"… הלוא הרעה החולה שלנו היא ההנחה שרק הדברים הגדולים חשובים, עליהם אנחנו מדברים, ואז, כשאנחנו רוצים לדעת מה היה, מי היה, מה אמרו, אנחנו מתקשים." *

פורטוגל, מה אנחנו יודעות ויודעים עליה? אם הקשבנו הקשב היטב בשעורי הגיאוגרפיה וההסטוריה בימינו בתיכון או בחטיבה, ודאי נזכור את חלקם של הפורטוגלים במסעות לגילויי ארצות חדשות ונתיבי ים חדשים, אי אז במאות ה- 15 וה-16. אולי נזכור את מקומה של פורטוגל כמקום מעבר לסחורות (כולל סחורה אנושית) בין אפריקה לבין העולם החדש.

מי שהקשיבה עוד קצת בשעורי ההסטוריה היהודית, תזכור וודאי את מקומם של היהודים בספרד, שכדי להמשיך בחיים כאזרחים במקום נאלצו, בדרך זו או אחרת, להמיר דתם, ורבים מהם המשיכו לקיים בסתר מנהגי יהדות, ונקראו "אנוסים", מנהגים הממשיכים להתקיים עד היום, גם אם המקיימים אותם נוצרים גמורים, שאין להם כל קשר ליהדות.

מי שביקרה בפורטוגל במהלך השנים האחרונות זוכרת ארץ רחבת ידיים, עם מונומנטים נאדרים לזכרם של המגלים, או המושלים והמלכים בעבר, כבישים ארוכים ארוכים, לא צפופים מדי, לא צפופים כלל. רצועת חוף יפה עד להדהים, מגדלורים בנקודות מפתח, אנשים מאירי פנים.

להמשיך לקרוא ←

"הבוקר היה נעים, שטוף שמש, והרי לכם הוכחה ניצחת לכך שהעונשים, שהשמיים היו מקור-לא-אכזב בעבר, תש כוחם במרוצת הדורות,היכן הימים הטובים והצודקים שבהם הוכו כמה ערים תנ"כיות ונחרבו על תושביהן בגלל הפרה פשוטה ואקראית של צווי האֵל. הרי לפניכם עיר שהצביעה בפתקים לבנים נגד הריבון, ושום ברק לא היכה אותה ולא הפך אותה לעיי חורבות… כיום, לאחר שחדלו להישמע בצייתנות עיוורת לפקודות הריבון, מכים הברקים רק היכן שמתחשק להם, וכבר ברור כשמש שאי-אפשר לסמוך עליהם שיחזירו למוטב את העיר שחטאה בהצבעה בפתק לבן." (עמ' 214 – 215)

 יום הבחירות הגיע. גשם כבד יורד ואיש כמעט אינו מגיע לקלפיות, עד שבשעה ארבע אחרי הצהריים מתחילה נהירה בלתי מוסברת, גם של אלה שלא היו בטוחים שיצביעו בכלל.

אחר כך נמנים הקולות ומסתברת החלוקה הרגילה: שלושה עשר אחוזים למפלגת הימים, תשעה אחוזים למפלגת המרכז, שניים וחצי אחוזים למפלגת השמאל.

אלא שאלה מהווים פחות משלושים אחוזים מן הפתקים; שאר הפתקים היו לבנים! למעלה משבעים אחוזים מן האזרחים החיים בעיר הבירה בחרו לשלשל לקלפי פתק לבן.

  להמשיך לקרוא ←

"תולדות האדם הן תולדות אי-ההבנות עם אלוהים, הוא אינו מבין אותנו, ואנחנו איננו מבינים אותו." (עמ' 72)

 בכל ספר (מן הספרים הטובים, כמובן) ישנה איזו נקודה – נקודת האל-חזור, שבה הספר תופס את הקורא/ת ומכריח אותו/ה שלא להרפות ממנו יותר (למרות שבהחלט יכול להיות שלקורא/ת היו כמה הרהורי כפירה עד לאותה נקודה). הנקודה הזו היא חמקמקה ונעלמה, ומאד קשה לשים את האצבע ולומר – היא בדיוק כאן; כאן תפס אותי הספר הזה ולא נתן לי לעזוב.

 הספר הזה נפתח בסיפורם של אדם וחוה בגן שבעדן מקדם, וכולו כתוב בשפה הסאראמאגואית שאין לטעות בה, וכאן עוד חשבתי אולי להרפות. וטוב שלא. כי קצת אחרי כן הספר הופך למרתק ומעורר מחשבה, כזה שנשאר עמי עוד הרבה אחרי שסגרתי אותו, הרבה אחרי שעברתי לספר אחר.

 קין, כידוע לכל מי שאי פעם פתח את ספר בראשית, רצח את אחיו, הבל, משום שאלוהים לא שעה למנחתו של קין, אך את מנחתו של הבל קיבל גם קיבל. קין נענש על ידי אלוהים, אך לא במוות תמורת החיים שלקח, אלא בכך שיהיה נע ונד בארץ, ואות על מצחו, מוגן מפני מבקשי נפשו.

להמשיך לקרוא ←

באיחור ניכר הגעתי אל הספר המצוין הזה, הכה סאראמאגואי; אלא שבספרים שכאלה, אין משמעות לזמן בו הם נקראים, וכוחם יפה בכל זמן.

 בארץ אחת, שאין לה שם, ביבשת אחת, שאינה מוזכרת,  מפסיקים האנשים לראות. עולמם אינו חשך עליהם, אלא, להיפך, הופך מואר עד סמאון. זה מתחיל באיש אחד, וכמו להגדיל את הכאוס, מתגלה עיוורונו כאשר האור ברמזור מתחלף לירוק, ומכונית אחת, זו שבה נוהג העיוור הראשון (וכך יכונה עד סופו של הספר), אינה זזה ממקומה.

אחר כך, כל האנשים עמם בא במגע, וכל האנשים שבאו עמהם במגע, כולם כולם מסתמאים בהדרגה, כמו במגיפה.

 בתחילה נדמה לשלטונות כי ניתן לשלוט במגיפה אם רק יבודדו את נשאיה, מה גם שאחד הניגפים הראשונים הינו רופא עיניים, אליו הגיע העיוור הראשון, והוא – הרופא – יש לו אחריות לדווח ולהודיע למנהליו, ולמשרד הבריאות…

 וכמו שבימי קדם הורחקו המצורעים אל מחוץ למחנה, מאותר מיד מתחם בו ישוכנו העיוורים החדשים באגף אחד, ובאגף האחר כל אלה שבאו עימם במגע והריהם חשודים בהיותם נשאים, בעלי פוטנציאל הדבקה מצד אחד, ואפשרות להתפרצות הסמאון גם אצלם.

להמשיך לקרוא ←

על צירופי מקרים או שמא לא היו אלה צירופי מקרים כלל וכלל, על אהבה, על ארעיות וזמניות על כל אלה מספר סאראמאגו ברפסודת האבן שלו.

אשה אחת, פורטוגזית, מוצאת ענף בוקיצה וחורצת חריץ באדמה, חריץ שאין אפשרות למחות אותו, כך מסתבר, ובאותו הרגע, או בסמוך לו, נבקעים הפירנאים בחריץ חד ומתחילה היפרדות חצי האי האיברי מן היבשת האירופית.

צירוף מקרים?

איש אחד, פורטוגזי, שנוטה לשוטט ביחידות על החוף, לאסוף צדפים ואבנים שנפלטו ולהשיבם לים, ואף להקפיץ אבנים על פני המים, מוצא מין אבן כבדה בהחלט, כזו שבדרך כלל קשה לו להרימה, ולמרות הכל הוא מצליח להשליכה למים, והאבן אפילו "מקפצת" מספר פעמים עד ששוקעת.  , ובאותו הזמן בערך, או בסמוך לו, נבקעים הפירנאים בחריץ חד ומתחילה היפרדות חצי האי האיברי מן היבשת האירופית.

צירוף מקרים?

איש אחר, כבר לא כל כך צעיר, בספרד, מניח רגלו בכבדות על האדמה, והוא חש אותה רועדת, למרות שאף אחד אחר לא מרגיש זאת… , ובאותו הרגע, או בסמוך לו, נבקעים הפירנאים בחריץ חד ומתחילה היפרדות חצי האי האיברי מן היבשת האירופית.

צירוף מקרים?

להמשיך לקרוא ←

הספר "הבשורה על פי ישו" נפתח בניתוח ציור: תיאור פרטים מתוך ציור המתאר את צליבתו של ישו, ציור כפי שרבים כמותו צוירו תוך שימוש מודע בדמויות מסוימות ובסמלים מסוימים, עד כי נהיר וברור למסתכל מי מסמל את הטוב ומה מסמל את הרע; הביקור הבא במוזיאון, או בכנסיה וההתבוננות בתמונות ילוו בזכרונות מן התאור הזה, המפורט עד פרטי הפרטים:

"… אנו פשוט מצטרפים לדעה הרווחת אצל מרבית הציבור, המתעקשת לראות בבלונדיניות, באלה הטבעיות וגם באלה הצבועות, את כליהם היעילים ביותר של החטא וההפקרות. " (עמ' 11).

 "הבשורה על פי ישו" הינו רומן היסטורי המתאר מזוית הראייה המיוחדת של סאראמאגו את הורתו, לידתו וגידולו של ילד אחד יהודי, בכפר נצרת שבגליל, בתקופת בית שני.

 אולם, לא רק רומן היסטורי, כי אם גם כתב קיטרוג כנגד הכנסיה ונגד האמונה בכלל; אלוהים של סאראמאגו מוצג באור גרוטסקי כמעט, כדבר מה קטנוני השואף להגדיל כוחו עוד ועוד, ולשם כך בוחר בישו, בנו (כי אלוהים, מסתבר, אינו יכול להפיץ את בשורתו בעצמו, אלא נזקק לדמות בשר ודם), ולא די בכך שבחר בו, הרי שרק הפיכתו של הבן לקדוש מעונה תסלול את הדרך להפצת הבשורה.

  להמשיך לקרוא ←

ספר שהוא קיטרוג חריף כנגד מוסד הכנסיה מזה, ומוסד המלוכה מזה.

וזה סיפור המעשה: מלך פורטוגל נדר כי אם תהרה אשתו ללדת, יבנה מנזר מפואר לפרנציסקנים, ובנייתו תחל לאחר הלידה.

ואכן המלכה הרה, ויולדת בת (אבוי, לו היה זה בן) והמלך מקיים נדרו ומתחיל להקים את המנזר הכה מפואר המובטח.

הבנייה נמשכת ונמשכת, הן משום שמדי פעם משתנות התכניות, והמנזר מיועד להכיל יותר ויותר אנשים (הו פאר נשגב, ושיקנאו כל המסדרים האחרים), והן משום תנאי השטח הלא קלים.

הנסיכה שכבר גדלה ומוסעת לחתונתה (שידוך עם בנו של מלך ספרד – בתמורה לשידוכה של אחותו של האחרון לאחיה של הנסיכה) תוהה במהלך המסע מדוע זה לא זכתה לבקר באתר הבנייה של המנזר הנבנה לכבודה, מעולם לא זכתה.

התשובה, אגב, היא כי המלך הוא השליט היחיד (כמעט אלוהים?) והוא הקובע ונשים לא בדיוק צריכות לחשוב, אלא רק לציית (גם אם הן נסיכות או מלכות).  במקום להסביר מדוע לא תוכל לבקר במנזר, בוחרת האם להסיח דעתה של הנסיכה בעצות ערב חתונה: "ראי, בתי, הגברים תמיד פראיים בלילה הראשון, גם בשאר הלילות, אבל זה הגרוע מכולם, הם אמנם אומרים לנו שהם נזהרים מאד, שלא יכאב כלום, אבל אחר כך, אלוהים שבשמיים, אינני יודעת מה עוקץ אותם, הם מתחילים לנחור, לנחור, כמו כלבים, ישמור אלוהים, ולנו, המסכנות, אין מה לעשות, לא לסבול את ההתקפות עד שיצליחו להגיע למטרה, או לא יצליחו, קורה לפעמים, ובמקרה כזה אסור ללעוג להם, אין דבר שפוגע בהם יותר מזה… אם לא יצליחו בלילה הראשון, יצליחו בלילה השני, או השלישי, איש אינו פוטר אותנו מהסבל..."

להמשיך לקרוא ←

במדינה אחת ביום אחד חדלו האנשים למות! ככה פתאום חדלו. המוות חדל להופיע ולקחת אליו אנשים חולים, פצועים, קשישים, ירויים, ילדים, יולדות כולם כולם נשארו בחיים.

ואם לרגע אחד נראה כאילו נס גדול התרחש, הרי שלא כך הוא – כי החולים נשארו חולים, והגוססים המשיכו לגסוס, והפצועים נשארו פצועים ודואבים.

 רק שאף אחד לא מת.

 בתי האבות נתמלאו עוד ועוד, משום שלא היו בהם חילופין טבעיים: אנשים מתים ובמקומם באים קשישים אחרים, וחוזר חלילה… בתי החולים נמלאו עד אפס מקום; המסדרונות, חדרי הארונות, הקפטריות, החדרים של חומרי הניקוי.

 בסופו של דבר הוחלט לשלוח את הגוססים הביתה, משום שבתי האבות ובתי החולים לא יכולים היו לסייע, ולגסוס עד אין סוף אפשר גם בבית – לא?

טוב, זה קשה ומעיק על אלה הממשיכים לחיות חיים רגילים, אבל אין ברירה.

כי המוות חדל.

כך, ביום אחד.

 גם הקברנים איבדו באחת את מקור מחייתם, כי לפתע לא היה את מי לקבור, ונאלצו לעשות הסבה לקבורת בעלי חיים; אפילו הצליחו להעביר תיקון בחוק כי יש לקבור את חיות המחמד קבורה מכובדת (כי החיות, משום מה המשיכו למות).

להמשיך לקרוא ←