ארכיון תגיות: גילית חומסקי

על אהבה אני רוצה להגיד – גילית חומסקי

"פעם חשבתי שרק מילים יכולות לגעת בעומק הכאב ולרפא. יש רפואה בלספר את הסיפור. להודות, גם בחלקים המביכים, ולקבל בחזרה תשורת מילים מנחמת. מלים יכולות לעשות את הבלתי-אפשרי ולנחם על טעויות שכבר מאוחר לתקן. פעם לא ידעתי את הדברים שאני יודעת עכשיו. למשל, כמה החיים קצרים ויקרים, ומוטב להגיד בפשטות על האהבה והרצון. ושמול האין-מילים שלא נאמרו פורחים עולמות שלא נבראו, ולא תמיד יש נחמה." (עמ' 190)

כשלמדתי באוניברסיטה, אף פעם לא היה לי מרצה נערץ, שכולם נוהרים לשיעוריו, וכולן מסכמות במחברות סיכומים ארוכים מדבריו, ומי שזוכה להתקרב אליו מרגיש/ה כאילו נגע/ה בשמיים. אולי משום שלמדתי באוניברסיטה הפתוחה, ששם מרבית הלימודים ממילא נעשים מרחוק, אולי משום שלא המשכתי באיזשהו מחקר והפכתי, מטבע הדברים, לקרובה או מקורבת לאיזה מרצה או לאיזו מרצה.

אבל שמעתי על שכאלה, בעיקר באוניברסיטאות "רגילות". מרצים מהוללים שאין מקום להכניס סיכה בשיעוריהם / הרצאותיהם, שיש להם תלמידים ותלמידות מעריצים ומעריצות, שמי שנבחר לעבוד עם מרצה כזה כעוזר מחקר, נוגע בו קסם מסוג מסוים.

כזו היתה עמליה, המספרת, במחיצתו של יושי, פרופ' יהושע ברינגר. שהלכה אליו ללמוד ספרות משום שהיה המומחה לדוד שחר, והיא אהבה מאד את "היכל הכלים השבורים", ומשום שאהבה ספרים וספרות בכלל, עד כדי אובדן כמעט בין דפי ספרים:

להמשיך לקרוא

Share

גחליליות – גילית חומסקי

gachliliot

"העבר הוא דלת שנטרקה על חיות משונות, אין לדעת מה יבקע ממנה כשהיא נפתחת. התפרצות של יצורים יורקי אש שהמתינו להסתער, או צל זעיר שיחמוק בזריזות וייעלם." (עמ' 8)

 יפעת (שפעם היתה יפעה אבל למורה בבית הספר היה יותר נוח עם יפעת ובכלל השינוי הזה התאים לה ליפעת) רוזנברג, שהוריה נהרגו בתאונת דרכים והיא ואחותה הצעירה ממנה, ליה (שפעם היתה לאה ובחרה להיות ליה) ואחיה הקטן ממש  אדם, עברו לבית אחותה של האם, בעיר בני ברק. עיר, כך מתברר לי, שהיא ארץ אחרת לגמרי.

 ארץ שיש לה גבולות משלה, לבוש משלה (לפי קבוצות), קודי התנהגות משלה אבל בעיקר – שפה משלה; שפה שלמרות שהיא עברית, כלל לא בטוח שהקורא/ת יבין, וודאי לא את דקי הדקויות. (מי יכול להסביר לי – למה לא צריך ליטול ידיים כשאוכלים נקניקיה מסויה?)

 יפעת הזו, כיום היא כבר גדולה, והספר מלווה אותה בימים בהם היא ממתינה לתשובה סופית לגבי איזו שליחות כנציגת משרד החוץ הישראלי ביריד האוכל הבינלאומי באיטליה. ובזמן הזה שהיא מחכה, ואנחנו איתה, היא חוזרת לעברה ומטיילת בזמנים שונים בו – העבר הרחוק, בית הגידול בעיר בני ברק (שאינה מוזכרת כלל בשמה), ימי בית הספר ובעיקר חברתה הצמודה – עופרה, שהיו צמודות זו לזו כמעט כמו תאומות סיאמיות, ומתישהו חל איזה שבר, ומתישהו התרחקו.

 והעבר הקרוב יותר – הקמת חברת קייטרינג המתופעלת על ידי ילדים בסיכון, ולפני כן , הרבה לפני כן, נסיעה לקורס בן חודש ברומא, ומאורעות קטנים וגדולים שארעו בדרך.

  להמשיך לקרוא

Share