ארכיון תגיות: ידיעות ספרים

הנשף – אנה הופ

כדי לקרוא בספר הזה צריך/ה הקורא/ת להיות מודע/ת לכמה מושגי יסוד, ובראשם: תורת האאוגניקה, שהיא פילוסופיה חברתית העוסקת בחקר השפעת התורשה על מאפיינים מנטליים והתנהגותיים בבני אדם, מתוך השאיפה למצוא וליישם דרכים "להשביח" את המין האנושי. (מתוך "וויקיפדיה")

כדי שניתן יהיה להשביח את המין האנושי יש "לסמן" את החלקים המשובחים יותר ואת המשובחים פחות, ואת אלה שאינם משובחים כלל, ולפעול, בדרכים שונות, כדי להרבות את הפריטים מן המין המשובח ולהמעיט את הפריטים מן המינים הפחות משובחים ואת אלה שאינם משובחים כלל, יש להמעיט אף יותר.

הדרכים לעשות זאת יכולות לנוע בין הרג / חיסול הפריטים הלא משובחים, עבור ב"הפרדה" בין המינים זכר ונקבה, כך שלא יוכלו להתרבות, או עיקור של פריטים בלתי משובחים, גם כאן, על מנת שלא יוכלו להתרבות.

עוד צריך/ה הקורא/ת להכיר מעט את המצב החברתי / כלכלי באנגליה של תחילת המאה העשרים ואת מקומם של העניים, תשושי הנפש, וכן כאלה שהוגדרו ככאלה, ושהושמו במוסדות בהם הורחקו מן החברה, ועליהם הופקדו רופאים ואחיות וסוהרים וסוהרות מסוגים שונים (למרות שלא כונו בשמות שכאלה, שכן, בתי המשוגעים לא היו בתי כלא, על-פי הגדרה לפחות, אם כי בהחלט היה דמיון לא מוּעט בין שני סוגי המוסדות).

למוסד שכזה – שרסטון – נשלחה אלה פיי. נערה צעירה שהתקוממה כנגד תנאי העבודה במפעל הטקסטיל בו עבדה, ובזעמה שברה שמשה. וזאת לדעת: מפעלי הטקסטיל היו בעצם סדנאות יזע, חסרי אוורור, מחניקים ורועשים, ושבירת שמשה יכולה להחשב, בימינו לפחות, התנהגות נסלחת, אם אי אפשר לפתוח חלון.

להמשיך לקרוא

Share

גיבור – אריק צ'רניאק

דיסטופיות מטבען שהן מעוררות פחד עמום או חרדה, משום שמה שיש בהן עשוי או עלול להתגשם. וכשהדיסטופיה מתרחשת ממש כאן ועכשיו (או תיכף), כי אז החרדה מתעצמת ועמה המועקה הכבדה, והשאלות הנשאלות – מה עושים כדי למנוע את המצב הזה, שתיכף יגיע?

כזהו "גיבור" של אריק צ'רניאק. דיסטופיה של הכאן והעכשיו (או תיכף). כזו שאנו מזהים בה את ראש הממשלה ואת שר הביטחון לשעבר – "שר הביטחון לשעבר התכרבל במיטתו בתנוחה עוברית, וחלם את החלום הרגיל. הוא שוב צעיר. הוא שוב עמוק בתוך ביירות  ניצב מחופש לאשה בפינת רחוב אפלה,..," (עמ' 189),  את שר החינוך ואת שר התחבורה. והתמונה המצטיירת מן הספר מבהילה ביותר.

לא, אין כאן משהו מרוחק ולא כל כך ברור אם יכול בכלל להיות כמו "השלישי" של ישי שריד, אין כאן אווירה עתידנית עם ממשל סמכותני בעל יכולות "אח-גדוליות" כמו ב"המעברים המאושרים" של דוד טרבאי, או אי בודד של שפיות נרדפת ומסוגרת כמו "מלאכים באים" של יצחק בן-נר (שלושתם, אגב, מומלצים ביותר). כאן הכל יכול לקרות תיכף, עוד רגע, אם רק נמשיך כך. תמרור אזהרה זוהר מרחוק (או שלא, תלוי מאיזה צד מסתכלים).

גיבור – נועם גיבור הוא טייס קרב די טרי, המרגיש כאילו הוא נמצא "על הכוונת" של מפקדו. שרק לא יפשל. "… למפקד הטייסת הרבה יותר קל להעיף אותך מהטייסת. וכשמעיפים אותך מהטייסת אתה נהיה טייס פשוש. ..פשוש. טייס קרב יעדיף למות רק שלא יהפכו אותו לטייס תובלה. הוא צעיר. הקריירה שלו רק מתחילה והנה הוא כבר תחת זכוכית מגדלת. .." (עמ' 10). נועם גיבור, שנקרא למשימה ולא שואל שאלות, להטיל פצצה על ביתו של מבוקש בכיר ברצועת עזה, והפצצה המוטלת מוטלת גם על אוטובוס ילדים (זוכרים את חיסול סלאח שחאדה? זה עם "המכה הקלה בכנף" של מפקד חיל האוויר? אז כזה). אלא שהפעם ההרג המשני מצית אש גדולה של פעולות נקם מן הצד הערבי. טילים נוחתים בערים, אזעקות חותכות את השקט, מחבל מרסס כתה של ילדים קטנים כפעולת תגמול, פעולות תגמול שכנגד יוצאות מן הצד היהודי, ותגמול כנגד התגמול מן הצד הערבי. מדינות ערב השכנות הקרובות (סוריה) והרחוקות (אירן) מאיימות אף הן מצידן. "הסורים על הגדר" הופכת להיות מציאות, ואף מעבר לגדר. ערביי הגדה יחד עם ערביי ישראל מנתקים צירים ותוקפים בערים ובישובים מבודדים. כאוס מוחלט. להמשיך לקרוא

Share

בעלי לא בבית – מירב הלפרין

את הספר הזה קניתי לא כל כך מזמן באחת מחנויות הספרים. קניתי כי כל כך הרבה המליצו עליו, והיה איזה הייפ מסביבו, ואמרו שהוא מצחיק. היו כאלה שכתבו כי זה היה לעתים מביך, עת פרצו בצחוק רם בפומבי. ואני הלא זקוקה, לעתים, לספר שממש יצחיק אותי.

אבל זה לא הספר הזה. לעתים עלה בדל חיוך על שפתותי, אבל בסך הכל הספר הזה די עצוב, אם מסתכלות על התמונה המלאה, וקוראות בין השורות.

ולא שהספר מעמיק במיוחד, הו לא! אין כמעט קלישאה שלא נזכרת בו, בעניינן של נשים רווקות / גרושות ובעניינים של יחסים בין המינים. למען האמת ההגדרה היותר מדויקת תהיה "ריק"; הספר הוא במשקל נוצה, ולא מותיר אחריו סימנים כלל.

מצד שני הוא נקרא בשטף, ונגמר בתוך יומיים, כך שהוא בהחלט כתוב טוב.

אשה אחת, שיש לה שני ילדים בגיל ההתבגרות, ובעל אחד שמודיע לה יום אחד שהוא עוזב אותה כי מצא אהבה חדשה. זה לא באמת צריך להפתיע אותה, כי הם בעיקר חיים האחד ליד השניה, תוך ניהול הבית. חיי הנישואין כקלישאה.

להמשיך לקרוא

Share

על אהבה אני רוצה להגיד – גילית חומסקי

"פעם חשבתי שרק מילים יכולות לגעת בעומק הכאב ולרפא. יש רפואה בלספר את הסיפור. להודות, גם בחלקים המביכים, ולקבל בחזרה תשורת מילים מנחמת. מלים יכולות לעשות את הבלתי-אפשרי ולנחם על טעויות שכבר מאוחר לתקן. פעם לא ידעתי את הדברים שאני יודעת עכשיו. למשל, כמה החיים קצרים ויקרים, ומוטב להגיד בפשטות על האהבה והרצון. ושמול האין-מילים שלא נאמרו פורחים עולמות שלא נבראו, ולא תמיד יש נחמה." (עמ' 190)

כשלמדתי באוניברסיטה, אף פעם לא היה לי מרצה נערץ, שכולם נוהרים לשיעוריו, וכולן מסכמות במחברות סיכומים ארוכים מדבריו, ומי שזוכה להתקרב אליו מרגיש/ה כאילו נגע/ה בשמיים. אולי משום שלמדתי באוניברסיטה הפתוחה, ששם מרבית הלימודים ממילא נעשים מרחוק, אולי משום שלא המשכתי באיזשהו מחקר והפכתי, מטבע הדברים, לקרובה או מקורבת לאיזה מרצה או לאיזו מרצה.

אבל שמעתי על שכאלה, בעיקר באוניברסיטאות "רגילות". מרצים מהוללים שאין מקום להכניס סיכה בשיעוריהם / הרצאותיהם, שיש להם תלמידים ותלמידות מעריצים ומעריצות, שמי שנבחר לעבוד עם מרצה כזה כעוזר מחקר, נוגע בו קסם מסוג מסוים.

כזו היתה עמליה, המספרת, במחיצתו של יושי, פרופ' יהושע ברינגר. שהלכה אליו ללמוד ספרות משום שהיה המומחה לדוד שחר, והיא אהבה מאד את "היכל הכלים השבורים", ומשום שאהבה ספרים וספרות בכלל, עד כדי אובדן כמעט בין דפי ספרים:

להמשיך לקרוא

Share

סליל של חוט כחול – אן טיילר

%d7%a1%d7%9c%d7%99%d7%9c-%d7%a9%d7%9c-%d7%97%d7%95%d7%98-%d7%9b%d7%97%d7%95%d7%9cסיפור משפחה. שוב, צריך לומר, סיפור משפחה. אבא, אמא, שני בנים, שתי בנות.

משפחה כל-אמריקאית, גרים בבית פרטי, בשכונה, הילדים כבר גדלו, ויש להם ילדים משלהם.

אבל כשנכנסים לפרטים, ליחסים שביניהם ובין הסביבה, התמונה כבר לא בדיוק שלווה, פסטורלית ומאושרת. ושמא – אף פעם אין זו תמונה פסטורלית, רק דמיוננו (ועשרות הסרטים ההוליוודיים שצפינו בהם) מושך אותנו לשם.

אֶבִּי ורֶד ויטשאנק. יש להם ארבעה ילדים, אבל דֶני הוא זה הממלא את עולמה. דני שתמיד היה קצת מרוחק, שתמיד העדיף שלא לערב אותה בענייניו, שתמיד כל כך השתדלה..

דני שבגר ונעלם. מדי זמן (הרבה זמן) הם שומעים איזה דבר בעניינו, או אפילו ממנו; נולדה לו בת, הוא עבר דירה, הוא חי במקום הזה והזה, ויש לו עבודה כזו וכזו. אחר כך הם שומעים משהו אחר, ממקום אחר.

והיא מתגעגעת. לפעמים נדמה לה שהיא רואה אותו ברחוב.

"…אתם יודעים איך זה כשמתגעגעים לאדם אהוב. אתם תמיד מנסים להפוך כל זר לָאדם שאתם מקווים לראות. אתם שומעים קטע מוזיקלי מסוים ומיד אומרים לאצמכם שאולי הוא שינה את סגנון הלבוש שלו, אולי הוא העלה מאה קילו, אולי הוא קנה מכונית ואז הכנה אותה בפתח הבית של משפחה אחרת. 'זה הוא!' אתם אומרים. 'הוא בא! ידענו שהוא יבוא; תמיד..' אבל אז אתם מבינים כמה פתטים אתם נשמעים, ואתם הולכים ומשתתקים, ולבכם נשבר." (עמ' 43)

להמשיך לקרוא

Share

מלאכים באופק – מרב זקס-פורטל

מלאכים באופןאתחיל מהסוף – זקס-פורטל כותבת מצוין, והספר ראוי לקריאה ומומלץ.

אבל (והרי, לאחר פתיחה שכזו צריך לבוא "אבל"), ניכר כי חסרה יד עורך לקראת סופו של הספר, בערך ברבע האחרון. עד כדי כך עד כי חששתי שתהיה בעיה עם הסוף, עם ה- Closure  של הספר. אך לא, הסוף עגול ומסודר, רק שאיפשהו, בין עמוד 187 לפרק האחרון, נראה כאילו העורך נקרא בדחיפות לעיסוקים אחרים, והותיר את הפרקים הללו לנפשם.

וחבל, כי לא שהם לא ראויים, או כתובים לא טוב, אלא שהם קצת תלושים וקצת לא מהודקים, ואולי היה מקום לשינוי כזה או אחר.. נו, מילא, והרי הספר ראוי גם ראוי לקריאה.

ענבל, המספרת, נשואה לנדב, ויש להם שני ילדים, תאומים, בן ובת – איל ויעל, ילדים בגיל הנעורים, עם המרד וכל הנלווה לו. נדב מבלה חלק מזמנו בנסיעות לחו"ל בענייני עבודה. זוג שנשוי כבר כך וכך שנים, ונמצאים אולי בסוג של משבר, זה הנובע בעיקר מחוסר תקשורת, מהתרגלות אחד לשניה ולהיפך, מהשגרה האוכלת כל חלקה טובה.

רגל שבורה, כשהיא לבד בבית, כי נדב בדיוק בנסיעת עסקים, והילדים בדיוק באיזה מחנה, מחזיר את ענבל לזכרונות הילדות, כשגדלה בקיבוץ, כשהיתה לינה משותפת, וחדר ההורים;

להמשיך לקרוא

Share

גַּלְבִּי – איריס אליה כהן

גלבי"'אמא שלי האמינה שהחיים מדויקים. שהיקום מדויק. בגלל זה גם אף פעם לא מאוחר מדי או מקודם מדי לחפש את בתיה, למשל.' … היא אומרת גם שאמה האמינה ששום דבר לא קורה סתם. שלכל דבר יש סיבה, גם אם היא לא יודעת אותה. זה גם מה שהשאיר אותה בחיים אחרי שבתיה נחטפה. אחרת היתה מתה. אין לה מושג למה בתיה נלקחה ממנה. אבל זאת עובדה. זה קרה. ובדיוק כמו שבתיה נלקחה ממנה, היא האמינה שבתיה גם תחזור אליה. בזמן. בדיוק בזמן. בדיוק בזמן הנכון." (עמ' 223)

בשנת 1994 פרצה לתודעת הציבור פרשת ילדי תימן; לא שלא עלה העניין הזה גם קודם לכן, אלא שעוזי משולם, שהתבצר בביתו ביהוד, יחד עם תלמידיו/חסידיו הצליח להעלות את הנושא לכל כותרות העיתונים,  ובהמשך, בזכותו או בגללו, או בגלל הרעש התקשורתי, הוקמה ועדת חקירה ממלכתית, בשנת 1995, לבדוק את הטענות בדבר העלמותם המכוונת של חלק מילדי העולם מתימן. ועדת החקירה פרסמה מסקנותיה שש שנים לאחר מינויה, ומסקנותיה היו כי לא נעשתה העלמה מכוונת של ילדים ומסירתם לאימוץ. הוועדה לא מצאה תשובות לכל השאלות שהועלו, ולא הצליחה להצביע על מקומם של כל הילדים שלטענת הוריהם נעלמו.

להמשיך לקרוא

Share

אור קדומים – ג'ון באנוויל

אור קדומיםיום אחד מלאו לי יובל שנים, וביקשתי מכל חברי הפורום בטמקא, זה הפורום שנסגר אך ביוני דאשתקד, יחד עם כל שאר הפורומים, להמליץ לי, כל אחד ואחת, על ספר אחד שראוי שאקרא; היו כאלה שהתחכמו והמליצו על טרילוגיה, או לפחות זוג ספרים המשלימים זה את זה, והיתה מישהי שהמליצה לי על "הים" של ג'ון באנוויל. אל הספר הזה טרם הגעתי, אך באחד מירידי הספר בשנים האחרונות המליץ לי חבר קרוב על "המוקצה"  של אותו באנוויל, ולקחתי אותו.

אחר כך יצא הספר הזה "אור קדומים" שזכה איפשהו (איני זוכרת היכן) לסקירה נלהבת, ומיד נוסף לרשימת ה"צריך", ואז זכיתי בדף הפייסבוק של ידיעות ספרים בספר, ובקשתי שישלחו לי את זה הספר. ואז חיכיתי. חיכיתי עד שיגיע הרגע הנכון להוציא אותו מ"מדף-הספרים-הממתינים-לתורם".

וחבל שלא עשיתי זאת קודם לכן.

משום שהוא נפלא בהחלט.

וכך זה מתחיל: "בילי גְרֵיי היה חברי הטוב ואני התאהבתי באמו. אהבה היא אולי מילה חזקה מדי, אך איני מכיר חלשה ממנה שתתאים. כל זה קרה לפני יובל שנים. הייתי בן חמש־עשרה וגברת גריי היתה בת שלושים וחמש. קל לומר דברים כאלה, מאחר שלמילים אצמן אין כל בושה והן לעולם אינן מופתעות. ייתכן שהיא עדיין בחיים. היא תהיה בתת כמה, שמונים ושלוש? שמונים וארבע? זה לא גיל מופלג, בימינו. ומה אם אצא לחפש אחריה? זו תהיה אודיסיאה. הייתי שמח להיות מאוהב שוב. הייתי שמח להתאהב שוב, רק עוד פעם אחת." (עמ' 13)

להמשיך לקרוא

Share

לבד בתאטרון המוות – טֶרי הֵייז

לבד בתיאטרון המוותאת הספר הזה קבלתי בהשאלה ולקריאה מקולגה לעבודה, חובב ספרי מתח, שהתלונן על כך שכמעט תמיד הגיבורים בספרים הללו הם אנשים בודדים, שהיתה להם פעם משפחה, או שאף פעם לא היתה, וזה קורע את לבו. והנה, ממש בתחילת הספר הזה ישנו הסבר ברור למה תמיד, או כמעט תמיד, הסוכנים החשאיים והבלשים הפרטיים או המשטרתיים, הם אנשים בודדים:

"..הייתי מועמד מושלם לעולם החשאי. הייתי פיקח, הייתי זאב בודד, והייתי הרוס עמוק בתוך הנשמה שלי.

אבא שלי הסתלק עוד לפני שנולדתי.. כמה שנים אחר כך אמא שלי נרצחה…

..

ילדים בלי הורים לומדים לשרוד, הם לומדים בשלב מוקדם להסוות את מה שהם מרגישים אם הכאב בלתי נסבל, הם לומדים לחפור קבר בראש שלהם ולהסתתר בתוכו. ..

כשישבתי בחדר ההוא.. הבנתי שאימוץ זהות אחרת והסוואה תמידית של מי שאתה ומה שאתה מרגיש, הם הכשרה אידאלית לעלם החשאי." (עמ' 32)

הנה כי כן, גם גיבור הספר הזה, כמו גיבוריה הרבים של הסוגה, איש בודד, שאין לו משפחה ואין לו מחוייבויות, ויכול להקדיש את כל כולו למאבק ב"רעים".

והרעים הפעם רעים מאד! בעצם – שני גיבורים לספר הזה: המספר, סוכן חשאי בארגון עלום שם באמריקה, המחליף שמות וזהויות (ועל כן אין שום טעם לקרוא לו בשם כלשהו), מוכשר כשד, בעל יכולות כמעט על-אנושיות, אינטואיציה מבריקה, השכלה מצוינת. בעצם הוא סוג של "בדימוס" כי הארגון בו שרת נסגר, והוא מבלה את ימיו בנסיון לחיות חיים שגרתיים כאלה או אחרים, ואיזשהו אירוע מחזיר אותו לעבודה.

להמשיך לקרוא

Share

גרעין של אמת – זיגמונט מילושבסקי

גרעין של אמתעל מה אנחנו חושבים כשאנחנו חושבים על פולין? עיירות נידחות, אנטישמיות, קודים של כבוד, פולניות! (זה בסדר, אני כבר אשב לבד בחושך), מרד גטו ורשה, גיטאות בכלל, מחנות ריכוז, אנטישמיות (כן, שוב), הגוש הסובייטי.. אפילו פולין של קישלובסקי אפרורית משהו.

כאילו נעצר הזמן, אי שם בשנות הששים או השבעים של המאה הקודמת. נכון, היו לך ואלנסה וגדאנסק, והתאומים קצ'ינסקי. אבל איכשהו החליקו על התודעה.

אלא שפולין של היום אינה פולין של אז, כנראה, ויש בה הרבה יותר מן הדומה לתרבות המערב הפושה במקומותינו, מאשר נדמה לנו. כמובן שלא נמחקה פולין של פעם, רק נפתחה והתערבבה עם שאר העולם קצת יותר.

וכך – ספר מתח, המתחולל בשנת 2009, פותח צוהר לפולין של ימינו, זו שבה שומעים מוזיקת פופ ומטאל מערבית, אם כי יש גם תשובה פולנית לכל אלה, ומכירים בה את ספרות המערב:

".. גולום, המסנן מבין שיניו "מַיי פּרשֶס", שלא מסוגל היה להתקיים ללא האוצר שלו, המכור לחפץ שלעולם לא יהיה שלו. האם כך נראה הקשר גז'גוז' לאלז'בייטה בודניק?" (עמ' 67)

ויש בה, בפולין החדשה, גם הרבה מן הישן. סָנְדומיֵיז', העיר (או אולי עיירה יהיה נכון יותר לומר) בה מתרחשת העלילה, עלילת המתח מורטת העצבים, היא עיר יפה בזכות יופיה ההיסטורי, כזו שהאגדה מספרת שהכובש ראה אותה ביופייה וסרב להחריבה בהפצצה והפגזה. סנדומייז זו יש בה כנסיות יפיפיות, ומרכז היסטורי, ומשום כך היא מושכת אליה תיירים רבים, מקומיים וזרים.

להמשיך לקרוא

Share