ארכיון תגיות: הספריה החדשה

הטבלה המחזורית – פרימו לוי

פעם, בבית הספר היסודי במסגרת שיעורי הבית שהטילו עלינו התבקשנו להמיס מעט מלח במים, ואז להרתיח את המים עד שיתאדו לגמרי, ולדווח מה קרה. המים התאדו ועל קרקעית הכלי נותרה שכבת מלח.

ניסוי נוסף כלל סוכר במקום מלח, והתוצאות היו, כמובן, סוכר שהתגבש על קרקעית הכלי, כמעט בלתי ניתן להסרה, ואמא אחת זועמת מעט, שבחיוך אירוני ביקשה שבפעם הבאה המורה תגיע לנקות את הכלי משאריות הניסויים הכימיים הללו.

בניסוי הסוכר נזכרתי כאשר קראתי את הפרק "ארסן" בו מתבקש הכימאי לבדוק האם חבילת הסוכר מכילה חומרים נוספים חוץ מסוכר.

כי כזהו הספר הזה "הטבלה המחזורית", עוסק, כביכול, ביסודות הכימיה, דרך הטבלה המחזורית, שיטת המיון של מנדליב המציגה את היסודות על פי המספר האטומי והסמל הכימי של האטומים שלהם (ענין המובן בעיקר ליודעי ח"ן, כימאים או לומדי כימיה, שוודאי יהנו מן הספר הזה אף יותר מאלה שכמוני, זנחו את המעבדות, מבערי הבונזן, החומרים והמבחנות כבר בתחילת לימודיהם/ן בחטיבת הביניים, או התיכון); אבל, בעצם, כל פרק בספר הוא סיפור, אוטוביוגרפי או אחר, הקשר ליסוד כימי מן הטבלה המחזורית.

להמשיך לקרוא

Share

הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו – אלנה פרנטה

קודם כל ולפני הכל: אם טרם קראתם את שני הספרים הראשונים מתוך ארבעת הרומנים הנפוליטניים של פרנטה, אין לי אלא להפציר בכם להמתין עוד קצת, עד שיצא לאור התרגום של החלק הרביעי.

כי עם סיום החלק השלישי – הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו – נשאר/ת הקורא/ת תלוי/ה באוויר, תרתי משמע, יחד עם אלנה גרקו, המספרת. באוויר.

והלא בין הספר השני לשלישי צריכים היינו להמתין תשעה חודשים. אפשר היה ללדת ילד בזמן הזה, או ילדה. ועכשיו מה? עוד ששה או תשעה או כמה-שלא-ייקח?

מצד שני – אם כבר קראתם את השניים הקודמים (ואיך אפשר שלא?) אין שום סיבה להמתין יותר. אפשר כמובן, אם זמנכן בידכן, ואין לכם ערימה מתגבהת והולכת של ספרים-שטרם-נקראו ליד המטה, לקרוא שוב את השניים הקודמים (כך עשיתי פעם עם ספרי הארי פוטר למשל, או, בשלב מוקדם בהרבה בחיי, עם הטרילוגיה של ג'.ר.ר. טולקין – שר הטבעות), או פשוט לדפדף בכל פעם לתחילת הספר, כדי לזכור מיהו מי בשכונת העוני בה גדלו שתי הגיבורות בנאפולי.

ובכל מקרה – אלה ספרים שצריך לקרוא אותם, עכשיו או אחר כך, או קודם. אבל לקרוא – צריך.

להמשיך לקרוא

Share

מוּרם מעפר – ז'וזה סאראמאגו

%d7%9e%d7%95%d7%a8%d7%9d-%d7%9e%d7%a2%d7%a4%d7%a8"… הלוא הרעה החולה שלנו היא ההנחה שרק הדברים הגדולים חשובים, עליהם אנחנו מדברים, ואז, כשאנחנו רוצים לדעת מה היה, מי היה, מה אמרו, אנחנו מתקשים." *

פורטוגל, מה אנחנו יודעות ויודעים עליה? אם הקשבנו הקשב היטב בשעורי הגיאוגרפיה וההסטוריה בימינו בתיכון או בחטיבה, ודאי נזכור את חלקם של הפורטוגלים במסעות לגילויי ארצות חדשות ונתיבי ים חדשים, אי אז במאות ה- 15 וה-16. אולי נזכור את מקומה של פורטוגל כמקום מעבר לסחורות (כולל סחורה אנושית) בין אפריקה לבין העולם החדש.

מי שהקשיבה עוד קצת בשעורי ההסטוריה היהודית, תזכור וודאי את מקומם של היהודים בספרד, שכדי להמשיך בחיים כאזרחים במקום נאלצו, בדרך זו או אחרת, להמיר דתם, ורבים מהם המשיכו לקיים בסתר מנהגי יהדות, ונקראו "אנוסים", מנהגים הממשיכים להתקיים עד היום, גם אם המקיימים אותם נוצרים גמורים, שאין להם כל קשר ליהדות.

מי שביקרה בפורטוגל במהלך השנים האחרונות זוכרת ארץ רחבת ידיים, עם מונומנטים נאדרים לזכרם של המגלים, או המושלים והמלכים בעבר, כבישים ארוכים ארוכים, לא צפופים מדי, לא צפופים כלל. רצועת חוף יפה עד להדהים, מגדלורים בנקודות מפתח, אנשים מאירי פנים.

להמשיך לקרוא

Share

המחסל – חגי ליניק

המחסל"למה הסכמתי להרוג אותו?

הם כנראה הסיקו שאני כשרוני.

למה הסכמתי להרוג אותו?

הייתי צעיר, רך בימים.

למה הרגתי אותו? למה מסכימים להרוג מישהו?

למה הורגים הספרדים את השור? למה צדים פיל, פיל שהוא גדול מבן אדם?

אמביציה.

אם אני יכול לחסל אדם אחד, אני יכול לחסל רבים, מה ההבדל?

למה הרגתי אותו? אולי כי אחד שם ביקש יפה ואני הסכמתי." (חלק שלישי *)

מה הופך אדם למתנקש? מה הופך אדם נורמטיבי, מן הישוב, למחסל? איך הופך מישהו שאת ילדותו אנחנו מכירים, כי ראינו כאלה סביבנו, כי היינו כאלה בעצמנו, לאדם המסוגל, כדבר של יום ביומו, לקחת את חייו של אדם אחר? אדם שאינו מכיר ואין הוא יודע מדוע נגזר עליו למות, ומי הוציא את גזר הדין הזה שעל פלוני אלמוני לשלם בחייו על משהו, על אדם זה ולא על אחר, במקום מסוים, בזמן מסוים, וכנראה גם לא ידע, משום שלא כל מוות מדווח בעיתונות, וגם אם כן, לא תמיד ניתן לקשר את המוות המדווח להתנקשות.

להמשיך לקרוא

Share

הרומאן המצרי – אורלי קסטל בלום

הרומאן המצריאחרי אלנה פרנטה ושני הרומנים הנפוליטניים שלה, שלקחו אותי לארץ אחרת, לתרבות לא לגמרי מוכרת, היה קשה קצת לנחות על קרקע המציאות הקרובה, כאן בארץ צרובת השמש, עם האידאולוגיות הנוקבות של פעם, עם הויכוחים הרעיוניים, עם החלוקה השיווניות וה"צודקת" של הרכוש בקיבוצים.

כל מי שגדל/ה בקיבוץ מכיר/ה את סיפורי הפילוג בתנועה הקיבוצית, בשנות החמישים של המאה הקודמת, פילוג שקרע קיבוצים ומשפחות ובסופו נוצרו שתי תנועות, שברבות הימים תהיינה הסמן הראשון לאיחודה מחדש של כל התנועה הקיבוצית – האיחוד והמאוחד.

גם בשומר הצעיר, ובמפ"ם היה סוג של קריעה, או פילוג, על רקע משאל מסוים שנערך בתנועה, ומי שלא ענה אמן על החלטות התנועה, בעיקר מי שלא היו "בשר מבשרה" מצאו עצמם מנודים ומגורשים. כך היה לחברי הגרעין המצרי בעין שמר.

"חברי הגרעין באו מרבעים שונים בקהיר, והשומר הצעיר איחד את כולם והוציא אותם ממצריים לקיבוץ, ומן הקיבוץ גירש אותם באוטובוס לחדרה, כפי שעוד נספר" (פרק ראשון).

כדי להבין טוב יותר מה בדיוק קרה שם, שאלתי כמה אנשים שאני מכירה המתגוררים עד היום בקיבוץ; אחד מהם זכר, במעומעם את החרם שעשו על האנשים, הוציאו אותם מסידור העבודה (וכל יוצא/ת קיבוץ יודע/ת שהדת הקובעת בקיבוץ היא "דת העבודה", ומי שלא עובד מנודה מן הקהל), ואף הטילו עליהם סוג של מצור או חרם, ומנעו מהם כניסה לחדר האוכל, ורק מעטים, צדיקים, הגניבו מוצרי מזון לביתם.

ואחר כך גורשו מן הקיבוץ.

להמשיך לקרוא

Share

הסיפור של שם המשפחה החדש – אֶלֶנָה פֶרַנטֶה

הסיפור של שם המשפחה החדש"זה פחות או יותר מה שקרה לי בפיזה מסוף 1963 עד סוף 1965. כמה קל לספר על עצמי בלי לִילה: הזמן נרגע והעובדות הבולטות מחליקות לאורך חוט השנים כמו מזוודות על מסוע בנמל-תעופה; את מרימה אותן, מניחה אותן על הדף, והכל עשוי.

יותר מסובך לומר מה בשנים הללו קרה לה. המסוע מאט, מגביר מהירות, מתעקל לפתע, יורד מן המסילה. המזוודות נופלות, נפתחות, תוכנן מתפזר לפה ולשם. חפצים שלה מוצאים את עצמם בין חפצי, וכדי לאסוף אותם אני נאלצת לחזור אל הסיפור שלי-עצמי (שזרם אצלי קודם בלי מעקשים) ולהרחיב משפטים שעכשיו נשמעים לי מלאכותיים מדי.

החיים שלי דוחפים אותי לדמיין איך הם היו מתנהלים אילו לה היה קורה מה שקרה לי, איזה שימוש היא היתה עושה במזלי הטוב. וחייה משקיפים תדיר אל שלי, במלים שאני מבטאת, שיש בהן לעתים קרובות הד למלותיה שלה, באותה תנועה החלטית, שאינה אלא סיגו של תנועה שלה, באותו פחות שלי, שהוא זה בגלל היותר שלה, באותו יותר שלי שהוא רק אילוצו של הפחות שלה. … וכך צריך סיפור העובדות לקחת בחשבון את הפילטרים, החזרות-לאחור, האמיתות החלקיות, חצאי השקרים: והתוצאה היא מדידה מתישה של הזמן החולף, המתבססת כולה על אמת-המידה הלא-בטוחה של המלים." (פרק 84) *

להמשיך לקרוא

Share

החבֵרה הגאונה – אֶלֶנָה פֶרַנטֶה

החברה הגאונה"'.. את החבֵרה הגאונה שלי, את צריכה להיות הכי טובה מכולם, גברים ונשים."

אלה הדברים שאומרת לִינָה, היא לִילָה, ששמה בעצם רָפָאֶלָה, לחברתה הטובה ביותר, אֶלֶנָה, בבוקר חתונתה של הראשונה. והיא רק בת שש-עשרה, או כבר בת שש-עשרה (תלוי בעין הקורא/ת).

אלנה, בת דמותה, כך נראה, של הסופרת, היא המספרת. מספרת על שנות ילדותן ונעוריהן בשכונה עניה בנאפולי. שכונה, שכדי להגיע ממנה לים צריך לנסוע ממש רחוק (כך זה נראה בעיני הילדות), או ללכת על הכביש ומתחת למנהרה המובילה אל מחוץ לשכונה, וללכת, ללכת, ללכת.

נאפולי שאינה מוכרת למי שאינו חי בה, וגם למי שחי בה, בשכונות ה"טובות" יותר, העשירות יותר, אינה מוכרת באמת. נאפולי של עוני אמיתי, של בגדים ישנים ונעליים קרועות, דיבור בעגה, ילדים העוזבים את בית הספר (אם אי פעם למדו בו בכלל), כדי לעזור בפרנסת המשפחה, אלא אם כן המורות והמורים מצליחים, בדרך לא דרך, לשכנע את ההורים כי ילדתם חכמה מדי, מכדי להפסיק את לימודיה.

כך קרה לאלנה; כך לא קרה ללילה.

אבל כשאלנה התקשתה בלטינית וביוונית, התברר כי לינה למדה אותן בכוחות עצמה, דרך ספרים בספריה, ויכולה היתה לסייע ולהראות את הדרך הנכונה ללמוד.

אז מי באמת הגאונה מן השתיים?

להמשיך לקרוא

Share

סונטת קרויצר – לב ניקולייביץ' טולסטוי

סונטת קרויצרטוב, נו, זה הרי לא חדש, הספר הזה, בכלל לא. ומה פתאום נזכרת דווקא עכשיו? אחרי כל כך הרבה שנים. ובכלל – הרי נכתבו עליו כבר כל כך הרבה מלים והוצמדו לו כל כך הרבה משמעויות.

אז – כן, הגעתי אליו רק עכשיו, כי ככה יצא; על הקינדל הוא נמצא כבר מזמן, אבל היה צריך להמצא הזמן הנכון לקראו, וכשיוצאים לחופשה, הקינדל מחליף את כל הספרים הכבדים יותר או פחות, וככה יצא – שרק עכשיו קראתיו. אבל התייחסות אליו, לטולסטוי בכלל, קראתי כבר לפני זמן רב, אצל אנדריאה דבורקין, בספרה משגל, התייחסות שדחתה לא מעט את קריאתי בספר הזה.

אבל הזמן, כאמור, הגיע.

איש אחד נוסע ברכבת ומולו מתיישב איש אחר ומספר לו איך רצח את אשתו (וזוכה בסופו של דבר מרצח, משום שהשופטים קבלו את טענתו כי קינא לה). רצח אותה מתוך קנאה. סיפורו נפרש על פני שנות בחרותו, עת התהולל, נישואיו לאשה תמה וברה (כי כך נכון וצריך) סלידתו מן התשוקה אליה ואל נשים אחרות ובכלל, עד שנדמה לו שיש או יכול להיות משהו בינה לבין איש עמו היא מנגנת את סונטת קרויצר:
להמשיך לקרוא

Share

כשהכריש ישֵן – מילנה אגוס

כשהכריש ישןרוּת, הָאֹשֶׁר מַהוּ? צָרִיךְ הָיָה
לַדָּבָר עַל כָּךְ וְלֹא דִּבַּרְנוּ.
הַמְּאַמְּצִים שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים לְהַרְאוֹת מְאֻשָּׁרִים
גּוֹזְלִים אֶת כֹּחֵנוּ, כְּמוֹ מֵאֲדָמָה עֲיֵפָה.
(יהודה עמיחי, בתוך:  מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול)

"בבית שלנו כל אחד רודף אחרי משהו: אמא אחר היופי, אבא אחר דרום-אמריקה, אחִי אחר השלמות, ודודה אחרי חתן.

אני כותבת סיפורים, כי בשעה שהעולם שכאן לא מוצא חן בעיני, אני עוברת מקום לזה שלי וטוב לי מאד." (עמ' 9)

ושוב משפחה, קצת לא מתפקדת, קצת מפורקת, קצת מכל דבר, וכשמגרדים את השכבה העליונה נחשף הכאב. נחשף החיפוש אחרי משהו שהוא יותר. משהו שיאפשר לצאת מהמקום הזה. חיפוש אחר האושר, או משהו דומה לו.

האב – נעדר תמידית כמעט. כמו מסיונרים בשעתם, כך, חדור תחושת שליחות, הוא נוסע לסייע למסכנים שמעבר לים, ואין הוא רואה כמה אנשי ביתו זקוקים לו.

להמשיך לקרוא

Share

קונטרַפּוּנקט – אנה אֶנקוויסט

קונטרפונקט לפני הכל

".. הטמעת התווים וחילוץ המנגינות מילאו את מוחה הפגוע. לקצב המוזיקה יכלה יום-יום לנשום זמן-מה לרווחה. בדרכים עקלקלות אִפשר לה באך גישה אל זכרונה: כל וריאציה העלתה זיכרונות מן הילדה, והיא רשמה אותם במחברתה. בחשדנות, כי זיכרונות הם שקרים. באיפוק, כי לא היה לה כל עניין בסנטימנטליות" (עמ' 204)

"…בעודה מקרטעת על הפסנתר, העלתה בתוכה שברים מחיי הילדה…"(עמ' 207)

משפחה – אב, אם, ילדה, ילד. פרגמנטים של זיכרון. אפיזודות מן החיים. האשה, הכותבת זכרונותיה במחברת, אין לה שם; לעתים היא נקראת "האם", לעיתים "האשה". היא ניגנה פעם בפסנתר, האשה, עם הילדים על ברכיה. היא ניגנה פעם את היצירה הזו – "וריאציות גולדברג" של יוהן סבסטיאן באך, בעת לימודיה, ועתה היא חוזרת אליה, כדי להכניס איזשהו סדר לחייה.  היצירה שנכתבה על ידי באך הכואב את מות בנו.

"כך נוצרה המוזיקה שלא נשמעה כמוה, שתקבל לימים את השם 'וריאציות גולדברג', מוזיקה שנועדה להשיב את רוחם של אוהבי המוזיקה, כפי שנרשם בדף השער. וזה היה שקר; המטרה העיקרית של של הווריאציות היתה להגן על יוצרן מפני טירוף-הדעת." (עמ' 199 – 200)

להמשיך לקרוא

Share