ארכיון תגיות: דיגיטלי

לא תוכל לחזור הביתה – תומס וולף

הסיפור עצמו קצר למדי. אם ממש נרצה אפשר להציגו בכמה פסקאות ותו לא. סופר צעיר, אמריקאי, מוציא לאור את ספרו הראשון, רגע לפני המשבר הכלכלי הגדול של 1929. ספר המבוסס על חייו בעיירה מרוחקת וקרתנית. במהלך כתיבת הספר השני והוצאתו לאור, נוסע לאנגליה, ולאחר מכן לגרמניה, בכל אחת מהן שוהה תקופת מה, וכך נהיה עד לתקופה שקדמה למלחמת העולם השניה, אחר כך חוזר לאמריקה.

ממש כמו חייו של תומס וולף, אם נעיין באחרית הדבר המצוינת של עודד וולקשטיין הספר הזה – ספרו השלישי במספר של וולף – שיצא לאור אחרי מותו, מתאר את שלבי ההוצאה לאור של שני ספריו הקודמים, כולל תיאורים של אירועים שונים בהם נכח, ואנשים שונים איתם נפגש, ממש כמו גיבור ספרו: ג'ורג' וֶבֶּר.

ואולי אפשר היה לקרוא את תולדות חייו של וולף כדי להכיר את כל הסיפור…

אלא שמעבר לסיפור, מעבר לאנשים ולאירועים, יש כאן תיאור מונומנטלי של חיים, של תקופה, ירידה לדקויות ולפרטי פרטים המאפשרים לקורא/ת לטעום, להריח, להבין, לדעת, לראות ממש כאילו הי(ת)ה שם בתחילת המאה העשרים.

החלק הראשון – תיאורה של ניו יורק ערב המשבר הכלכלי הגדול ב- 1929, דרך סיפור מסיבה הנערכת בביתה של המאהבת של הסופר ובעלה, מסיבה אליה מוזמנים אנשי ונשות החברה הגבוהה של העיר, מסיבה שכמויות המזון שבה, הפאר, ההדר, הדקדנס בעצם, כאילו כדי להצביע על המפולת הבלתי נמנעת.

להמשיך לקרוא

Share

גברת בירד היקרה – א"ג' פירס

"גלי במה את טובה, מיס לייק, ואז השתפרי בזה עוד יותר." (*)

אמילין לייק, אשה צעירה, בת 23 בסך הכל (אם כי בראשית שנות הארבעים של המאה הקודמת אשה בגיל הזה כבר יכולה היתה להחשב "על-סף-רווקה-זקנה", אם לא היה לה חבר נעורים איתו היתה עתידה להתחתן מתישהו..), בלונדון המופצצת של מלחמת העולם השניה.

כמו נשים צעירות אחרות, שבחרו שלא לחזור (או להישאר, או לעבור) לכפר, חיה אמילין בין עבודה ביום להפצצות בלילה, כשחלק מן הלילות היא מתנדבת בתחנת הכבאות הקרובה. בין לבין היא מנסה, כמו כולם, "להרים את הסנטר" ולהראות להיטלר ששיגרת החיים לא נפגעת, אוכלים מה שיש (בקיצוב), חוגגים כשאפשר, יוצאים לקולנוע, למסעדה, ממשיכים.

יש לה חלום, לאמילין לייק, להיות עיתונאית. לראיין, לעשות תחקירים, למצוא ממצאים מעניינים, וכשהיא רואה מודעה על משרה בתאגיד תקשורת מסוים היא ממהרת להגיש מועמדות, רק כדי שיתברר לה, לאחר שכבר קבלה על עצמה את העבודה והתפטרה מן העבודה הקודמת, כי המשרה היא במגזין לנשים, תחת פיקוחה של גברת בירד, זו העונה לשאלות נשים במגזין שיש בו – סיפורים "שמעניינים נשים", עצות לבישול ומדור מכתבים ל"גב' בירד היקרה".

להמשיך לקרוא

Share

Started Early, Took my Dog – קייט אטקינסון

Wilma McCann’s body was found on the eve of Halloween on a typical foggy Leeds morning on the Prince Philip Playing Fields in Chapeltown. Two head wounds, fifteen stab wounds. Convictions for drunkenness, disorderly conduct and theft. Her four children left alone in a filthy house. Another good-time girl.” (Page 350)

אבל ווילמה מקאן לא היתה הראשונה; למען האמת בשנים 1974 – 1975 נרצחו לא מעט נשים בזנות באזור לידס. וגם נשים אחרות, שלא בזנות. אבל רצח של נשים בזנות נתפס כגזירת גורל, משהו שלא צריך לבדוק ולחקור יותר מדי, ואם יש ילדים, הם יימסרו לאומנה, או לאימוץ, או לבתי יתומים.

 ““Ever since there’ve been whores there’s been people killing them. They’re not going to stop now.”” (Page 241)

 “Gambling, drinking, whoring—the three pillars of western civilization.” (Page 89)

כך הרצח הפותח את הספר. באפריל 1975 נקראו שני שוטרים: טרייסי ווטרהאוז, אחת מדמויות המפתח בספר, יחד עם שותפה בארי קרופורד, נקראו לדירה אחת, באחד השיכונים, ומצאו שם את גוויתה המתפוררת של זונה אחת, שנרצחה כשלושה שבועות לפני מציאת הגופה, ולידה בנה בן הארבע, ילד קטן, מפוחד ורעב. הילד נלקח על ידי עובדת סוציאלית ונעלם. טרייסי נסתה למצאו, והעלתה חרס בידה.

להמשיך לקרוא

Share

אחותו של צייד המכשפות – בת' אנדרדאון

רומן הסטורי יש לו כמה דרכים להיכתב; יכול/ה הסופר/ת לקחת דמות אמיתית, שהתיעוד בגינה מועט, ו"למלא" את החסר בידע שלנו אודותיה, בבדיון מוחלט (אך הגיוני). כך למשל נהגה מרגרט אטווד ב"לטענת גרייס", או אנה אנקוויסט ב"השיבה הביתה". אפשר גם לכתוב על אנשים בדיוניים המסתובבים בקרבתם של אנשים אמיתיים וידועים, שספרי ההסטוריה מלאים בהם, כמו שעשה קן פולט ב"עמוד האש", ואז ההסטוריה מהווה רקע לסיפור עצמו. אפשר גם לברוא דמויות בדיוניות ו"לעטוף" אותן בתקופה הסטורית, ודרך חייהן לתאר את אורח החיים באותה תקופה, כמו שעשתה אמה דונהיו ב"הפלא של אנה". דומה כי בת' אנדרדאון עשתה משהו שבין האופציה הראשונה לאחרונה – בחירת דמות אמיתית ו"עטיפתה" בדמויות נוספות ובסיפור עצמו.

"…(מת'יו) הופקינס, שכינה עצמו ה- Witchfinder General, והיה אחראי למשפטי המכשפות הקטלניים ביותר באנגליה בשנים 1644 – 1647, שבהם קיפחו את חייהם כמאה בני אדם. …"(בתוך: אחרית דבר מאת ד"ר שי פררו*)

להמשיך לקרוא

Share

נדנדת חבלי הכביסה – אחמד דני רמדאן

"לעתים נדירות אנחנו משאירים את העבר מאחורינו ומרפים ממנו ממש. לפעמים אנחנו אפילו שוכחים את העבר, אבל המשקעים שלו נותרים בתוכנו." (*)

"סביבנו יש רטטים; כמו יצירה מוזיקלית שלא נכתבה. המנגינה הנסתרת הזאת יוצרת עבורנו שגרה. כל מעשה שאנחנו עושים בחיינו הוא כמו נגיעה עדינה במיתרי כינור. אנחנו יוצרים סימפוניה של מסורות ושל מנהגים יומיומיים שמחקים את החיים; אבל אלה אינם חיים, אלא תנועה בסולם מוזיקלי." (*)

בסופו של דבר, זהו סיפור אהבה. בסופו של דבר, אם "נפשיט" ממנו את הרקע, את ההיסטוריה הפרטית של המספר, בסוף מה שנשאר הוא סיפור אהבה.

סיפור אהבה בתוך תאטרון כורסא או חדר, שכל הסיפור כולו, כמעט, מתרחש במקום אחד; ביתם של הנאהבים.

שלוש דמוית נאספו אל תוך החדר – המספר: חַכַּוַואתי, אהובו והמוות, המוות המחכה, המוות המלווה אותו, את המספר בכל אשר יימצא. והמספר מנסה לעכב את המוות מלקחת את אהובו, כמו שחרזאדה שדחתה את מותה כאשר סיפרה סיפורים. והמוות מסכים לחכות. בינתיים.

"נולדתי בדמשק, ילד בודד. עוד לפני שנולדתי אמרו שדבקה בי עין הרע." (*)

וזה הסיפור הראשון – הילד שנולד לאם שהלכה ואיבדה את שפיות דעתה, ולאב שמתישהו חדלה אהבתו לאמו, והוא הפך לנעדר נוכח. ולפני שהפך לכזה, היתה שם אהבה גדולה, ובית יפה, ונדנדה שארג לה מחבלי כביסה, ובו היו יושבים, האם ובנה, ומביטים על דמשק שפעם היתה יפה, ופעם לא היתה בה מלחמה בין אזרחיה תומכי השלטון למתנגדיו.

להמשיך לקרוא

Share

A God in Ruins – Kate Atkinson

a-god-in-ruinsEveryone always asks you what a novel is ‘about’… If you asked me that question about A God in Ruins I would say that it’s about fiction..” *

(מתוך: הערות המחברת בסוף הספר)

אלא שקצת לאחר מכן, אפשר אולי, אם רוצים או רוצות, להבין כי הספר הוא כתב פלסטר חריף כנגד המלחמה, כל מלחמה

War is Mans’ greatest fall from grace..” *

… in the end, become itself sabage as we attacked the very people – the old, the young, women – that civilization is supposed to defend.” *

או שאולי הספר הוא בכל זאת בדבר בִּדְיון.

טדי, הילד האהוב במשפחת טוד, אחיה האהוב של אורסולה, גיבורת חיים אחרי חיים, Life after Life, לא נהרג במלחמה. טדי שנחשב למת איזשהו זמן, נפל בשבי בפעולת ההפצצה האחרונה שלו, ונחשב מת שמקום קבורתו לא נודע. אבל אחר כך נודע שהוא חי, ושהיה שבוי בידי הגרמנים.

והספר הזה מספר את סיפור חייו.

להמשיך לקרוא

Share

אוקטובר שלי – קלייר הולדן רוטמן

אוקטובר שלי"בסופו של דבר המציאות אינה אלא הסיפור שאדם מספר. לכולם יש סיפור. ואיש אינו יכול לתבוע לעצמו את הזכות לומר את המלה האחרונה." *

מה אנחנו יודעים על קנדה? באמת מה אנחנו יודעים? שזו ארץ רחבת ידיים בצפונה של יבשת אמריקה, הגובלת בארצות הברית, שיש בה מפלים נפלאים – הניאגרה, שהשפה המדוברת בה היא אנגלית, אבל יש בה גם דוברי צרפתית (למה? שאלנו את עצמנו פעם?). שיש לה נשיא חתיך, בנו של נשיא חתיך קודם, שדעותיו מתקדמות ומעוררות קנאה.. אבל מה באמת אנחנו יודעות?

אלה ספרים "קנדיים" קראנו?

כשהיינו ממש צעירות קראנו את "האסופית", שרק כשבגרתי התברר לי שהוא שייך לקנדה; זה באמת לא היה ענין חשוב בספר, הלאום של אן שרלי והסובבים אותה.

אחר כך קראנו ספרים של מרגרט אטווד ואליס מנרו, שתיהן קנדיות, אבל איני זוכרת בספריהן משהו שהוא תלוי מקום או תרבות או הסטוריה דווקא קנדית; אם נחליף תפאורה ושמות, עדיין ישארו הסיפורים כפי שהם (ממש כפי שעשה אלמודובר בסרטו חולייטה – מומלץ, אגב, מאד – שסרטו מבוסס על שלושה סיפורים מתוך "בריחה", של אליס מנרו).

להמשיך לקרוא

Share

החבֵרה הגאונה – אֶלֶנָה פֶרַנטֶה

החברה הגאונה"'.. את החבֵרה הגאונה שלי, את צריכה להיות הכי טובה מכולם, גברים ונשים."

אלה הדברים שאומרת לִינָה, היא לִילָה, ששמה בעצם רָפָאֶלָה, לחברתה הטובה ביותר, אֶלֶנָה, בבוקר חתונתה של הראשונה. והיא רק בת שש-עשרה, או כבר בת שש-עשרה (תלוי בעין הקורא/ת).

אלנה, בת דמותה, כך נראה, של הסופרת, היא המספרת. מספרת על שנות ילדותן ונעוריהן בשכונה עניה בנאפולי. שכונה, שכדי להגיע ממנה לים צריך לנסוע ממש רחוק (כך זה נראה בעיני הילדות), או ללכת על הכביש ומתחת למנהרה המובילה אל מחוץ לשכונה, וללכת, ללכת, ללכת.

נאפולי שאינה מוכרת למי שאינו חי בה, וגם למי שחי בה, בשכונות ה"טובות" יותר, העשירות יותר, אינה מוכרת באמת. נאפולי של עוני אמיתי, של בגדים ישנים ונעליים קרועות, דיבור בעגה, ילדים העוזבים את בית הספר (אם אי פעם למדו בו בכלל), כדי לעזור בפרנסת המשפחה, אלא אם כן המורות והמורים מצליחים, בדרך לא דרך, לשכנע את ההורים כי ילדתם חכמה מדי, מכדי להפסיק את לימודיה.

כך קרה לאלנה; כך לא קרה ללילה.

אבל כשאלנה התקשתה בלטינית וביוונית, התברר כי לינה למדה אותן בכוחות עצמה, דרך ספרים בספריה, ויכולה היתה לסייע ולהראות את הדרך הנכונה ללמוד.

אז מי באמת הגאונה מן השתיים?

להמשיך לקרוא

Share

The Heart Goes Last – Margaret Atwood

The Heart Goes Lastזוג צעיר, תחילת החיים יחד. עוד אין להם ילדים. היא, שרמיין, יפה כמו מלאך, או כמו בובת ברבי, צנועה כזאת, שמרנית במידה מסוימת, טובת לב. עיקר עניינה בביחד הזה שכדאי וצריך לשמור עליו, בחיים הזעיר בורגניים האלה, שנראים כמו הבטחה אחת גדולה. הוא, סטן, גבר כל-אמריקאי, כזה שיודע מתי צריך לכסח את הדשא, ואיך לתחזק את כלי העבודה. לשרמיין היתה עבודה כמתאמת ארועים ב- Ruby Slippers רשת בתי אבות. קריירה מובטחת. לו היתה פעם עבודה בבקרת איכות ב- Dimple Robotics , עולם של צרכנות ותאגידים. אבל אז הכל נגמר.

There used to be a lot of jobs licking ass in the corporate world, but those asses are now out of reach. Banking’s left the region, manufacturing too; the digital genius outfits have migrated to fatter pastures in other, more prosperous locations and nations. Service industries used to be held out as a promise of salvation, but those jobs too are scarce, at least around here.

המשבר הכלכלי גרר את שרמיין וסטן, אט אט, קודם אל מחוץ למעגל העבודה, אחר כך נאלצו לוותר על הבית ולעבור לחיות במכונית. עבודה מזדמנת לה בבר, שפעם היה מקום מפלט להייטקיסטים שהפרוטה ואף יותר מכך, בכיסם. לו אין עבודה, הוא עסוק בלשמור על המכונית מפני נוודים ופורעי חוק, ולשמור על שרמיין מפני גברים אחרים.

להמשיך לקרוא

Share

To Say Nothing of the Dog – Connie Willis

To say nothing of the dogקוני ויליס המציאה מכונת שמאפשרת לעבור בזמן, לזמנים אחרים בהיסטוריה, כדי לחקור מה באמת היה שם, או לפחות כתבה על המכונה הזאת. המכונה ממוקמת באוקספורד. פעם חשבו שיהיו לה יישומים מדעיים, מן המדעים המדוייקים, אבל משהבינו שזה לא יקרו, הועברה המכונה להיסטוריונים, והם אכן מצאו בה עיסוק ועניין. אלא שתקציבים וכו' ומדעי החברה והרוח שאין להם חשיבות רבה (כאילו שזה מפתיע מישהו), דחקו את העיסוק במכונת הזמן הזו, ורק מעטים עוד יכולים לעסוק בה.

עד שבאה הליידי שרפנל, גברת אקסצנטרית במקצת ורבת ממון, שקראה בזכרונות של סבתא רבתא רבתא רבתא (אולי יש עוד) שלה, על אירוע מכונן בעברה, אי אז בשנת 1888, 15 ביוני, אם נרצה לדייק, ומשהו שקשור ב"גזע הציפורים של ההגמון" מין כן עליו הונח אגרטל עם פרחים בקתדרלה בקובנטרי, קתדרלה שנהרסה מזמן, והיא, הליידי שרפנל נחושה בדעתה לשחזר את הקתדרלה על כל פרטיה ודקדוקיה, ואף קבעה מועד לחנוכת הקתדרלה, והיא היא הממנת העיקרית, נכון לזמן הספר הזה, של מכונת הזמן וכל עבודת ההיסטוריונים.

נד הנרי, אחד מאותם היסטוריונים, שחיפש את אותו גזע הציפורים של ההגמון בהריסות הקתדרלה, בזמן הפצצות הלופטוואפה ב- 1940, נשלח הלוך וחזור בזמן, עד שהוא מתחיל לסבול מעייפות הקשורה למסעות בזמן (מעין ג'ט-לג שכזה, הגורם ללוקים בו לעייפות מוגברת ולגילוי לב חסר מחסומים). כדי לנוח מאותה עייפות נשלח הנרי לשנת 1888, לשיט רגוע על התמזה, ועל הדרך לתקן איזה פגם ברצף המרחב-זמן, פגם שזוהה במעבדה.

להמשיך לקרוא

Share