ארכיון תגיות: אריה ניר

ריחם המתוק של הזכרונות – ג'ס וולטר

כשהייתי ילדה, והפכתי לתולעת ספרים (למגינת לבה של אמי, שרק רצתה שאצא כבר לשחק עם ילדים וילדות אחרים), קראתי פעם או יותר את רובינזון קרוזו. אחר כך בגרתי ומתישהו, בשנות העשרים לחיי, כמדומתני, שבתי וקראתי בו, והפעם, בקריאה בוגרת יותר וביקורתית יותר, גיליתי בו לא מעט מיסיונריות והטפה לחיים נוצריים טובים והגונים.

וזו המחשבה שעלתה בי, לקראת סוף הספר הזה, שהוא ספר נוצרי הגון, מלא במידות טובות נוצריות, חסד נוצרי וחמלה נוצרית, שכר ועונש, חזרה בתשובה וגמולה. ולא משום שגיבוריו נוצרים, כלל וכלל לא. חלקם חסרי אמונה, או ממעטים בה בכל אופן, אבל בסך הכל סדר צריך שיהיה, ורצוי שיהיה סדר נוצרי כלשהו.

"שמע, ממילא אנחנו לא משפחה דתית. אנחנו הולכים לכנסיה רק בחג המולד ובפסחא. אז מה אם אביך לקח את האמרה הזאת מסרט בן שלושים שנה ולא מספר בן אלפיים? זה לא אומר שהיא שקרית, נכון? למעשה, אולי זה רק עושה אותה נכונה יותר." (עמ'28)

ואין בכך לפגום בספר כלל וכלל, אלא שהעניין הנוצרי מוסיף לו עוד שכבה, שבעיני האתיאיסטית שאני, קצת מיותרת.

ולספר עצמו. הספר נע בשני מישורי זמן עיקריים, במקביל, ועוד מישורי זמן משניים, המוזכרים מדי פעם. זמן עבר העיקרי הוא שנות הששים, השנה בה הוסרט הסרט "קלאופטרה", סרט בו נפגשו ריצ'רד ברטון ואליזבת טיילור, והסרט הזה הוא הרקע לארועי הספר בתקופת הזמן המוקדמת יותר. ברטון אף מופיע בספר בתפקיד אורח, ודמותו מקרינה על גיבוריו.

להמשיך לקרוא

Share

הפּלֶא של אנה – אֶמה דונהיוּ

הו, אתם הבאים ובעיקר אתן הבאות (כי, בינינו, את הספר הזה תקראנה הרבה יותר נשים מאשר יקראו אותו גברים, וההפסד כולו שלהם) בשערי הספר הזה, זנחו כל תקווה לספר מהיר וזורם ועוצר נשימה כמו "חדר", ספרה הקודם של אמה דונהיו שתורגם ונקרא ואף עובד לסרט (מוצלח למדי). הו לא. הספר הזה הוא איטי ואין בו מתח, אין הוא מהפך דפים במהירות. כמעט עד סופו. אבל אל תרפו, ואל תתיאשו. ואל תחשבו לרגע לעזוב, כי הספר איטי ואין בו מתח, ואין הוא מהפך דפים. כי התעלומה שבתוכו, ופתרונה, וכן סיומו של הספר (גם אם יש כאן איזו "קריצה" לקהל הקוראות והקוראים ורצון שלא להעציבם יותר מדי), הסיום הזה בהחלט מתגמל על הקריאה האיטית והמהורהרת משהו.

ואין פלא שהספר איטי במקצת; שהרי הוא מתרחש באמצע המאה ה- 19, באחד הכפרים הנידחים באירלתנד, רק כעשור לאחר שנות הרעב הגדול, עת תפוחי האדמה כמשו, ואירים רבים מצאו את מותם ברעב.

כן, רעב הוא הגיבור בספר הזה. הרעב שכופה על עצמה ילדה קטנה, רק בת אחת עשרה. אנה או'דונל שהחליטה לצום, מתוך אמונה שלמה שזה הדבר הנכון לעשות.

ליבּ (אליזבת) רייט, אחות אנגליה, מחניכותיה של פלורנס נייטינגייל, בוגרת מלחמת קרים, נקראת לכפר אירי קטן כדי להיות עדה וצופה ומדווחת האם אכן אנה או'דונל אינה אוכלת דבר, ומתקיימת אך ורק ממעט מים (ועל כן תהיה, מתישהו, ראויה לתואר קדושה, אם יתברר כך בכל הוועדות הבודקות מטעם הכנסייה).

להמשיך לקרוא

Share

ברחוב האחיות השחורות – צ'יקה אוניגווה

ברחוב האחיות השחורותבדיונים הנערכים במקומותינו חדשות לבקרים בדבר החוקים הנוגעים לזנות – אלה הקוראים למיסודה מול אלה הקוראים להפללת הלקוח, נעדר בדרך כלל קולן של הנשים שזה עיסוקן (אם אפשר לקרוא לזה עיסוק).

 ארבע נשים שחורות באנטוורפן העוסקות בזנות, הן ליבו של הספר המצוין הזה. מצוין לא רק משום הנושא שהוא עוסק בו, לא רק משום נקודת המבט, אלא מצוין גם בפן הספרותי.

 ארבע נשים שחורות באנטוורפן, שהיגרו לכאן, כדי לעסוק בזנות, ויש להן פנים, ושמות, ועבר, ומשפחות שהשאירו מאחור, ובעיקר יש להן חלומות; חלומות שבעקבותיהם הגיעו לאירופה, חלומות שגרמו להן לעסוק בעיסוק הכה נורא הזה, של העמדת גופן למכירה…

 ארבע נשים.

להמשיך לקרוא

Share

שביל פירורי הלחם – קים סוניי

שביל פירורי הלחם

שביל פירורי הלחם הוא השביל שסימן הנזל לו ולגרטל, כדי שיוכלו לחזור הביתה אחרי שאביהם הובילם ליער, במצוות האם החורגת.

אלא שהציפורים אכלו את פירורי הלחם,  ואי אפשר היה למצוא את הדרך הביתה, רק ללכת לאיבוד.

 לקים סוניי לא היה גם שביל של פירורי לחם; אמה השאירה אותה בשוק ואמרה שתחזור לקחת אותה.

ולא חזרה.

נותרה רק ילדה בת שלוש, לבדה, מחכה לאמה שתשוב.

ומשלא שבה יום ולילה ויום, נלקחה הילדה לבית היתומים, ומשם – כדרך ילדים קוריאניים לא מעטים שהוריהם מפקידים אותם בבתי היתומים כדי שימצא הזר שיאמץ אותם ויתן להם חיים טובים יותר, משם נלקחה קים סוניי על ידי זוג אמריקני בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, היא וילדה נוספת – לגדול בארצות הברית של אמריקה, כילדה אמריקאית לכל דבר.

 קים נלקחה ללואיזינה, ונהייתה לה משפחה חדשה – עם סבא וסבתא, הורי האם המאמצת (האם החורגת?), וסבתא רחוקה יותר, במדינה אחרת.

  להמשיך לקרוא

Share