ארכיון תגיות: הקיבוץ המאוחד

אוריאן – שירה פנקס

ORIAN_B(2)גילוי נאות: את שירה פנקס פגשתי בקיץ האחרון בעצרת אחת, בעניין שמאד חשוב לשתינו, והתחלנו לדבר, כמו שנשים שיש להן נושא חשוב משותף מתחילות לדבר – תחילה בעניין שלשמו התכנסנו, ואחר כך, כדרכן של נשים שזה עתה נפגשו סיפרנו אשה לרעותה מעט על תחומי העניין בחיינו; אני סיפרתי על מוזיקה וספרים, והיא סיפרה כי כתבה ספר וביקשה לשלוח לי אותו.

הסברתי לה שיש לי ערימה של ספרים הממתינים להיקרא, אבל היא לא וויתרה (ובצדק, את זה אני יכולה לומר עתה), ואמרה שאין זה משנה מתי אקרא; היא רק מבקשת לשלוח לי אותו.

הספר הגיע. והונח על "מדף הספרים הממתינים להיקרא", ונקראו מאז כך וכך ספרים.

ואז הגיע מסרון מאחות של חברה טובה אחת, שהפציר בי להזדרז ולקרוא את הספר הזה.

אז החלטתי שלמה לא? ספר קצר, הוצאה מכובדת, אשה צעירה ונחמדה, המלצה ממישהי שאמנם איני מכירה ממש, אבל יש קשר חשוב בינינו.

והספר לא ממש ארוך – אז יסתיים במהרה.

או כך לפחות חשבתי.

אז זהו, שלא! זהו ספר שצריך לקרוא בו כל מלה, ולעתים לחזור פסקה או שתיים אחורה, ולהרהר בכל משפט שני או שלישי.. עניינים הלוקחים את הזמן שלהם.

ו להמשיך לקרוא

Share

סונטת קרויצר – לב ניקולייביץ' טולסטוי

סונטת קרויצרטוב, נו, זה הרי לא חדש, הספר הזה, בכלל לא. ומה פתאום נזכרת דווקא עכשיו? אחרי כל כך הרבה שנים. ובכלל – הרי נכתבו עליו כבר כל כך הרבה מלים והוצמדו לו כל כך הרבה משמעויות.

אז – כן, הגעתי אליו רק עכשיו, כי ככה יצא; על הקינדל הוא נמצא כבר מזמן, אבל היה צריך להמצא הזמן הנכון לקראו, וכשיוצאים לחופשה, הקינדל מחליף את כל הספרים הכבדים יותר או פחות, וככה יצא – שרק עכשיו קראתיו. אבל התייחסות אליו, לטולסטוי בכלל, קראתי כבר לפני זמן רב, אצל אנדריאה דבורקין, בספרה משגל, התייחסות שדחתה לא מעט את קריאתי בספר הזה.

אבל הזמן, כאמור, הגיע.

איש אחד נוסע ברכבת ומולו מתיישב איש אחר ומספר לו איך רצח את אשתו (וזוכה בסופו של דבר מרצח, משום שהשופטים קבלו את טענתו כי קינא לה). רצח אותה מתוך קנאה. סיפורו נפרש על פני שנות בחרותו, עת התהולל, נישואיו לאשה תמה וברה (כי כך נכון וצריך) סלידתו מן התשוקה אליה ואל נשים אחרות ובכלל, עד שנדמה לו שיש או יכול להיות משהו בינה לבין איש עמו היא מנגנת את סונטת קרויצר:
להמשיך לקרוא

Share

כשהכריש ישֵן – מילנה אגוס

כשהכריש ישןרוּת, הָאֹשֶׁר מַהוּ? צָרִיךְ הָיָה
לַדָּבָר עַל כָּךְ וְלֹא דִּבַּרְנוּ.
הַמְּאַמְּצִים שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים לְהַרְאוֹת מְאֻשָּׁרִים
גּוֹזְלִים אֶת כֹּחֵנוּ, כְּמוֹ מֵאֲדָמָה עֲיֵפָה.
(יהודה עמיחי, בתוך:  מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול)

"בבית שלנו כל אחד רודף אחרי משהו: אמא אחר היופי, אבא אחר דרום-אמריקה, אחִי אחר השלמות, ודודה אחרי חתן.

אני כותבת סיפורים, כי בשעה שהעולם שכאן לא מוצא חן בעיני, אני עוברת מקום לזה שלי וטוב לי מאד." (עמ' 9)

ושוב משפחה, קצת לא מתפקדת, קצת מפורקת, קצת מכל דבר, וכשמגרדים את השכבה העליונה נחשף הכאב. נחשף החיפוש אחרי משהו שהוא יותר. משהו שיאפשר לצאת מהמקום הזה. חיפוש אחר האושר, או משהו דומה לו.

האב – נעדר תמידית כמעט. כמו מסיונרים בשעתם, כך, חדור תחושת שליחות, הוא נוסע לסייע למסכנים שמעבר לים, ואין הוא רואה כמה אנשי ביתו זקוקים לו.

להמשיך לקרוא

Share

דוּשִׁינְקָא, נשמה – איריס אליה-כהן

dushinka

הדס, ביום הולדתה ה- 34, יוצאת והולכת ל"בבושקה" שהוא מין מועדון שכזה, "של רוסים" בעיקר, באחד המקומות בחיפה, מועדון שפעם היה לה כמעט בית כי אושרי, שאהבה וחי עמה עד שיום אחד הלך, לאושרי היה חבר – רוסי – דימה, חבר כאח והוא מבעלי ה"בבושקה".

מאז שאושרי עזבה, לא כל כך מזמן, הפכו חייה של הדס להד קלוש של חייה פעם, פעם כשהיתה מאושרת. פעם כשצריך היה רק לקבוע מועד לחתונה, להפגיש את ההורים (אביה מצדה, אמו מצדו), כשהחיים נראו די מתוכננים ודי בסדר.

עכשיו היא לבד. מתגעגעת; "נקרעת" מגעגועים.

 דימה היה פעם ילד, "האח התאום הפחות מוצלח" בין השניים, באוקראינה. אביהם מת ואמם נישאה לאיש אחר, שלא כל כך הסכין עם התוספת הזו למשפחתו, שאינו אוהב את הילדים, ובעיקר את דימה "הפחות-מוצלח", כאמור.

להמשיך לקרוא

Share

אם החיטה – מיקי בן כנען

 

אם החיטהכבר מזמן לא הצטערתי כל כך כשנגמר לי ספר…

עוד לא מיציתי את כל יופיו ופתאום – די ! נגמר ! לא יהיה יותר!

אפילו האפילוג לא הספיק

ודי, אין, עכשיו צריך לחכות לעוד מין הפתעה שכזו, שתסתתר לה כך בין דפי ספר – הנראה כמו ספר קודש בבית הכנסת (כן, העיצוב מיוחד במינו אף הוא).

אשה צעירה, נמוכה ביותר, כמעט גמדה, מחליטה יום אחד להגשים חלום ולעוף ..
היא מזמינה לה הליקופטר אדום להרכבה עצמית
ויוצאת לטיסות

ומגלה עולמות נפלאים, ומשונים
ומוזרים

להמשיך לקרוא

Share

בנות הדרקון – מרית בן ישראל

 

בנות הדרקוןזה היה חלק משיטה שהשתכללה עם השנים, לשבור את רוחן של הילדות במפגש הראשון. "הוא פשוט אהב אותן ככה, אומללות ובוכיות."

ועוד ציטוט: " 'תפסיקי לבכות, מטומטמת. תגידי תודה לאבא'לה.' (מכל המנהגים הדוחים.. זה היה המקומם מכולם להתיחס לעצמו בגוף שלישי כאל "אבא'לה" של הילדות.) 'תגידי תודה שזה נגמר. וזה נגמר' אמר בקול שונה. 'היורשת שלך כבר פה.'"

ככה, די בהתחלת הספר "נזרקתי" לאקטואליה.. לדיונים ולמאמרים המלומדים יותר ופחות על הדרך לשבור רוחן של קורבנות כאלה ואחרות ..

ועל היכולת המופלאה להתגבר על הרוח השבורה ועל הכאב הפיסי והנפשי – ולנצח את …  הדרקון..

למרוד במוסכמות – בצורך להכנע לגחמות ולגורל – כי כך זה מימים ימימה – פעם בשנה תועבר ילדה בין הגילאים שמונה ואחת עשרה לידי הדרקון, השוכן באי הדרקון שליד עיר האושר…
להמשיך לקרוא

Share