתוב סיפור פשוט. הספרות אינה זקוקה לסלסולי לשון אלא דווקא להפך, לדיבור ישיר. יתכבד אדוני ויכתוב סיפור פשוט, הלשון תסתלסל מעצמה,' כתב למורגנשטרן עורך ירחון עברי." (עמ' 17)

 ישנם סופרים וסופרות שכל ספר מפרי עטם שאניח עליו יד אקרא, אפילו אוהַב; נאמר: מרגרט אטווד. אפילו "אל פני המים" שלה, שהיה המוזר מכל ספריה והפחות קוהרנטי מכל אלה שקראתי, עדיין היה "אטוודי", קריא, שוטף, מרתק.

ויש עוד כאלה.

יש סופרים וסופרות שניסיתי פעם אחת, נכוויתי, ולא אשוב עוד (גם אם אני מחמיצה את יצירת המאה). אין צורך שיהיו אלה ספרים רעים או משעממים (אם כי זה בהחלט עוזר). יתכן שסיימתי את הספר בתחושת החמצה קלה, כמו: "על היופי" של זיידי סמית.

 יש סופרים וסופרות שהתחילו בטוב, דווקא – ארי דה-לוקה ש"הר אדוני" שלו אפוף חסד, וגם "אתה שלי". אחר כך מצא חן בעיני פחות ופחות, עד שהחלטתי שמיציתי וחדלתי לקרוא בספריו.

להמשיך לקרוא

Share

קחי אותי אלַי – מ' ג' היילנד

קחי אותי אליבמאמרה – לשון הווה, נמאסת – מצטטת דורית רביניאן את הסופר (הכה נפלא) פיליפ פולמן:  "אני חש קלאוסטרופוביה, לחוץ תחת מכבש המיידיות כל הזמן". ומתוך מאמר של פיליפ הֶנְשֶר – סוכנת סופרים מלונדון, הוא כתב, אמרה לו שהיא שוקלת ברצינות לפרסם הודעה באתר האינטרנט שלה: "לא יתקבלו כתבי יד שעוסקים בתאומים מתים, ולא רומנים שכתובים בלשון הווה".

 ובכן – קחי אותי אלי כתוב כולו בלשון הווה. ולא רק בלשון הווה, גם מפיו של נער, חריג במידה מסויימת, בן 12 בעל סימני התבגרות מוקדמים מדי לגילו (גובה, קול המתחלף לעמוק יותר), בעל כישרון מיוחד לזהות שקרים אצל אחרים.

 וזהו.

 מעבר לעמוד 112 לא צלחתי (גם) את הספר הזה.

להמשיך לקרוא

Share

שנות החלב – יערה שחורי

שנות_החלבשלוש נובלות וסיפור.

הראשונה, שנתנה את שמה לספר – שנות החלב – סיפורה של עיר בלי ילדים, שהגברים, בחלקם הגדול, עזבו, בלי חיות. עיר נצורה ובחוץ צבא ערטילאי. שיש בה אספקה בלתי סדירה של מוצרי מזון ומוצרים אחרים, שהאנשים בה חיים את הרגע, עם אופנות מתחלפות, כדי שאנשים יהיו כל הזמן עסוקים; עסוקים מכדי לחשוב, עסוקים מכדי לזכור את ילדיהם ואיך יום אחד נעלמו מן העיר הנצורה מאחורי החומה:

"אז זה נכון, אני נזכרת, האוויר נעשה רעיל, הורעל, גז מסתורי עלה מהקרקע. האקלים השתנה, הורע. למבוגרים זה בסדר אבל הילדים לא יכלו לגדול כאן. שלחנו אתם בספינה לשוודיה. ארזנו את מה שמחמם ומשמח אותם וחיבקנו חזק ושלחנו, יודעים שעשינו את הטובה ביותר. יום אחד הם יחזרו לכאן, אנשים ונשים צעירים ויפים וגבוהים וירימו אותנו באוויר, ישתעשעו כשיראו עד כמה קטנות הפכו להיות האמהות שלהם עם השנים ואנחנו נמחה ונצחק ונצחק." (עמ' 32)

שהוא זכרון אמיתי או כוזב, כי יש גם זכרונות אחרים.

להמשיך לקרוא

Share

עשרה בדצמבר – ג'ורג' סונדרס

עשרה_בדצמברהאמת שהיו לי הסתייגויות; קודם כל – סיפורים קצרים שהוא סוגה בעייתית מה- האם יצליח הסופר לתמצת סיפורים שלמים למשהו קצר, ואני הלא פונקתי בספריה של אליס מנרו, למשל; וגם ספר שעל העטיפה שלו מופיעים כל כך הרבה סופרלטיבים, מיד אני הופכת לחשדנית, אפילו חשדנית מאד, אפילו אם מצטטים מן הניו-יורק טיימס. אבל אז הגעתי אל "פי הגבורה" רשימת עשרת הספרים "הכי" של הניו-יורק טיימס (אני מקפידה לקבל מהם, באדיקות, את מוסף הספרים השבועי בדואל), והספר הזה הופיע שם.

אז החלטתי לקדמו ברשימת הספרים הממתינים להקרא.

 ובכן  – אליס מנרו זה לא, זה משהו אחר לגמרי; מפתיע, בועט, חודר לנשמה, ומזוויות בלתי צפויות בעליל, ומשאיר מועקה אחרי כל סיפור (כמעט). גם אליס מנרו מותירה מועקה, אבל אחרת, אצלה זה מין עצב מתמשך, ופה הכאב חד ומתעמעם לאט לאט.

 הסיפורים על רקע אמריקה של הספַר, הנידחת כמעט.

להמשיך לקרוא

Share

מלכת היופי של ירושלים – שרית ישי-לוי

 מלכת היופי של ירושליםיש לי חברה שיש לה בלוג אוכל. לא בלוג אוכל כזה שמפרסמים בו מתכונים, משובחים ככל שיהיו, אלא כזה שמספרים בו סיפורים, ועל הדרך משלבים ביקורת (נלהבת בדרך כלל) על מסעדה או מאכל, ולפעמים גם מתכון כזה או אחר.

 אבל העיקר הם הסיפורים. ככה יצא שאני מכירה אותה לא רע בכלל, אותה ואת משפחתה, את אהבותיה וכל השאר.

 על החברה הזאת שלי לא הפסקתי לחשוב כל זמן קריאת הספר "מלכת היופי של ירושלים". אולי משום הסגנון, אולי משום המאכלים המוזכרים בו, או המלים בספניולית, שאיכשהו הזכירו לי את נעמה (זאת החברה הזאת שלי, עם הבלוג אוכל..).

 שרית ישי-לוי מספרת את סיפורה של משפחת ארמוזה, משפחה ס"טית לגמרי, כזו שהכבוד תופס בה מקום חשוב יותר מכל דבר אחר. משפחה שלא תתחתן עם אשכנזים, חס וחלילה (איפה, איפה אמנון לוי והשד העדתי), או עם כורדים ושאר עדות ישראל. רק עם "משלנו" (אצלנו, בעדות אשכנז קוראים לזה "פון אונזערע", ומי שאינו משלנו הוא "נישט פון אונזערע").  הכבוד חשוב מן האהבה, וכך נשות המשפחה נדונות לנישואין שאין בהם אהבה, כי האהבה נועדה למי שאסור לאהוב, ונישואין נועדו לצורך שמירת המשפחה, הבאת ילדים, והכבוד, כמובן.

להמשיך לקרוא

Share

איך שהעולם נהיה לבן – דליה ביטאולין-שרמן

איך שהעולם נהיה לבןאולי היו לי ציפיות גבוהות מדי, אולי "נסחפתי" אחרי דבריו החמים והנלהבים של יגאל שוורץ, המופיעים על הכריכה האחורית, אולי היה בעוכרי הספר הזה העובדה שנקרא מיד לאחר "חיים יקרים" של אליס מנרו, אף הוא ספר סיפורים קצרים.

ואולי הוא מה שהוא – ספר ביכורים. ספר סיפורים קצרים, חלקם טובים יותר, חלקם טובים פחות ואפילו בוסריים במידת מה, ויש לקראם ככאלה.

 הסיפור הפותח את הספר – איך שהעולם נהיה לבן – הוא הטוב ביותר, לטעמי בספר הזה; הדימוי המלווה אותו, לכל אורכו: "איך שהעולם נהיה לבן", ובתרגום: כשעברנו למקום שיש בו אנשים לבנים, ותרבות אחרת, העולם כאילו שינה צבעו..

להמשיך לקרוא

Share

קיבוץ ברלין – יוסי עוזרד

קיבוץ ברלין

לא מספיק טוב!

 בעמ' 296 נשברתי; החלטתי לשמוע לעצתי לכל כך הרבה אנשים: ספר שאינך אוהבת, את לא מוכרחה להמשיך.

 אז הפסקתי

 וניסיתי, בחיי שניסיתי.

 הספר הזה, עדיף היה לוּ היה נשאר בחוגים סגורים יותר, מקורבים יותר, יודעי ח"ן יותר (או לפחות, אנשים המכירים את להבות הבשן מקרוב), ולא לצאת כך בתפוצה רחבה, עם ראיונות וקידומי מכירות.

  להמשיך לקרוא

Share