ארכיון תגיות: דיגיטלי

A God in Ruins – Kate Atkinson

a-god-in-ruinsEveryone always asks you what a novel is ‘about’… If you asked me that question about A God in Ruins I would say that it’s about fiction..” *

(מתוך: הערות המחברת בסוף הספר)

אלא שקצת לאחר מכן, אפשר אולי, אם רוצים או רוצות, להבין כי הספר הוא כתב פלסטר חריף כנגד המלחמה, כל מלחמה

War is Mans’ greatest fall from grace..” *

… in the end, become itself sabage as we attacked the very people – the old, the young, women – that civilization is supposed to defend.” *

או שאולי הספר הוא בכל זאת בדבר בִּדְיון.

טדי, הילד האהוב במשפחת טוד, אחיה האהוב של אורסולה, גיבורת חיים אחרי חיים, Life after Life, לא נהרג במלחמה. טדי שנחשב למת איזשהו זמן, נפל בשבי בפעולת ההפצצה האחרונה שלו, ונחשב מת שמקום קבורתו לא נודע. אבל אחר כך נודע שהוא חי, ושהיה שבוי בידי הגרמנים.

והספר הזה מספר את סיפור חייו.

להמשיך לקרוא

Share

אוקטובר שלי – קלייר הולדן רוטמן

אוקטובר שלי"בסופו של דבר המציאות אינה אלא הסיפור שאדם מספר. לכולם יש סיפור. ואיש אינו יכול לתבוע לעצמו את הזכות לומר את המלה האחרונה." *

מה אנחנו יודעים על קנדה? באמת מה אנחנו יודעים? שזו ארץ רחבת ידיים בצפונה של יבשת אמריקה, הגובלת בארצות הברית, שיש בה מפלים נפלאים – הניאגרה, שהשפה המדוברת בה היא אנגלית, אבל יש בה גם דוברי צרפתית (למה? שאלנו את עצמנו פעם?). שיש לה נשיא חתיך, בנו של נשיא חתיך קודם, שדעותיו מתקדמות ומעוררות קנאה.. אבל מה באמת אנחנו יודעות?

אלה ספרים "קנדיים" קראנו?

כשהיינו ממש צעירות קראנו את "האסופית", שרק כשבגרתי התברר לי שהוא שייך לקנדה; זה באמת לא היה ענין חשוב בספר, הלאום של אן שרלי והסובבים אותה.

אחר כך קראנו ספרים של מרגרט אטווד ואליס מנרו, שתיהן קנדיות, אבל איני זוכרת בספריהן משהו שהוא תלוי מקום או תרבות או הסטוריה דווקא קנדית; אם נחליף תפאורה ושמות, עדיין ישארו הסיפורים כפי שהם (ממש כפי שעשה אלמודובר בסרטו חולייטה – מומלץ, אגב, מאד – שסרטו מבוסס על שלושה סיפורים מתוך "בריחה", של אליס מנרו).

להמשיך לקרוא

Share

החבֵרה הגאונה – אֶלֶנָה פֶרַנטֶה

החברה הגאונה"'.. את החבֵרה הגאונה שלי, את צריכה להיות הכי טובה מכולם, גברים ונשים."

אלה הדברים שאומרת לִינָה, היא לִילָה, ששמה בעצם רָפָאֶלָה, לחברתה הטובה ביותר, אֶלֶנָה, בבוקר חתונתה של הראשונה. והיא רק בת שש-עשרה, או כבר בת שש-עשרה (תלוי בעין הקורא/ת).

אלנה, בת דמותה, כך נראה, של הסופרת, היא המספרת. מספרת על שנות ילדותן ונעוריהן בשכונה עניה בנאפולי. שכונה, שכדי להגיע ממנה לים צריך לנסוע ממש רחוק (כך זה נראה בעיני הילדות), או ללכת על הכביש ומתחת למנהרה המובילה אל מחוץ לשכונה, וללכת, ללכת, ללכת.

נאפולי שאינה מוכרת למי שאינו חי בה, וגם למי שחי בה, בשכונות ה"טובות" יותר, העשירות יותר, אינה מוכרת באמת. נאפולי של עוני אמיתי, של בגדים ישנים ונעליים קרועות, דיבור בעגה, ילדים העוזבים את בית הספר (אם אי פעם למדו בו בכלל), כדי לעזור בפרנסת המשפחה, אלא אם כן המורות והמורים מצליחים, בדרך לא דרך, לשכנע את ההורים כי ילדתם חכמה מדי, מכדי להפסיק את לימודיה.

כך קרה לאלנה; כך לא קרה ללילה.

אבל כשאלנה התקשתה בלטינית וביוונית, התברר כי לינה למדה אותן בכוחות עצמה, דרך ספרים בספריה, ויכולה היתה לסייע ולהראות את הדרך הנכונה ללמוד.

אז מי באמת הגאונה מן השתיים?

להמשיך לקרוא

Share

The Heart Goes Last – Margaret Atwood

The Heart Goes Lastזוג צעיר, תחילת החיים יחד. עוד אין להם ילדים. היא, שרמיין, יפה כמו מלאך, או כמו בובת ברבי, צנועה כזאת, שמרנית במידה מסוימת, טובת לב. עיקר עניינה בביחד הזה שכדאי וצריך לשמור עליו, בחיים הזעיר בורגניים האלה, שנראים כמו הבטחה אחת גדולה. הוא, סטן, גבר כל-אמריקאי, כזה שיודע מתי צריך לכסח את הדשא, ואיך לתחזק את כלי העבודה. לשרמיין היתה עבודה כמתאמת ארועים ב- Ruby Slippers רשת בתי אבות. קריירה מובטחת. לו היתה פעם עבודה בבקרת איכות ב- Dimple Robotics , עולם של צרכנות ותאגידים. אבל אז הכל נגמר.

There used to be a lot of jobs licking ass in the corporate world, but those asses are now out of reach. Banking’s left the region, manufacturing too; the digital genius outfits have migrated to fatter pastures in other, more prosperous locations and nations. Service industries used to be held out as a promise of salvation, but those jobs too are scarce, at least around here.

המשבר הכלכלי גרר את שרמיין וסטן, אט אט, קודם אל מחוץ למעגל העבודה, אחר כך נאלצו לוותר על הבית ולעבור לחיות במכונית. עבודה מזדמנת לה בבר, שפעם היה מקום מפלט להייטקיסטים שהפרוטה ואף יותר מכך, בכיסם. לו אין עבודה, הוא עסוק בלשמור על המכונית מפני נוודים ופורעי חוק, ולשמור על שרמיין מפני גברים אחרים.

להמשיך לקרוא

Share

To Say Nothing of the Dog – Connie Willis

To say nothing of the dogקוני ויליס המציאה מכונת שמאפשרת לעבור בזמן, לזמנים אחרים בהיסטוריה, כדי לחקור מה באמת היה שם, או לפחות כתבה על המכונה הזאת. המכונה ממוקמת באוקספורד. פעם חשבו שיהיו לה יישומים מדעיים, מן המדעים המדוייקים, אבל משהבינו שזה לא יקרו, הועברה המכונה להיסטוריונים, והם אכן מצאו בה עיסוק ועניין. אלא שתקציבים וכו' ומדעי החברה והרוח שאין להם חשיבות רבה (כאילו שזה מפתיע מישהו), דחקו את העיסוק במכונת הזמן הזו, ורק מעטים עוד יכולים לעסוק בה.

עד שבאה הליידי שרפנל, גברת אקסצנטרית במקצת ורבת ממון, שקראה בזכרונות של סבתא רבתא רבתא רבתא (אולי יש עוד) שלה, על אירוע מכונן בעברה, אי אז בשנת 1888, 15 ביוני, אם נרצה לדייק, ומשהו שקשור ב"גזע הציפורים של ההגמון" מין כן עליו הונח אגרטל עם פרחים בקתדרלה בקובנטרי, קתדרלה שנהרסה מזמן, והיא, הליידי שרפנל נחושה בדעתה לשחזר את הקתדרלה על כל פרטיה ודקדוקיה, ואף קבעה מועד לחנוכת הקתדרלה, והיא היא הממנת העיקרית, נכון לזמן הספר הזה, של מכונת הזמן וכל עבודת ההיסטוריונים.

נד הנרי, אחד מאותם היסטוריונים, שחיפש את אותו גזע הציפורים של ההגמון בהריסות הקתדרלה, בזמן הפצצות הלופטוואפה ב- 1940, נשלח הלוך וחזור בזמן, עד שהוא מתחיל לסבול מעייפות הקשורה למסעות בזמן (מעין ג'ט-לג שכזה, הגורם ללוקים בו לעייפות מוגברת ולגילוי לב חסר מחסומים). כדי לנוח מאותה עייפות נשלח הנרי לשנת 1888, לשיט רגוע על התמזה, ועל הדרך לתקן איזה פגם ברצף המרחב-זמן, פגם שזוהה במעבדה.

להמשיך לקרוא

Share

סונטת קרויצר – לב ניקולייביץ' טולסטוי

סונטת קרויצרטוב, נו, זה הרי לא חדש, הספר הזה, בכלל לא. ומה פתאום נזכרת דווקא עכשיו? אחרי כל כך הרבה שנים. ובכלל – הרי נכתבו עליו כבר כל כך הרבה מלים והוצמדו לו כל כך הרבה משמעויות.

אז – כן, הגעתי אליו רק עכשיו, כי ככה יצא; על הקינדל הוא נמצא כבר מזמן, אבל היה צריך להמצא הזמן הנכון לקראו, וכשיוצאים לחופשה, הקינדל מחליף את כל הספרים הכבדים יותר או פחות, וככה יצא – שרק עכשיו קראתיו. אבל התייחסות אליו, לטולסטוי בכלל, קראתי כבר לפני זמן רב, אצל אנדריאה דבורקין, בספרה משגל, התייחסות שדחתה לא מעט את קריאתי בספר הזה.

אבל הזמן, כאמור, הגיע.

איש אחד נוסע ברכבת ומולו מתיישב איש אחר ומספר לו איך רצח את אשתו (וזוכה בסופו של דבר מרצח, משום שהשופטים קבלו את טענתו כי קינא לה). רצח אותה מתוך קנאה. סיפורו נפרש על פני שנות בחרותו, עת התהולל, נישואיו לאשה תמה וברה (כי כך נכון וצריך) סלידתו מן התשוקה אליה ואל נשים אחרות ובכלל, עד שנדמה לו שיש או יכול להיות משהו בינה לבין איש עמו היא מנגנת את סונטת קרויצר:
להמשיך לקרוא

Share

מאד ויין – טארין פישר

mudvein-291x396מן הספרים האלה, שאחרי שאת סוגרת אותם, את לא ממש מבינה איך הגעת אליהם בכלל, ומה פתאום בזבזת עליהם את זמנך היקר… אלא שאני יודעת בדיוק איך הגעתי אליו ואיזה זמן בזבזתי: מחלקת המנויים של קולנוע לב הודיעה לי יום אחד כי אני יכולה לבחור אחד משני ספרים – מאד ויין או גלוי ונעלם במהדורה דיגיטלית במתנה, ושתי נשים נפלאות – שולה גולד  וקרולין זרעוני המליצו שאבחר ב- מאד ויין, וטיסת לילה טרנס אטלנטית, במוצאי יום הכיפורים תשע"ו, סיפקה את הזמן המדויק ל"בזבוז" על קריאה של ספר שממש מתאים להגדרה של "ספר טיסה".

ושלא אובן לא נכון – כדאי גם כדאי לקרוא את הספר הזה, לפחות בסוגה המדוברת – ספר מתח פסיכולוגי, שאי אפשר להניחו מן היד עד תומו; אבל – משנסגר – את מוצאת בו כל כך הרבה פירכות ואפשרויות בלתי מתקבלות על הדעת. אבל, היי, ספרי מתח תמיד יהיו בהם פירכות שכאלה.

וזה סיפורו – סנה, סופרת רבי מכר מתעוררת בבוקר יום הולדתה השלושים ושלושה במקום זר לה לחלוטין, אין היא זוכרת איך הגיעה לשם: זכרונה מגיע עד מילוי הדלק במכוניתה בערב הקודם, לאחר בילוי במסעדה, ועתה היא במיטה לא מוכרת בבית לא מוכר. בהמשך מתברר לה כי אין היא לבדה בבית; בחדר אחר היא מוצאת אייזק, רופא אחד שפעם הציל אותה מעצמה וממה שקרה לה בחיים עצמם. סנה נאנסה פעם, בפארק. אייזק היה שם קצת אחרי, וידע לטפל, הוא הרי רופא, וידע להיות לידה כל הזמן, כל הזמן, והיתה שם, אולי, אהבה, אבל היא – כמו שורדות אחרות – לא יכולה להתייחס אל עצמה כרגיל, אלא תמיד דרך הפריזמה של האונס, של פגישתם הפתאומית:

להמשיך לקרוא

Share

אליזבת איננה – אמה הילי

אליזבת איננהאליזבת איננה. מוד יודעת בוודאות שאליזבת איננה. היא לא עונה לטלפון, היא לא מתקשרת בעצמה. היא אפילו לא בבית. זאת אומרת, בימים האלה שמוד הולכת אליה לביתה, היא אף פעם לא מוצאת אותה שם. איננה. מוד רושמת לעצמה על פתק שאליזבת איננה, כדי לזכור שהיא באמת לא נמצאת. כדי לזכור לעצמה.

מוד כבר לא זוכרת כל כך טוב. למען האמת, יש לה פערים הולכים וגדלים בזכרון. לפעמים היא אפילו לא זוכרת שאליזבת איננה, ולכן היא מוכרחה לרשום לעצמה פתק שכתוב עליו "אליזבת איננה". אבל היא לא זוכרת ממתי הפתק שמצאה בכיס שלה. בכלל – בכיסים יש לה הרבה מאד פתקים. עם כל מיני תזכורות, כי מוד כבר לא זוכרת כל כך טוב.

היא מנסה להסביר לבתה, להלן, שהיא לא מוצאת את אליזבת, שאליזבת איננה, ונתקלת בעיקר בתגובות מזלזלות, כי הלא כבר הוסבר לה חזור והסבר, למוד, שאין צורך לומר זאת שוב ושוב. אבל מוד לא זוכרת שאי פעם אמרה משהו בנושא.

היא לא זוכרת הרבה דברים, מוד. היא לא זוכרת מתי אכלה, לכן היא תמיד רעבה, או כך נדמה לה, לכן היא תמיד הולכת למטבח להכין לעצמה משהו לאכול. לפעמים היא שוכחת את הגז פתוח, לפעמים את התנור פועל. משום כך יש סביבה כמעט תמיד אנשים נוספים. נשים שבאות לעזור, הבת שלה. אפילו הבן מגיע פעם בשנה מגרמניה לבקר עם אשתו ושני ילדיו. אבל הם לא באמת שם כדי לטפל.

להמשיך לקרוא

Share

פַּרְנָסוּס על גלגלים – כריסטופר מורְלי

פרנסוס על גלגלים"העובדה שאנחנו נקראים אנשים אינה הופכת אותנו לאנשים. אין יצור עלי אדמות שרשאי לקרוא לעצמו בן אנוש אם אינו מכיר ספר טוב אחד לפחות."

מה הופך ספר לרב-מכר? כזה שמתנוסס בראש רשימת רבי המכר במשך שבועות על שבועות על שבועות, ואינו עוזב אותה? לעתים יורד למקום השני או השלישי או הרביעי, לעתים מטפס חזרה לראש הרשימה, אך מעולם אינו עוזב אותה, החל מן היום בו הגיע אליה. ומה מושך אנשים לקרוא דווקא את הספר הזה המככב בטבלה כל כך הרבה זמן? ואיך זה שעוד נשארו אנשים שלא קראו אותו, חוץ מכמה טהרנים שלעולם, אבל לעולם לא יקראו ספרים שכוולם אוהבים?

טוב, אז סוף סוף הגעתי גם אני אל הספר הקטן והנחמד הזה, הראשון שהוציאה לאור הוצאת זיקית הכה מבורכת, שבוחרת להביא לנו ספרים שאלמלא הם כנראה שלעולם לא היינו מכירים, ספרים בשפות שאיננו מבינים בדרך כלל (לא כולל הספר הזה הנוכחי), או ספרים שעוברים מתחת לרדאר של ההוצאות הגדולות, (או שסתם הצליחו להגיע ראשונים אל זכויות התרגום?).  וכך גם הספר הזה; ספר על ספרים. והלא ידועה חיבתי הרבה לספרים על ספרים.

ספרים על ספרים נחלקים לשניים – אלה שיש בהם התיחסות מיידית לאיזשהו ספר ספציפי, כמו, למשל,  הסיפור השלושה עשר או פרשת ג'יין אייר או ספרים שיש בהם התייחסות  לרשימת סופרים וספרים, כמו, למשל, אסכולה ישנה או לשקוע בספר טוב; וישנם אלה שהספרים מוזכרים בהם בין כפרטים, כמו, למשל, סיפורי חייו של מר פיקרי, או שהם מהווים רקע לסיפור "האמיתי", ומוזכרים בו תדיר, משום שהם חלק מחייו של הגיבור. כזהו הספר פַּרְנָסוּס על גלגלים.

להמשיך לקרוא

Share

Positron – Margaret Atwood

Episode 1 – I’m Starved for Youpositron

Episode 2 – Choke Collar

Episode 3 – Erase Me

Episode 4 – The Heart Goes Last

 “Consilience = cons + resilience. do time now, buy time for our future.” (I’m Starved for You. Positron – Episode 1)

 הרעיון בבסיסו הוא לשמור על חברה רגועה, שומרת חוק, שכל פרט בה מחויב לכלל.

הכל החל בתקופה קשה שבה אחוזי האבטלה עלו, ובעיקר בגילאים הנמוכים יחסית של שנות העשרים עד השלושים; המשבר הכלכלי הוליד פשיעה, הפשיעה הולידה צורך בעוד ועוד בתי כלא, והבעיות לא נפתרו אלא רק הלכו והחריפו. כך נוצרה החברה החדשה (האטוודית החדשה, יש לומר) שבה כולם לוקחים חלק, ומשום כך כולם מחוייבים לשמירה על החוק ובעיקר על הסדר.

 ““Positron,” which technically means the antimatter counterpart of the electron, but few would know that. As a word it just sounded very, well, positive.” (I’m Starved for You. Positron – Episode 1)

  להמשיך לקרוא

Share