ארכיון תגיות: ידיעות ספרים

אשמת הכוכבים – ג'ון גרין

ashmat_hakochavimלא מזיק ברובו. אני חושבת שהציטוט הזה, מספר אחר לגמרי, יכול להגדיר את מה שאני חושבת על הספר הזה.

כי – בנעורי כבר קראתי את "סיפור אהבה" של אריך סגל, ואף ראיתי את הסרט, ובשניהם הזלתי דמעות על גורלה המר של האשה הצעירה החולה בסרטן; ובבגרותי, אך לפני מספר שנים קראתי את "שומרת אחותי" של ג'ודי פיקו, ואף שם ישנה המחלה הנוראית הזו – סרטן, ובספר זה יש מפגשי תמיכה של נערים ונערות חולי סרטן, ביקורים בבתי חולים, שפע פרטים רפואיים, הומור שחור, וכתיבה כמו בני נוער.

כזה גם אשמת הכוכבים; יש בו מחלת סרטן של בני עשרה, כתיבה של בני עשרה (כאילו), סיפור אהבה טרגי (כמובן, הם חולי סרטן), וכנראה קריצה להוליווד  (עובדה, עשו מזה סרט).

אבל יש בו עוד משהו, שלא לגמרי מפצה על מגרעותיו, אבל הוא בהחלט רעיון חביב ונחמד. את גיבורת הספר – הייזל גרייס – נערה בת שבע עשרה שיש לה סרטן שהתפשט כבר לכל מיני מקומות, והיא צמודה לבלון חמצן, ונשארת בחיים כנראה בגלל איזה טיפול נסיוני, מלווה איזה ספר שנקרא "מכאוב מלכותי", בו גיבורת הספר היא נערה חולת סרטן, והוא מהווה מעין תנ"ך עבור הייזל גרייס; ספר המלווה אותה לכל מקום וממנו היא שואבת "משפטי מפתח" שעוזרים לה להתמודד עם כל מיני קשיים המלווים מן הסתם נערות ונערים בנות ובני שבע עשרה שברור להם שהעתיד שלהם קצר למדי, והחוויות שיחוו לעולם לא תהיינה כאלה של אדם מבוגר, והם צריכים להספיק לחיות חיים מלאים, פחות או יותר, בתקופה שעוד נותרה להם, שבדרך כלל כוללת אשפוזים, טיפולים וכו'.

להמשיך לקרוא

Share

הגולם והג'יני – הלן וֵקֶר

hagolem_vehaginiעל כריכת הספר כתוב: "..כמה בני מזל הם אלה שטרם קראו אותו." (ציטוט מן ה- Boston Globe). אני מבקשת לצנן מעט את ההתלהבות המשתמעת מכזו המלצה. הספר מעניין ומרתק, אמנם, אבל לא כזה שאי אפשר לוותר עליו.

ומשנאמרו הדברים הללו –  לספר עצמו.

הגולם נוצרה בעולם הישן, במזרח אירופה, ונועדה להיות אשתו של רוטפלד, יהודי שאיבד את כמעט את כל הירושה שהותירו לו הוריו וביקש להגר לעולם החדש, בסופה של המאה ה- 19, לניו יורק, כדי ליצור לו שם חיים חדשים. הגולם נוצרה מן האדמה, על ידי חכם יהודי בעל כוחות אפלים, שחי בבדידות מזהרת, ויועדה להיות בבעלותו המלאה של אדונה, וגם, לפי דרישתו, להיות אשת שיחה מעניינת וחברה מספקת לו. הגולם נועדה להשלח בארגז במחלקת המטען של האונייה, ורוטפלד צריך היה להעירה בלחש שניתן לו עם הגיעם לניו יורק. אלא שרוטפלד לא התאפק, ועוד באונייה העיר את הגולם, ותיכף אחר כך התפגר לו מדלקת בתוספתן שהתפוצץ משום שפנה לטיפול מאוחר מדי, והגולם הגיעה לניו-יורק בגפה.

להמשיך לקרוא

Share

נעלמת – ג'יליאן פלין

נעלמתבערך עד מחצית הספר עוד התלבטתי האם להמשיך לקראו, או להפסיק, לוותר, כי לא באמת מוכרחים לסיים כל ספר שהתחלנו, מה גם ש"מדף הספרים הממתינים להקרא" כבר מזמן התרחב למדפים אחרים בספריה. ומה עוד שאת פתרון התעלומה ניחשתי בערך בשליש הראשון.

אבל אז הגעתי לאמצע, בערך, והפתרון שחשבתי עליו התברר כנכון, אלא שהתעלומה לא נפתרת, אלא שהחל מכאן ואילך (אמצע הספר, כאמור) מתפתחת העלילה לכיוונים לא צפויים.

וכמו בספרה הקודם של פלין שקראתי – חפצים חדים – גם כאן לרקע, לסביבה, לבית הגידול של הגיבורים משקל רב הרבה יותר מאשר נדמה בהתחלה.

אז – מהתחלה.

ניק דאן, פוסטר-בוי אמריקאי במראהו, ממיזורי, עיירה שקוראים לה נורת' קרתג', משפחה מן המעמד הבינוני הנמוך, שהיגר לניו יורק והיה לכתב באחד המגזינים האופנתיים הללו, ומתישהו במהלך המשבר הכלכלי המתמשך איבד את עבודתו וחזר עם אשתו, איימי, אל עיירת הולדתו, משום שאמו חלתה בסרטן והיה צורך לסעוד אותה.

להמשיך לקרוא

Share

עזאזל – בוריס אקונין

azazelבאיחור, לא מבוטל כלל, הגעתי אף אני אל ספרי פנדורין. בעצם, אל הראשון שבהם – עזאזל.

מותחן חדש כמעט לגמרי, שנכתב כולו בסגנונם של גדולי הסופרים הרוסים של המאה ה- 19, כולל שימוש במילות התואר המתאימות ובשפה הגבוהה. תענוג

 הזמן, כאמור, המאה ה-19, קצת אחרי אמצעה.

אראסט פנדורין, פקיד רישום זוטר, נקרא לחקור בפרשה די ברורה של התאבדות צעיר בגן ציבורי בעיר, אלא שמוחו החקרני והעירני מוצא פרטים נוספים וחשודים, ההופכים את ההתאבדות מהתאבדות "סתם" לתעלומה.

 מדוע התאבד הצעיר, שלכאורה היה לו הכל? מה פשר הצוואה המוזרה שהשאיר, ובה כל רכושו, הרב ביותר, יש לציין, מועבר לטובת ארגון המפעיל בתי יתומים, בניהול ליידי אנגליה אחת? מיהו הסטודנט שנראה מנסה להתאבד בשני מקומות שונים ואחרים במהלך אותו יום?

  להמשיך לקרוא

Share

שרלוטה איסַבל הנסן – תוּרֶה רֶנְבֶּרג

שרלוטה איסבל הנסן

"… אתה פשוט צריך להבין שהחיים לא סובבים רק סביבך. נכון? שרלוטה איסבל היא מתנה, אתה לא מבין? קיבלת את המתנה הזאת. ואתה צריך להיות מאושר, אתה צריך להיות גאה, ואתה צריך לקבל אותה כאילו היא דבר יקר שאין לו תחליף – כי אין לה. אתה מבין?" (עמ' 299)

 יָרלֵה קְלֶפּ, סטודנט לתואר שני בספרות באוניברסיטה בברגן, בן 25, רווק, מתוחכם, מודרני במידה מסוימת, כותב תזה בנושא האונומסטיקה הפרוסטיאנית, שמאמר ספרותי פרי עטו עתיד, אולי, להתפרסם במורגנבלדה (אולי, משום שהם עדיין לא ענו לו, אבל יש לשער שהם בוחנים את המאמר הזה ביסודיות רבה, כי אילו לא רצו לפרסם, כבר מזמן היו משיבים בשלילה.. אבל כרגע עוד אפשר לקוות). ירלה קלפ מקבל בוקר אחד מכתב המבשר לו כי בתאריך זה וזה בשעה זו וזו תנחת בתו בת השבע – שרלוטה איסבל הנסן – אותה לא פגש מעודו, ועליה נודע לו רק לאחרונה, לאחר שהתבקש לעשות בדיקות דם להוכחת אבהות, מלילה אחד אי אז בעברו, עת היה בן 17 והנערה שלמולו בת 15, שניהם שתויים עד אבדן הכרה כמעט; ובכן, תוצאות הלילה ההוא – ילדה בת שבע, שרלוטה איסבל הנסן, עומדת לנחות ביום זה וזה בשעה זו וזו, ועליו לאספה ולהיות עמה שבוע.

להמשיך לקרוא

Share

גחליליות – גילית חומסקי

gachliliot

"העבר הוא דלת שנטרקה על חיות משונות, אין לדעת מה יבקע ממנה כשהיא נפתחת. התפרצות של יצורים יורקי אש שהמתינו להסתער, או צל זעיר שיחמוק בזריזות וייעלם." (עמ' 8)

 יפעת (שפעם היתה יפעה אבל למורה בבית הספר היה יותר נוח עם יפעת ובכלל השינוי הזה התאים לה ליפעת) רוזנברג, שהוריה נהרגו בתאונת דרכים והיא ואחותה הצעירה ממנה, ליה (שפעם היתה לאה ובחרה להיות ליה) ואחיה הקטן ממש  אדם, עברו לבית אחותה של האם, בעיר בני ברק. עיר, כך מתברר לי, שהיא ארץ אחרת לגמרי.

 ארץ שיש לה גבולות משלה, לבוש משלה (לפי קבוצות), קודי התנהגות משלה אבל בעיקר – שפה משלה; שפה שלמרות שהיא עברית, כלל לא בטוח שהקורא/ת יבין, וודאי לא את דקי הדקויות. (מי יכול להסביר לי – למה לא צריך ליטול ידיים כשאוכלים נקניקיה מסויה?)

 יפעת הזו, כיום היא כבר גדולה, והספר מלווה אותה בימים בהם היא ממתינה לתשובה סופית לגבי איזו שליחות כנציגת משרד החוץ הישראלי ביריד האוכל הבינלאומי באיטליה. ובזמן הזה שהיא מחכה, ואנחנו איתה, היא חוזרת לעברה ומטיילת בזמנים שונים בו – העבר הרחוק, בית הגידול בעיר בני ברק (שאינה מוזכרת כלל בשמה), ימי בית הספר ובעיקר חברתה הצמודה – עופרה, שהיו צמודות זו לזו כמעט כמו תאומות סיאמיות, ומתישהו חל איזה שבר, ומתישהו התרחקו.

 והעבר הקרוב יותר – הקמת חברת קייטרינג המתופעלת על ידי ילדים בסיכון, ולפני כן , הרבה לפני כן, נסיעה לקורס בן חודש ברומא, ומאורעות קטנים וגדולים שארעו בדרך.

  להמשיך לקרוא

Share

סטונר – ג'ון ויליאמס

סטונר

סטונר הוא ההוכחה כי אדם – כל אדם – חייו ראויים לסיפור, אם רק יימצא מי שיספר אותם.

 וכך זה מתחיל:

"ויליאם סטונר החל את דרכו באוניברסיטת מיזורי כסטודנט לתואר ראשון, בשנת 1910, כשהיה בן תשע־עשרה. כעבור שמונה שנים, בשיאה של מלחמת העולם הראשונה, קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה והתמנה למרצה באוניברסיטה הזאת, ובה לימד עד מותו, ב־1956. הוא לא התקדם מעבר לדרגת מרצה בכיר, ומעטים הסטודנטים שזכרו אותו בבירור אחרי שלמדו באחד הקורסים שלו." (עמ' 7)

 מה ניתן לספר על אדם שנולד, חי ומת? חי בדרך זו ולא באחרת, החיים הובילוהו בדרך הזו; אולי היו לו בחירות בצמתים מסוימים, אולי רק נדמה לו שבחר; אולי הושפע, מעט או הרבה, מאחרים, חברים, מורים.

להמשיך לקרוא

Share

בבקשה תשגיחי על אמא – קיונג סוק שין

בבקשה תשגיחי על אמא

על מה אנחנו חושבים כשאנחנו חושבים על "אמא"? אולי שהיא כבר קצת מבוגרת וקצת עקשנית, אולי שאין לנו זמן בשבילה, אולי שאנחנו הכי מתגעגעים לאיזשהו מאכל שהיא יודעת להכין הכי טוב, אולי שהיא מעצבנת אותנו לפרקים. אבל מה אם פתאום אין אמא – מה יעבור בראשינו אז?

 אמא נעלמה. ככה סתם, בתחנת הרכבת המרכזית של סיאול, נותרה מאחור כשאבא עלה לקרון הרכבת הדחוס, ורק כשהסתכל לאחור הבין שנשארה בתחנה. נשארה ונעלמה.

 כשמתחילים לחפש אותה (היא כבר לא שם. הלכה, אולי לחפש אותם) ולא מוצאים, ומפרסמים מודעות על גבי עמודים ולוחות, ובחלונות ראוה של חנויות, ומתלוננים במשטרה; כשמתחילים לחפש מתעוררים הזכרונות, וכל החשבונות הישנים נפתחים.

 ארבעה  ילדים גידלה אמא. אמא שנישאה בגיל צעיר לגבר שלא הכירה, כדי שלא תאולץ להנשא לאיזה חיל, ייעדוה לאיש אחד שמעולם לא פגשה, שלא ממש רצה בה, שנעלם מחייה לפרקים ושב וחזר.. אמא שלא ידעה קרוא וכתוב אבל את ילדיה שלחה לבית הספר, ומישכנה ומכרה רכוש כדי שתהיה להם השכלה. אמא שידעה לבשל ולחלק בין כולם, על-פי החשיבות, ומשבגרו נסעה אליהם אל העיר הגדולה, עמוסה בקופסאות, כדי שיאכלו מתבשיליה. אמא שתמיד היתה שם, לחנך, לדבר על ליבם, לשכנע, להכריח,  לדאוג.

להמשיך לקרוא

Share

כביסה – סוזן אדם

hkvish

אשה אחת, שמשהו נורא קרה לה, אבל לא כל כך ברור מה ולמה, לפחות עד סוף הספר, יושבת ומספרת לאיש שלה את סיפור חייה.

והוא שתמיד חשב שהוא מכיר אותה ויודע הכל, יושב ושומע ולא מבין מהיכן הגיע הסיפור הזה, כי הוא תמיד ידע והכיר.

ופתאום…

 היא שותקת, בדרך כלל, האשה שלו, והוא שותק, בדרך כלל, בחזרה. הם אוהבים, אבל לא מוכרחים לדבר. בעיקר לא על העבר.

הרי העבר, של אמא שלה,, העבר הזה, אם מסתכלים עליו יכול להפוך את החיים לבלתי נסבלים. אז ממשיכים הלאה, קדימה, לא מסתכלים למה שהיה.

 אלא שאי אפשר באמת לטמון את העבר בעבר,  ולהמשיך כאילו כלום.

כי העבר, גם אם נחבא ומוסתר, בלתי נראה כמעט, בלתי מורגש, העבר הזה יכול יום אחד להתדפק על שערי התודעה ולנפץ את כל החומות שנבנו אט אט סביבו, שקברו אותו שעין לא תשזוף.

להמשיך לקרוא

Share

לבד בברלין – הנס פאלאדה

לבד בברלין

אנה ואוטו קוונגל, זוג גרמנים בזמן מלחמת העולם השניה, זעיר בורגנים, אינם מחבבים במיוחד את המשטר הנאצי, אבל מסתגלים אליו במידה מסוימת, ואפילו מצטרפים לאירגונים המתאימים, כדי לשמור על פרנסתם, עד ש… עד שהבשורה הרעה משיגה אותם: בנם היחיד נהרג בקרבות.

 והחל מאותו רגע אין להם עוד מטרה אלא לעשות משהו כנגד המשטר שלקח להם את בנם, ולוקח בנים לאמהות אחרות, ואנשים אחרים, ובכלל- פועל בשיטות שאינן מוסריות או צודקות, ומטרותיו מפוקפקות למדי.

 הקוונגלים הם גיבורי הספר לבד בברלין, ומלבדם גיבורי המשנה – אף הם גרמנים, אף הם משתדלים שלא להתערב יותר מדי, שלא לעמוד על דעתם יותר מדי, שלא לשפוט; מוטב לסובב את הראש לצד השני כאשר קורה משהו באזור, מוטב לא לראות, לא לשמוע ובודאי לא להגיב.

 כך – פראו רוזנטל, שכנתם של הקוונגלים, יהודיה שבעלה כבר נלקח על ידי השלטונות, והיא מבלה חייה בהמתנה שיבואו לקחת גם אותה; מוסתרת על ידי השכן המכובד – שופט עליון בדימוס – אולם אינה עומדת במתח.

 או הדוורית נושאת הבשורה, אווה קלוגה, שמשא הבשורות בתיקה כבד עליה עוד ועוד, ובעלה לא רק שאינו תומך, אלא שהוא ריקא וטפיל על צווארה, ולבסוף היא בוחרת לברוח מחייה הנוכחיים, ולחזור לכפר, לאדמה.

להמשיך לקרוא

Share