ארכיון תגיות: דביר

הים של וינה – גפנית לסרי קוקיא

יש חנות בגדים אחת, שלא רק שהבגדים הנמכרים (לנשים בלבד) הינם יפים עד מאד בדרך כלל, ומתאימים לנשים גם כאלה שעברו את גיל עשרים וחמש (ואפילו יותר), אלא שגם ייסודה נישא על כנפי המחאה החברתית אי-אז בתחילת העשור השני של המאה הנוכחית. שתי יזמיות שהן גם מעצבות אופנה מוכשרות כמו שדות, חברו יחד להקים חנות שלא רק תמכור בגדים, אלא שייוצרו בארץ, שיתבססו על מימון המון (על ידי מכירת יחידות שותפוּת לנשים, וגברים, אחרות). החנות תורמת, אחת לשנה, למיזם הנבחר על ידי השותפות. ועוד – אחת לחודש מתכנסות נשים, ומתכנסים גברים לסלון תרבותי, ובו נידונים עניינים ומעניינים שונים בתחום הספרות, התרבות, האמנות, הכלכלה ועוד ועוד.

וכל ההקדמה הזו באה כדי לספר, כי באחד הסלונים האחרונים התארחו שלוש סופרות – מירי רזובסקי שכתבה את "כמו לשבור אור", סמדר שטינברג עם "שבע דרכים לאיבוד" וגפנית לסרי קוקיא עם "הים של וינה", נשוא הסקירה הזו. ומאחר שהספר הזה נח זה מכבר על מדף-הספרים-הממתינים-להיקרא, ומאחר שמצאו חן בעיני עד מאד דבריה של לסרי קוקיא, בחרתי בו לקריאה בימים אלה.

ולא התאכזבתי כלל.

הים של וינה הוא ספר סיפורים הסובבים, ברובם, סביב וינה, בתקופות שונות, וגם קצת מכאן; משלנו. ומחלקם עולה ניחוח זר, אירופי, קיסרי-מלכותי, ויש אף הד מה לסיפוריו ולכתיבתו של שטפן צוויג. להמשיך לקרוא

Share

תשאלי – לאה איני

"טיבו של מקום קטן שהוא כתא מיקרוסקופי במעבדה. ועדיין, זעיר ככל שיהיה יתרחש בו עולם ומלואו." (עמ' 35)

"גרתי במקום הזה ועדותי אמת. המגיעים לשְאול, גם לפי הכופרים, נקראים חוטאים. חטאנו שלי ושל משפחתי היה שיצאנו שם מן השורות. שורות שאולי מלכתחילה לא היו מכניסות אותנו ביניהן, כל כמה שהכניסו, אילו נערכה לבאים ועדת קבלה. המיון, הסינון, הבידוד וההסתגרות מפני – היו נטועים עמוק בדי-אן-אי של תושביו עצמם." (עמ' 40)

נולדתי וגדלתי בקיבוץ. קהילה קטנה, שכולם מכירים את כולם ויש בה מעמדות (גם אם אף אחד לא מצהיר על עובדה זו בריש גלי), ויש לה ועדות קבלה; לא כל אחד יכול לבוא ולגור בקיבוץ, אפילו אם הוא קונה שם בית (היום, אחרי ההפרטות למיניהן, צריך גם לקנות את ביתך בקיבוץ, לא מספיק לעבור ועדות קבלה); הצורך להשתייך לקהילה מחייב ויתורים על חלקים ב"אני", באישיות, ברצונות הפרטיים, בצרכים האישיים השונים, ממש כמו שבני האדם שונים איש מרעהו ומרעותו.

אבל ככה זה בקהילה קטנה.

אחר כך בגרתי ונישאתי, והלכתי, שוב, לקהילה קטנה אחרת – ישוב קטן בשומרון שהייתי חברה בגרעין ההקמה שלו. גם לישוב הזה היתה ועדת קבלה, והיו בו אנשים מקורבים יותר ומקורבים פחות, וגם בקהילה הזו צריך היה לוותר על כל מיני מאפיינים אישיים כדי להשתייך.

כי ככה זה בקהילה קטנה.

להמשיך לקרוא

Share

מקהלה הונגרית – יגאל שוורץ

מקהלה הונגריתלפני עשרים שנה לערך פרסמה רות אלמוג את סיפורה "גמדים על הפיז'מה", סיפור המבוסס על סיפור ילדותו ונעוריו של יגאל שוורץ כפי שנמסר לה על ידו בשיחות ביניהם. מקץ עשרים שנה כתב שוורץ את הספר הזה שהוא כולו פולמוס עם סיפורה של אלמוג, ביקורת ספרותית, ובעיקר ביקורת מצד העובדות – הסיפור "האמיתי" כפי שנחווה על ידו של שוורץ – גיורא בסיפורה של אלמוג, ומתוך אלה – סיפורה של אלמוג מזה, וביקורתו של שוורץ מזה – נפרש סיפור מהפך קרביים, אכזרי לעתים, עם מעט חמלה לעתים, ובעיקר מרתק – סיפורה של משפחה אחת דרך עיניו של "הדור השני".

שורדי השואה תוארו, לרוב, בספרות, ככאלה שבאומץ רב החרישו זעקותיהם, כדי שיוכלו לגדל כאן דור חדש נטול תסביכי גולה, ללא משקעים, לא נרדף, ורק בלילה, לפעמים, היו זועקים חרישית את זעקתם. או שהיו מוזרים קצת, כי באו משם, אבל באופן עקרוני גוננו על ילדיהם, מפני ה"שם" והאחר, ועטפו אותם באהבה.

ואז באה לאה איני, ובספרה "ורד הלבנון" הרימה את המסך וגילתה שיש גם שורדי שואה שהם הורים מתעללים, אכזרים, בדרכים כאלה ואחרות. והיתה גם אסתי ג. חיים ב"אנשי פינות" , ועתה שוורץ. אמנם הסיפור "גמדים על הפיז'מה" התפרסם כבר לפני כעשרים שנה, כאמור, אך דומה כי "מקהלה הונגרית" מהדהד אותו בקול רם וברור, ממרחק של זמן.

להמשיך לקרוא

Share