ארכיון תגיות: ג'ונתן פראנזן

טוהר – ג'ונתן פראנזן

"כמה קל להאשים את האמא. החיים הם סתירה אומללה, תשוקה בלי גבול ומשאבים מוגבלים, הלידה היא רק כרטיס למוות: למה לא להאשים את האדם שכפה עליך חיים? נכון, אולי זה לא הוגן. אבל אמא שלך יכולה להאשים את אמא שלה תמיד, וזו בתורה את אמא שלה, וכן הלאה עד לגן עדן. מאז ומעולם האשימו בני האדם את האמא, ולרובם – אנדראס היה די בטוח בכך – היו אמהות ראויות לאשמה פחות משלו." (עמ' 127)

כן. לכל אחת ואחד מגיבורי הספר הזה יש איזה עניין עם אמו או אמה.

ואלה האנשים והנשים שחייהם נפרשים על פני דפי הספר הזה:

פיפ, פיוריטי בשמה המלא, שאם נתרגמו לעברית הריהו "טוהר". זה מכבר סיימה את לימודי הקולג' והיא חייבת הרבה מאד כסף בגין לימודיה. הרבה מאד מבחינתה, כמובן. פיפ גדלה בידיעה שאינה יודעת מי אביה,  ומה היה שם אמה לפני שנולדה, משום שאמה מסתירה את שתיהן טוב טוב מפני האב, ומפני אביה שלה, עניין שיתברר בהמשך. פיפ גדלה בעוני מסוים, ואמה תלויה בה למדי. גם כשהיא מרחיקה ממנה, זה לא יכול להיות ממש רחוק, משום שהאם עשויה להזדקק לה. האם עובדת כקופאית באיזה מרכול נידח. פיפ עובדת בחברת "פתרונות מתחדשים".

"חברת 'פתרונות מתחדשים' לא ייצרה, לא בנתה ואפילו לא התקינה שום דבר. במקום זאת, לפי כיוון הרוחות הרגולטוריות (לא 'האקלים', אלא 'הרוחות' כי התקנות השתנו מעונה לעונה ולפעמים, כך נראה משעה לשעה), היא 'ארזה', היא 'תיווכה', היא 'קלטה', היא 'סקרה', היא 'הנגישה ללקוח'. בתאוריה כל זה היה בעל ערך רב. אמריקה פלטה יותר מדי פחמן לאטמוספרה, מקורות אנרגייה מתחדשים יכלו לעזור בכך, הממשל הפדרלי וממשלי המדינות המציאו תמריצי מיסוי חדשות לבקרים, חברות התשתית הפגינו אדישות עד התלהבות מתונה מהאפשרות לשפר את תדמיתן הירוקה, שיעור לא זניח ומשביע רצון של בתי אב ובתי עסק בקליפורנייה היו מוכנים לשלם תוספת תמורת חשמל נקי יותר, והתוספת הזאת, כפול אלפים רבים פלוס הכסף הזורם מבירת האומה ומבירת המדינה, בניכוי הכסף שהולך לחברות שבאמת מייצרות או מתקינות דברים, הספיק כדי לשלם משכורות לחמישה עשר עובדי 'פתרונות מתחדשים' ולפייס את קרנות הון הסיכון שמממנות אותה. גם המונחים העדכניים ששימשו בחברה היו טובים: 'קולקטיב', 'קהילה', 'קואופרטיב'." (עמ' 41 – 42)

להמשיך לקרוא

Share

חירות – ג'ונתן פראנזן

חירות

וכך זה נפתח:

"הידיעה על וולטר בֵּרגלַנד לא התפרסמה כלל בעיתונות המקומית של סנט פול – הוא ופטי עזבו לוושינגטון שנתיים קודם לכן וכבר לא עוררו עניין כאן בסביבה – אבל בני האצולה האורבנית של רַמזי היל לא היו עד כדי כך נאמנים לעירם שלא יקראו את ה"ניו יורק טיימס". בכתבה ארוכה ובלתי מחמיאה בעליל ב"טיימס" סופר איך הצליח וולטר להרוס לגמרי את הקרייה שלו בעיר הבירה. שכניו לשעבר התקשו ליישב את הדברים שנכתבו ב"טיימס" ("יהיר", "מתנשא", "בעל אתיקה בעייתית") עם האיש הנדיב, החייכן וסמוק הפנים שהיה מדווש על אופניו אל משרדי חברת "3M" לאורך שדרת סַאמיט מדי יום ביומו, אפילו בשלגים של פברואר; נראה להם משונה שוולטר, שהיה ירוק יותר מגרינפיס ובעל רקע כפרי, יסתבך בעסקאות מפוקפקות עם תעשיית הפחם ובפגיעה באיכרים. ומצד שני, תמיד היה משהו לא לגמרי בסדר במשפחת ברגלנד." (עמ' 11)

 "לא לגמרי בסדר" –  הגדרה קצת ממעיטה למשפחה שפראנזן כותב עליה.

 אמריקה של לאחר האסון הלאומי של ה- 11 בספטמבר 2011, היא הרקע, משפחת ברגלנד – משפחת הפרוורים הכל-אמריקאית היא הגיבורה, פראנזן הוא הכותב.. ומכאן רק פירוק איטי, מפורט (625 עמודים) ומכאיב של מיתוסים, אמונות, מוסדות – פראנזן !

להמשיך לקרוא

Share