ארכיון תגיות: חרגול

שתיים – מיטל שרון

שתיים

שתי נשים צעירות אוהבות נמצאות בזוגיות כבר איזה זמן, רגע לפני שהשגרה משתלטת על חייהן, אם תשתלט, רגע לפני החיים המשותפים וההחלטות המשותפות לחיים משותפים.

אחרי שהאהבה הגדולה והסליחות הקטנות מפנים את מקומם ל"רגילוּת", לאהבה שנמצאת שם כל הזמן ברקע, אבל כבר מותר לריב ולכעוס, ולנהל שיחות "יחסינו לאן" בלי לחשוש שהכל תיכף יתמוטט.

 כמו כל זוג, באותו מקום בזמן, רגע לפני.. כשכבר כמעט.. ועוד רגע… כמו כל זוג – רק שתי נשים. אפרת, קצת נוירוטית, אולי, קצת מבולגנת, קצת חסרת בטחון, קצת תלותית; אבל גם צלמת מצוינת עם עין חדה לפרטים הקטנים, עם יכולת לתפוס ולהקפיא את הרגע, להפוך רצף של תמונות לסיפור.

יעל, קצת יותר יציבה, יותר החלטית, פדנטית (טוב, גדלה בברלין), מחפשת את החידוש והריגוש, ולאן נעלמו הפרפרים.

כן – קצת כמו כל זוג – רק של שתי נשים.

  להמשיך לקרוא

Share

נסיעה – יאיר אסולין

נסיעה

"זה דבר מעניין איך הנפש עורכת עבורנו את הזיכרון, אני חושב לעצמי, איך היא מסננת את הדברים שמבחינתה אין בהם שום צורך. איך לפעמים אדם זוכר רגע אחד אבל לא זוכר את זה שקדם לו או את זה שבא מיד אחריו." (עמ' 86)

 דבר מעניין קרה לי בספר הזה; פתאום "נזרקתי" אחורה, ליום הראשון שלי בבסיס אחד, אי שם בסיני, איך הלכתי למלא את "טופס הטיולים" המפורסם, בליווי מש"קית הת"ש, והרגשתי איך גרוני נחנק מדמעות.

ההרגשה הזו, של חוסר אונים כמעט מוחלט, חוסר יכולת לשנות, היות חלק מה"מכונה" הצבאית, זו הלוקחת אנשים בצבעים שונים, עם דעות שונות, עם אהבות שונות וחוויות שונות, והופכת אותם ל"חיילים" הנראים כאילו נוצקו בתבנית אחת, בעלי מוטיבציה אחת, חדורי רצון אחד.

 "… יש כאלה, והם רבים, שחושבים שהצבא זאת חוויה 'מכוננות', 'נהדרת', 'מחשלת'. איזה טמטום." (עמ' 26)

 סביב החוויה הזו, של ההימעכות על ידי הגוף הגדול והמסורבל הזה, הנקרא "צבא", נע ספרו המצוין של יאיר אסולין.

המספר מתאר את העובר בראשו ביום אחד, בנסיעה אחת, אל הקב"ן, אל הדרך שהיא אולי החוצה מן הצבא, על כל המשמעות הנלווית לכך מבחינה חברתית ואישית.. אבל הוא לא יכול יותר; הצבא הזה, שלוקח אל תוכו את כולם ומנסה לתת להם דמות אחת, שאין לו הכלים לטפל בחריגים מכל סוג שהוא, הביורוקרטיה, האדנות, ה"עבד כי ימלוך".. החוויה המכוננת של רובנו, והפרשנות האישית של כל אחד.

  להמשיך לקרוא

Share

סוזנה אל תבכי – יובל בן-עמי

סוזנה אל תבכיקודם כל גילוי נאות: את מחבר הספר – יובל בן-עמי –  פגשתי בעבר, מספר פעמים, ואני אף מכירה, שניים מן האנשים המוזכרים בספר הזה; את בן-עמי פגשתי לראשונה על גג הסאב-קוץ' מילגה, מסעדה הודית שהיא גסט האוס הודי בפלורנטין בתל אביב, שהגג שלה מיועד להופעות למיניהן, כשהקהל יושב או משתרע על פופים ומחצלות. בן-עמי היה "מופע הערב", ועם גיטרה בלבד ומערכת הגברה מצומצמת עד מאד, הצליח  להפליא בשירי-זמר-נודד, בעיקר משלו ומעט משל אחרים. ואל יקל הדבר בעיניכם; בימים שכאלה שכל פליט-כוכב-נולד זקוק למערכת הגברה עם reverb ומוניטור משוכלל, ו"תגביר לי את הבס, תוריד לי את ה- Treble, בימים שכאלה, להצליח להרים מופע עם רמקול ורבע, ועוד מופע מוצלח במיוחד, צריך להיות מוכשר בהחלט.

ויובל בן-עמי מוכשר שכזה.

 אם דידי מנוסי טייל בכל העולם (וכתב על זה) בשנות החמישים, יובל בן-עמי עשה זאת עשה זאת בסוף המאה העשרים. חמוש בתרמיל ובגיטרה, עבר וטייל במקומות שונים, בארצות אחרות, פגש אנשים.. וכתב עליהם – בין בטורים לעיתונות, בין בשירים.

 הספר סוזנה, אל תבכי הוא סיפורו של מסע אחד שכזה, מסע בדרומה של ארצות הברית של אמריקה.

להמשיך לקרוא

Share

לאן נעלם דויד וייזר – פאבל הילה

דויד וייזרשלושה ילדים, כמעט נערים, המספר ועוד שניים מחבריו, נקראים ללשכת האדון המנהל (מנהל בית הספר), כדי להסביר לאן נעלם דויד וייזר.

 וייזר, ילד – כמעט נער בעצמו, יהודי ככל הנראה, שאין לו הורים והוא גדל אצל סבו (האם זהו באמת סבו?), מושך אחריו את שלושת הנערים, וגם נערה אחת, בחוטי קסם, ביכולות מדהימות בתחומים שונים, בידע נרחב, ובעיקר בעל כריזמה בלתי מצויה, של מנהיג.

 הזמן – קיץ, חופשת הקיץ; המקום: העיר גדאנסק, שהיתה פעם דנציג וחזרה להיות גדאנסק; עדיין עיר קטנה וקרתנית בשלהי שנות החמישים של המאה הקודמת, עיר שיש לה חוף ים המושך נופשים בדרך כלל.

 אבל בקיץ הזה – הקיץ שבו נעלם דויד וייזר, היה חם; והיום, מסיבה שאינה ברורה, החל לפלוט דגים מתים, והפך ממקום שנעים להיות בו למקום שהכל מתרחקים ממנו. קיץ מוזר ולא רגיל, ממש כמו הנער דויד וייזר.

ואז – דויד וייזר נעלם.

 וכל הספר הזה הוא נסיון להבין את המהלכים שהביאו להיעלמו; "אינני זוכר מי אמר את המשפט 'אני חי כדי לכתוב, ואני חושב, שללא קשר לנסיבות, ראוי להקדיש את החיים להסברת הכאוס כמו הסדר'. חלקו הראשון של המשפט נשמע קיטשי, ואני לא חי כדי לכתוב, אבל חלקו השני קרוב אלי איכשהו, במיוחד עכשיו, כשאני ממלא שורות בתקווה להבין לבסוף מה שיני יכול להבין, שאראה, לבסוף, את מה שלא ראיתי קודם לכן, שאבחין בין סדר לכאוס, או שבכאוס יתגלה איזשהו סדר שונה, לא נודע עד כה."

 ובין סיפורי מעלליו של וייזר, שלושת הילדים – כמעט נערים והנערה, נפרס סיפורה של העיר גדאנסק, על רחובותיה, מוסדותיה, מסילות הרכבת – זו שבשימוש וזו שכבר לא, ערוץ הנהר, חוף הים, הפאב, חלקות האדמה הקטנות בפאתי היער, שניתנו לאנשים כדי שיוכלו לעשות לעצמם גינות (והרכושנות האיומה המתלווה לבעלות על חלקות האדמה הקטנות האלה); החברות האיתנה בין שלושת הילדים – כמעט נערים, וחיי היומיום בעיר הזו.

ובית המשוגעים, שממנו ברח משוגע אחד (שנהיה לתקופה קצרה מין ידיד לילדים כמעט נערים, גיבורי הסיפור הזה), משוגע לא נורמלי כי ".. איזה משוגע נורמלי רץ בבית-הקברות ומצלצל? איזה משוגע חובש קסדה לראשו ומתהלך ברחובות? משוגע נורמלי מתחזה לנפוליאון או למיצקביץ', גבירתי."

 ספר מעניין, פוקח עיניים ופותח דלת לעיר אחת, בתקופה אחת, לא ממש מוכרת.

 לאן נעלם דויד וייזר, מאת: פאבל הילה, הוצאת חרגול, תרגום (מצוין): מירי פז (224 עמודים)

 

(פורסם ב – 30 מרץ, 2010 בפורום הספרים של YNET)

(Weiser Dawidek – Pawel Huelle)

Share

רישומים של התגלות – אריאל הירשפלד

 

רישומים של התגלותאל הספר הזה הגעתי בעיקר כי אני מאד אוהבת את הטור השבועי של הירשפלד במוסף "הארץ"

בכל שבוע יש "טעימה" מכשרון כתיבתו המופלא, בנושאים מנושאים שונים, ומשגיליתי את הספר באחת מחנויות הספרים עטתי עליו כמוצאת שלל רב

החלטתי כי אקרא ממנו מעט ולאט, לא בבת אחת, כדי שאוכל ליהנות ו"לעכל" כל פרק בפני עצמו, שכן הספר בנוי קטעים קטעים, ביניהם שירה, ביניהם פרוזה, חלקם סיפורים אישיים, חלקם נוגעים באמנות, או בפוליטיקה, או בַּכְּלל בִּכְלל

מצאתי שאותם קטעים אישיים, אלה המספרים את סיפור ילדותו, ונעוריו, ובגרותו ואהבתו – את אלה אהבתי ביותר..

את כל אלה כתב מתוך לבו הכואב, לאחר מות אהובתו, ששים יום אחרי מותה החל לכתוב אליה.. למרות שמתה ולא תוכל לקרוא..

להמשיך לקרוא

Share