ארכיון תגיות: גלית דיסטל אטבריאן

ואם היו אומרים לךְ – גלית דיסטל אטבריאן

ואם היו אומרים לך"..'אם היו אומרים לך שתהיי יפה כמו ברוק שילדס אבל כשתגדלי יצא לך ילד מפגר.. אם היו אומרים לך בית עם קומות וחדר משלך אבל כשתגדלי יהיה לך ילד אוטיסט..'" (עמ' 371)

שרק יהיו בריאים ושלמים, הייתי מאחלת ומיחלת לעצמי, הרבה לפני שנולדו ילדי; שרק יהיה בריא ושלם, ושיהיה בן-אדם, יותר מזה אני לא צריכה ולא רוצה, כך הייתי מבקשת בשקט, בִּפְנִים, בכל פעם שנשאתי ברחמי אחד או אחת מילדי. לא צריכה מהנדס או רופאה, לא צריכה מוזיקאית מצטיינת או רקדן מהולל, לא מצפה מהם שיגשימו את החלומות שחלמתי ולא הגשמתי.. רק שיהיו בריאים.

סבתא הדסה (לא סבתא שלי באמת, רק אשה צדיקה שהיתה אוספת ילדים עזובים שננטשו על ידי הוריהם בבתי החולים, ומגדלת אותם בבית תינוקות ובבית ילדים שהקימה פעם ברמת גן, וידעה לאבחן מן העריסה מיהו ילד "רגיל" ומי לא), כשעוד היתה שכנה שלי, סימנה לי "וי" על שתי בנותי כשהגעתי איתן, לאחר הלידה, הביתה, וכשנולד בני, וכבר לא היינו שכנות, בקשתי שתגיע לבית החולים, והיא הגיעה, עם עין אחת חבושה לאחר ניתוח, כדי לומר לי ולאשר שהילד בריא והכל בסדר. וכמה חשובים היו דבריה, בכל הפעמים, להרגיע דאגות מכרסמות בלב, במהלך שנות חייהם הראשונות.

אבל מה זה אומר לגדל ילד שהוא לא בדיוק "רגיל"? מה זה אומר ללדת ילד שנראה כמו כולם, אבל הוא קצת יותר שקט, או שיש לו איזה מבט שלא ברור לךְ  מהו, או שהוא באמת נראה רגיל?
ומה קורה אחרי שמגלים? וכמה זמן לוקח לגלות? כמה זמן מותר להתאבל על הילד שאף פעם לא יהיה לך? כמה זמן אפשר להתכנס בתוך עצמך?

להמשיך לקרוא

Share

טווס בחדר מדרגות – גלית דיסטל אטבריאן

טווס בחדר מדרגות "… הרי המשפחה שלי יכולה להעסיק בשקט את כל אגף הרווחה, שנים שאני מצניעה בשקט את הבעיות שיש לכולם שם, את הרמזים לאלימות, את צווי ההרחקה, בעיות של אנשים נבערים, של פסולת אנושית, חווי עמיזדה בעלת תואר שני בקרימינולוגיה, מנחת קבוצות ומטפלת במכורים שמסתירה משפחה מבעבעת בבעיות סוציאליות, מסתירה וסוחבת בשקט, ולמה להכחיש, בחוסר אחריות משוועת מגורמי הרווחה כדי של ילחששו, כדי שלא אהיה דחויה יותר, מוזרה יותר, כמה פעמים רחלי התייעצה איתי למי לפנות, וגם לורן התייעצה, וגם סאני שדאג לאבא שלי, ואת כולם פטרתי באופן חד-משמעי – תשאירו את זה לי, והם השאירו, והכול התפורר." (עמ' 196)

מיכה עמיזדה התאבד ביריית אקדח במטבח הדירה שלו; שלושת ילדיו היו עדים להתאבדות. שלושתם נקראו בבהילות על ידי השכנה – לואיז, שהיתה חברתה הטובה של אשתו המנוחה, לבנה, שמתה יום אחד ברחוב, לואיז, אמו של בעלה של אחת מבנותיו של מיכה, לואיז שדאגתה גברה לנוכח הדלת הסגורה כבר כמה ימים.

מיכה עמיזדה, שפעם היה נגר מחונן, אלמן, התאבד אל מול עיניהם של שלושת ילדיו במטבח ביתו, מטבח שמעולם לא היו בו מאכלים טעימים, שמעולם לא היה נקי באמת.

מיכה עמיזדה התאבד לעיני ילדיו, ודבריו האחרונים, המרושעים כוונו אל בתו הבכורה, חווי, שפעם היתה איב, עד ששינתה את שמה לחווי; מבטו האחרון הופנה אל בתו השניה – לורן, לורנה היפה.

להמשיך לקרוא

Share