ארכיון תגיות: ידיעות ספרים

המאה הישראלית והישראליזציה של היהדות – פרופ' יוסי שיין

מה את/ה יותר, יהודי/ה או ישראלי/ת? שאלה שנשאלת לא פעם, בוויכוחים פוליטיים בעיקר אבל לא רק; מה מקומה של הדת בלאום היהודי, מה מקומה הראוי של הדת היהודית במדינת ישראל, המגדירה עצמה כמדינת (בעיקר) היהודים, מה מקומם של ההיסטוריה היהודית והמיתוסים המכוננים של האומה, מה מקומם וחשיבותם של בני העם היהודי שאינם יושבים במדינת ישראל? כל אלה ועוד מוצאים מענה, חלקי לפחות, בספר רחב היריעה הזו, המרכז בתוכו את תולדות עם ישראל לאורך הדורות ועד עתה, תוך מתן דגשים לשאלות מהותיות וחשובות.

"בשנת ה- 71 לקיומה, עבור רבים מיהודי העולם ישראל היא מוקד החיים וההזדהות של העם היהודי כולו, וזאת למרות האתגרים והמאבקים הפנים-ישראליים בסוגיית הקונפליקט עם הפלסטינים ולמרות השסעים על רקע של זהות, תרבות וערכים המעוררים תהיות לאן מועדות פני המדינה כמגדירה את חיי היהודים והיהדות. במאה הישראלית נראית הריבונות יציבה ומשגשגת, וזהו הישגה העצום של הציונות. אך אופי המדינה ושאלת השייכות לה לא הוכעו עדיין, והדבר עלול לאיים אפילו על הריבונות עצמה. בתוך מדינת ישראל וגם בקרב יהדות אמריקה מתחולל מאבק איתנים סביב שאלות שונות: מיהו היהודי הלגיטימי? מה הם גבולות המתאר של היהדות? מהם הייעוד והאתגר של היהודים? מי דובר בשמם? ובאיזו סמכות?" (עמ' 38)

פרופ' שיין כבר בשם שבחר לספרו עונה על השאלה מי מכריעה את הכף – הישראליות על פני היהדות, ולאורך כל הספר עוסק בהנכחת והוכחת התזה הזאת, דרך הסקירה ההיסטורית המקיפה והמרתקת, ועד עיסוק בפוליטיקה העכשווית.

כמה וכמה פרקים עוסקים ביהדות הריבונית מול היהדות התיאולוגית, שיש לה או אין לה מרכז פולחני (בית המקדש): "אם ננסה לתמצת את סיפור היהדות התיאולוגית, אפשר לומר כי היהדות בבבל התגבשה בראש ובראשונה כחלופה לריבונות, וכך שימשה ירושלים מרכז פולחני, בעוד במקביל חי רוב העם היהודי מחוץ לארץ ישראל. .."(עמ' 46).

להמשיך לקרוא

Share

הדיירים של מוּנבלוּם – אדוארד לואיס וולאנט

נורמן מונבלום הוא סוכן האחראי על ארבעה בתים בניו יורק; אחראי לתחזוקתם, אחראי לגבות את שכר הדירה מן הדיירים, ולהעביר את הכסף לבעל הבית, שהוא במקרה אחיו (היותר מבוגר והיותר "מוצלח"), ארווין.

נורמן מונבלום עובר, פעם בשבוע, בין כל הדיירים בארבעת הבניינים, שומע את כל מה שיש להם להשמיע, אוסף את שכר הדירה (במזומן, רק במזומן, אין לו מה לעשות עם צ'קים), כותב קבלות ומבטיח לטפל באחזקה.

הוא לא באמת מקשיב. הוא לא באמת מתכוון לטפל בשום בעיה; אחרי הכל שכר הדירה זול, ומי שנכנס לגור בבניינים הללו, שיום אחד מישהו יפנה מהם את כל הדיירים ויבנה שם בתים טובים יותר לעשירים יותר (זה לא ממש כתוב בספר, אבל אלה החיים עצמם), בתהליך ג'נטריפיקציה מוכר כל כך מכל מיני ערים וכל מיני מקומות מרכזיים ומבוקשים, ועד שפיסות הנדל"ן הללו, המהוות הבטחה עתידית לעושר לבעליהן, אכן תקיימנה את ההבטחות הללו, יש להפיק מהן את מירב התועלת תוך הקטנת העלויות למינימום, וכך למקסם רווחים. לכן יש איש תחזוקה אחד לכל ארבעת הבניינים, לכן בצנרת מטפל מי שאינו באמת שרברב, אבל מן הסתם יודע ומבין משהו בצנרת כדי לתקן תיקונים זמניים ולהטליא במקומות שצריך. לכן אין מפנים את קארלוף, הדייר הקשיש בקומת הקרקע בבניין שברחוב 13, ששכבות הלכלוך בדירתו יכולות להוות מקור מחקר פורה לכל ארכיאולוג, ושהמקקים מטפסים ממנה אל כל קומות הבניין, כי הוא דייר משלם. אין מתקנים את המעלית בבניין ברחוב 70, למרות שלט האזהרה שהודבק מטעם חברת המעליות, ועוד ועוד תיקונים דחופים ונדרשים. כי תיקונים עולים כסף וחסכון בתיקונים הוא רווח נקי לבעל הבית.

ובעל הבית, להזכירנו, הוא אחיו של נורמן, המזהיר אותו מדי פעם כי לא יהיו לו שום סנטימנטים משפחתיים אם העבודה לא תבוצע לשביעות רצונות, ודמי שכר הדירה לא יועברו אליו במועד.

וישנם, כמובן, הדיירים; הדיירים נשוא הספר הזה. אלה שנורמן פוגש בסיוריו בין הבתים. כולם בעלי יכולת השתכרות נמוכה וחסרי כח להתמודד מול השררה שהיא בעל הבית וסוכנו, נורמן, גיבור הספר, העובר ביניהם ואוסף את שכר הדירה.

להמשיך לקרוא

Share

מה אתה מסתכל עַל – תמר מרין

".. ואולי זהו גם טיבם של חיי נישואים: לא תמיד אפשרי שהחלומות של שניכם יתממשו באותו זמן, לפעמים זה התור שלו ולפעמים זה התור שלָך, וגם זה דבר שצריך לזכור." (עמ' 158, בתוך: "סַפּירסטין")

"טורד מנוחה", "עוכר שלווה", אלה עברו לא פעם בראשי בזמן קריאת ספר הסיפורים המצוין הזה של תמר מרין. לפעמים גם חייכתי לעצמי, כשנתקלתי באירוניה דקה, כזו כמו בסיפור "ספירסטין" שהציטוט לעיל מובא ממנו – סיפור על סופרת המתנה אהבים עם סופר שאינו בעלה, שבעלה כתב עליו פעם ביקורת נוקבת ולא חיובית, שבעלה נמצא ממש בזמן הזה בטקס פרס ספיר, ממתין לדעת האם זכה; היא לא היתה מועמדת.

נקמה? צורך "להשוות"? לא בטוח. אבל יש בכך מעט מן המשעשע.

הסיפורים בספר הזה עוסקים בעיקר, אבל לא רק, במה שקורה מאחורי הקלעים של המשפחה ה"נורמטיבית" (כמה שאני מתעבת את הכינוי הזה); מה שקורה אחרי שסוגרים את הדלת בפני העולם, מדליקים את האור בתוך הבית וכל הרוחות הרעות מתחילות לנשב.

כך ב"פרידה", הסיפור הפותח את הספר, נפרשת מערכת היחסים עם אמו של הבעל, כזו שבה כספה של האם "קונה" לה סוג מסוים של שליטה על חייו ועל המשפחה בכלל, עד שהוא מואס בה לגמרי. ויש לזה מחיר, בהחלט יש לזה מחיר.

"חושך" טורד מנוחה מכיוון אחר לגמרי – מכיוון הילדים, אלה ההולכים לבית ספר נחשב, בעצם נוסעים אליו בהסעות, ובתוך בית הספר הנחשב הזה ישנן היררכה בין הילדות, וגיבורת הסיפור, שכותבת כל כך יפה ועל כן מוערכת ביותר על ידי המורות, לא נמצאת בחבורת "המקובלות", וצריכה לתמרן כל הזמן כדי לא להיפגע לגמרי.

להמשיך לקרוא

Share

הטנק – אסף ענברי

על הכריכה האחורית של הספר הזה מצוטט עמוס עוז האומר: "אין הרבה ספרים כאלה. בעצם, אין בכלל ספר כזה. לא רומן, לא ממואר, לא מחקר, אלא סיפור: סיפור שיש בו עובדות והשערות, המצאה ותיעוד, מאוויי לב וסיוטי לילה, קומדיה וטרגדיה, והכול כתוב ביד חכמה, חסכנית ומדוייקת מאד."

ובאמת – איך אפשר לסווג את הספר הזה? לאן לשייך אותו.

רומן הסטורי? לא בדיוק. יש כאן אמנם סיפור, בעצם, כמה סיפורים, וישנה התנגשות בין סיפור לסיפור בעיקר בנקודת המשען של הספר – מי עצר את הטנק בדגניה א', במלחמת השחרור, מי גרם לסורים, כך על פי הנראטיב עליו גדלנו והתחנכנו, לסוב על עקבותיהם ולסגת? אבל אין כאן סיפור אחד שהמספר מעבה ומוסיף לו מחשבות וחלומות ומעשים.

ואין זה מחקר הסטורי, למרות שהמספר ערך מחקר מאד יסודי ובלש בארכיונים של עיתונים ומגזינים, ועלוני קיבוץ, הכל כדי להגיע לחקר האמת, או לחקר הסיפור. אבל אין כאן מסקנה הנובעת מן המחקר הזה.

ואין זה רומן. אין זה ממואר. (כן, עמוס עוז כבר אמר את זה לפני).

ואולי אי אפשר להגדיר את הספר הזה אלא כ"ספר של אסף ענברי", ממש כקודמו "הביתה", ספר האוסף לתוכו עובדות וסיפורים אמיתיים ואורגם אל תוך ספר אחד, סיפור אחד, לא עב כרס, מהודק ומדוייק, כזה שאחריו יתעשר עולמם של קוראיו וקוראותיו בעוד מעט פיסות הסטוריה וידע, סיפוריהם של אנשים ששרדו במחנות, סיפוריהם של קרבות נואשים, סיפוריהם של מקומות שניטשו ומקומות שלא, סיפוריהם של הקיבוצים, הקולחוזים הללו של פעם ומי שהמציא אותם, ודרכי החיים בהם, סיפורים של השכולים הנותרים מאחור. והחוט המקשר ביניהם – מי עצר את הטנק בדגניה?

להמשיך לקרוא

Share

גבר אשה ציפור – איריס אליה כהן

" הָאַהֲבָה כְּמוֹ חוֹל, הִיא מְחַלְחֶלֶת עַד לַקַּרְקָעִית הַתּוֹדָעָה. … וְלִפְעָמִים הַגּוּף חוֹלֵם, כְּלוֹמַר חוֹוָה מַרְאוֹת דִּמְיוֹנִיִּים, כְּמוֹ גַּעְגּוּעִים. וְאָז הוּא מִתְעוֹרֵר. וְאֵין."(*)

זה סיפור על אהבה. אני חושבת שאין אהבות כאלה, שמתחילות בגן או בבית הספר היסודי ונשארות לכל החיים. כאלה ששום מכשול שהיה בדרך, והיו מכשולים בדרך, הרבה מכשולים; היו פרידות כפויות, כשעוד היו ילדים והוריהם בחרו עבורם היכן יגורו ועם מי יתראו, והיו פרידות אמיתיות, מתוך החלטה של אחד מהם, או שניהם, כי התאהבו באחרים, או כי האש ביניהם דעכה, ואש הרי תמיד הובילה אותם, ואיכשהו תמיד חזרו זה אל זו.

פעם, כששוחחנו בינינו, בנות הקיבוץ בגילאים סמוכים, אמרה מישהי – מי שישבת איתו על הסיר, לא תיכנסי איתו למיטה, וזה היה די נכון, לפחות לקהילות קטנות וסגורות כמו שלנו, שכולם הכירו בהן את כולם וכולן, וקשה היה אכן לנהל רומן, קצר או ארוך, עם מי שאנחנו מכירים כל כך טוב.

ובכלל – אהבה כל כך עזה, כל כך חמה, עתידה מתישהו לשרוף את נושאיה, ואז נשארים רק פחם ואפר, ושיירים של אהבה שהיתה פעם, וזכרונות.

ואולי בכל זאת יש אהבות כאלה עזות ונואשות ובלתי מנוצחות, על ידי הזמן והשיגרה והחיים עצמם.

להמשיך לקרוא

Share

הנשף – אנה הופ

כדי לקרוא בספר הזה צריך/ה הקורא/ת להיות מודע/ת לכמה מושגי יסוד, ובראשם: תורת האאוגניקה, שהיא פילוסופיה חברתית העוסקת בחקר השפעת התורשה על מאפיינים מנטליים והתנהגותיים בבני אדם, מתוך השאיפה למצוא וליישם דרכים "להשביח" את המין האנושי. (מתוך "וויקיפדיה")

כדי שניתן יהיה להשביח את המין האנושי יש "לסמן" את החלקים המשובחים יותר ואת המשובחים פחות, ואת אלה שאינם משובחים כלל, ולפעול, בדרכים שונות, כדי להרבות את הפריטים מן המין המשובח ולהמעיט את הפריטים מן המינים הפחות משובחים ואת אלה שאינם משובחים כלל, יש להמעיט אף יותר.

הדרכים לעשות זאת יכולות לנוע בין הרג / חיסול הפריטים הלא משובחים, עבור ב"הפרדה" בין המינים זכר ונקבה, כך שלא יוכלו להתרבות, או עיקור של פריטים בלתי משובחים, גם כאן, על מנת שלא יוכלו להתרבות.

עוד צריך/ה הקורא/ת להכיר מעט את המצב החברתי / כלכלי באנגליה של תחילת המאה העשרים ואת מקומם של העניים, תשושי הנפש, וכן כאלה שהוגדרו ככאלה, ושהושמו במוסדות בהם הורחקו מן החברה, ועליהם הופקדו רופאים ואחיות וסוהרים וסוהרות מסוגים שונים (למרות שלא כונו בשמות שכאלה, שכן, בתי המשוגעים לא היו בתי כלא, על-פי הגדרה לפחות, אם כי בהחלט היה דמיון לא מוּעט בין שני סוגי המוסדות).

למוסד שכזה – שרסטון – נשלחה אלה פיי. נערה צעירה שהתקוממה כנגד תנאי העבודה במפעל הטקסטיל בו עבדה, ובזעמה שברה שמשה. וזאת לדעת: מפעלי הטקסטיל היו בעצם סדנאות יזע, חסרי אוורור, מחניקים ורועשים, ושבירת שמשה יכולה להחשב, בימינו לפחות, התנהגות נסלחת, אם אי אפשר לפתוח חלון.

להמשיך לקרוא

Share

גיבור – אריק צ'רניאק

דיסטופיות מטבען שהן מעוררות פחד עמום או חרדה, משום שמה שיש בהן עשוי או עלול להתגשם. וכשהדיסטופיה מתרחשת ממש כאן ועכשיו (או תיכף), כי אז החרדה מתעצמת ועמה המועקה הכבדה, והשאלות הנשאלות – מה עושים כדי למנוע את המצב הזה, שתיכף יגיע?

כזהו "גיבור" של אריק צ'רניאק. דיסטופיה של הכאן והעכשיו (או תיכף). כזו שאנו מזהים בה את ראש הממשלה ואת שר הביטחון לשעבר – "שר הביטחון לשעבר התכרבל במיטתו בתנוחה עוברית, וחלם את החלום הרגיל. הוא שוב צעיר. הוא שוב עמוק בתוך ביירות  ניצב מחופש לאשה בפינת רחוב אפלה,..," (עמ' 189),  את שר החינוך ואת שר התחבורה. והתמונה המצטיירת מן הספר מבהילה ביותר.

לא, אין כאן משהו מרוחק ולא כל כך ברור אם יכול בכלל להיות כמו "השלישי" של ישי שריד, אין כאן אווירה עתידנית עם ממשל סמכותני בעל יכולות "אח-גדוליות" כמו ב"המעברים המאושרים" של דוד טרבאי, או אי בודד של שפיות נרדפת ומסוגרת כמו "מלאכים באים" של יצחק בן-נר (שלושתם, אגב, מומלצים ביותר). כאן הכל יכול לקרות תיכף, עוד רגע, אם רק נמשיך כך. תמרור אזהרה זוהר מרחוק (או שלא, תלוי מאיזה צד מסתכלים).

גיבור – נועם גיבור הוא טייס קרב די טרי, המרגיש כאילו הוא נמצא "על הכוונת" של מפקדו. שרק לא יפשל. "… למפקד הטייסת הרבה יותר קל להעיף אותך מהטייסת. וכשמעיפים אותך מהטייסת אתה נהיה טייס פשוש. ..פשוש. טייס קרב יעדיף למות רק שלא יהפכו אותו לטייס תובלה. הוא צעיר. הקריירה שלו רק מתחילה והנה הוא כבר תחת זכוכית מגדלת. .." (עמ' 10). נועם גיבור, שנקרא למשימה ולא שואל שאלות, להטיל פצצה על ביתו של מבוקש בכיר ברצועת עזה, והפצצה המוטלת מוטלת גם על אוטובוס ילדים (זוכרים את חיסול סלאח שחאדה? זה עם "המכה הקלה בכנף" של מפקד חיל האוויר? אז כזה). אלא שהפעם ההרג המשני מצית אש גדולה של פעולות נקם מן הצד הערבי. טילים נוחתים בערים, אזעקות חותכות את השקט, מחבל מרסס כתה של ילדים קטנים כפעולת תגמול, פעולות תגמול שכנגד יוצאות מן הצד היהודי, ותגמול כנגד התגמול מן הצד הערבי. מדינות ערב השכנות הקרובות (סוריה) והרחוקות (אירן) מאיימות אף הן מצידן. "הסורים על הגדר" הופכת להיות מציאות, ואף מעבר לגדר. ערביי הגדה יחד עם ערביי ישראל מנתקים צירים ותוקפים בערים ובישובים מבודדים. כאוס מוחלט. להמשיך לקרוא

Share

בעלי לא בבית – מירב הלפרין

את הספר הזה קניתי לא כל כך מזמן באחת מחנויות הספרים. קניתי כי כל כך הרבה המליצו עליו, והיה איזה הייפ מסביבו, ואמרו שהוא מצחיק. היו כאלה שכתבו כי זה היה לעתים מביך, עת פרצו בצחוק רם בפומבי. ואני הלא זקוקה, לעתים, לספר שממש יצחיק אותי.

אבל זה לא הספר הזה. לעתים עלה בדל חיוך על שפתותי, אבל בסך הכל הספר הזה די עצוב, אם מסתכלות על התמונה המלאה, וקוראות בין השורות.

ולא שהספר מעמיק במיוחד, הו לא! אין כמעט קלישאה שלא נזכרת בו, בעניינן של נשים רווקות / גרושות ובעניינים של יחסים בין המינים. למען האמת ההגדרה היותר מדויקת תהיה "ריק"; הספר הוא במשקל נוצה, ולא מותיר אחריו סימנים כלל.

מצד שני הוא נקרא בשטף, ונגמר בתוך יומיים, כך שהוא בהחלט כתוב טוב.

אשה אחת, שיש לה שני ילדים בגיל ההתבגרות, ובעל אחד שמודיע לה יום אחד שהוא עוזב אותה כי מצא אהבה חדשה. זה לא באמת צריך להפתיע אותה, כי הם בעיקר חיים האחד ליד השניה, תוך ניהול הבית. חיי הנישואין כקלישאה.

להמשיך לקרוא

Share

על אהבה אני רוצה להגיד – גילית חומסקי

"פעם חשבתי שרק מילים יכולות לגעת בעומק הכאב ולרפא. יש רפואה בלספר את הסיפור. להודות, גם בחלקים המביכים, ולקבל בחזרה תשורת מילים מנחמת. מלים יכולות לעשות את הבלתי-אפשרי ולנחם על טעויות שכבר מאוחר לתקן. פעם לא ידעתי את הדברים שאני יודעת עכשיו. למשל, כמה החיים קצרים ויקרים, ומוטב להגיד בפשטות על האהבה והרצון. ושמול האין-מילים שלא נאמרו פורחים עולמות שלא נבראו, ולא תמיד יש נחמה." (עמ' 190)

כשלמדתי באוניברסיטה, אף פעם לא היה לי מרצה נערץ, שכולם נוהרים לשיעוריו, וכולן מסכמות במחברות סיכומים ארוכים מדבריו, ומי שזוכה להתקרב אליו מרגיש/ה כאילו נגע/ה בשמיים. אולי משום שלמדתי באוניברסיטה הפתוחה, ששם מרבית הלימודים ממילא נעשים מרחוק, אולי משום שלא המשכתי באיזשהו מחקר והפכתי, מטבע הדברים, לקרובה או מקורבת לאיזה מרצה או לאיזו מרצה.

אבל שמעתי על שכאלה, בעיקר באוניברסיטאות "רגילות". מרצים מהוללים שאין מקום להכניס סיכה בשיעוריהם / הרצאותיהם, שיש להם תלמידים ותלמידות מעריצים ומעריצות, שמי שנבחר לעבוד עם מרצה כזה כעוזר מחקר, נוגע בו קסם מסוג מסוים.

כזו היתה עמליה, המספרת, במחיצתו של יושי, פרופ' יהושע ברינגר. שהלכה אליו ללמוד ספרות משום שהיה המומחה לדוד שחר, והיא אהבה מאד את "היכל הכלים השבורים", ומשום שאהבה ספרים וספרות בכלל, עד כדי אובדן כמעט בין דפי ספרים:

להמשיך לקרוא

Share

סליל של חוט כחול – אן טיילר

%d7%a1%d7%9c%d7%99%d7%9c-%d7%a9%d7%9c-%d7%97%d7%95%d7%98-%d7%9b%d7%97%d7%95%d7%9cסיפור משפחה. שוב, צריך לומר, סיפור משפחה. אבא, אמא, שני בנים, שתי בנות.

משפחה כל-אמריקאית, גרים בבית פרטי, בשכונה, הילדים כבר גדלו, ויש להם ילדים משלהם.

אבל כשנכנסים לפרטים, ליחסים שביניהם ובין הסביבה, התמונה כבר לא בדיוק שלווה, פסטורלית ומאושרת. ושמא – אף פעם אין זו תמונה פסטורלית, רק דמיוננו (ועשרות הסרטים ההוליוודיים שצפינו בהם) מושך אותנו לשם.

אֶבִּי ורֶד ויטשאנק. יש להם ארבעה ילדים, אבל דֶני הוא זה הממלא את עולמה. דני שתמיד היה קצת מרוחק, שתמיד העדיף שלא לערב אותה בענייניו, שתמיד כל כך השתדלה..

דני שבגר ונעלם. מדי זמן (הרבה זמן) הם שומעים איזה דבר בעניינו, או אפילו ממנו; נולדה לו בת, הוא עבר דירה, הוא חי במקום הזה והזה, ויש לו עבודה כזו וכזו. אחר כך הם שומעים משהו אחר, ממקום אחר.

והיא מתגעגעת. לפעמים נדמה לה שהיא רואה אותו ברחוב.

"…אתם יודעים איך זה כשמתגעגעים לאדם אהוב. אתם תמיד מנסים להפוך כל זר לָאדם שאתם מקווים לראות. אתם שומעים קטע מוזיקלי מסוים ומיד אומרים לאצמכם שאולי הוא שינה את סגנון הלבוש שלו, אולי הוא העלה מאה קילו, אולי הוא קנה מכונית ואז הכנה אותה בפתח הבית של משפחה אחרת. 'זה הוא!' אתם אומרים. 'הוא בא! ידענו שהוא יבוא; תמיד..' אבל אז אתם מבינים כמה פתטים אתם נשמעים, ואתם הולכים ומשתתקים, ולבכם נשבר." (עמ' 43)

להמשיך לקרוא

Share