ארכיון תגיות: ידיעות ספרים

אור קדומים – ג'ון באנוויל

אור קדומיםיום אחד מלאו לי יובל שנים, וביקשתי מכל חברי הפורום בטמקא, זה הפורום שנסגר אך ביוני דאשתקד, יחד עם כל שאר הפורומים, להמליץ לי, כל אחד ואחת, על ספר אחד שראוי שאקרא; היו כאלה שהתחכמו והמליצו על טרילוגיה, או לפחות זוג ספרים המשלימים זה את זה, והיתה מישהי שהמליצה לי על "הים" של ג'ון באנוויל. אל הספר הזה טרם הגעתי, אך באחד מירידי הספר בשנים האחרונות המליץ לי חבר קרוב על "המוקצה"  של אותו באנוויל, ולקחתי אותו.

אחר כך יצא הספר הזה "אור קדומים" שזכה איפשהו (איני זוכרת היכן) לסקירה נלהבת, ומיד נוסף לרשימת ה"צריך", ואז זכיתי בדף הפייסבוק של ידיעות ספרים בספר, ובקשתי שישלחו לי את זה הספר. ואז חיכיתי. חיכיתי עד שיגיע הרגע הנכון להוציא אותו מ"מדף-הספרים-הממתינים-לתורם".

וחבל שלא עשיתי זאת קודם לכן.

משום שהוא נפלא בהחלט.

וכך זה מתחיל: "בילי גְרֵיי היה חברי הטוב ואני התאהבתי באמו. אהבה היא אולי מילה חזקה מדי, אך איני מכיר חלשה ממנה שתתאים. כל זה קרה לפני יובל שנים. הייתי בן חמש־עשרה וגברת גריי היתה בת שלושים וחמש. קל לומר דברים כאלה, מאחר שלמילים אצמן אין כל בושה והן לעולם אינן מופתעות. ייתכן שהיא עדיין בחיים. היא תהיה בתת כמה, שמונים ושלוש? שמונים וארבע? זה לא גיל מופלג, בימינו. ומה אם אצא לחפש אחריה? זו תהיה אודיסיאה. הייתי שמח להיות מאוהב שוב. הייתי שמח להתאהב שוב, רק עוד פעם אחת." (עמ' 13)

להמשיך לקרוא

Share

לבד בתאטרון המוות – טֶרי הֵייז

לבד בתיאטרון המוותאת הספר הזה קבלתי בהשאלה ולקריאה מקולגה לעבודה, חובב ספרי מתח, שהתלונן על כך שכמעט תמיד הגיבורים בספרים הללו הם אנשים בודדים, שהיתה להם פעם משפחה, או שאף פעם לא היתה, וזה קורע את לבו. והנה, ממש בתחילת הספר הזה ישנו הסבר ברור למה תמיד, או כמעט תמיד, הסוכנים החשאיים והבלשים הפרטיים או המשטרתיים, הם אנשים בודדים:

"..הייתי מועמד מושלם לעולם החשאי. הייתי פיקח, הייתי זאב בודד, והייתי הרוס עמוק בתוך הנשמה שלי.

אבא שלי הסתלק עוד לפני שנולדתי.. כמה שנים אחר כך אמא שלי נרצחה…

..

ילדים בלי הורים לומדים לשרוד, הם לומדים בשלב מוקדם להסוות את מה שהם מרגישים אם הכאב בלתי נסבל, הם לומדים לחפור קבר בראש שלהם ולהסתתר בתוכו. ..

כשישבתי בחדר ההוא.. הבנתי שאימוץ זהות אחרת והסוואה תמידית של מי שאתה ומה שאתה מרגיש, הם הכשרה אידאלית לעלם החשאי." (עמ' 32)

הנה כי כן, גם גיבור הספר הזה, כמו גיבוריה הרבים של הסוגה, איש בודד, שאין לו משפחה ואין לו מחוייבויות, ויכול להקדיש את כל כולו למאבק ב"רעים".

והרעים הפעם רעים מאד! בעצם – שני גיבורים לספר הזה: המספר, סוכן חשאי בארגון עלום שם באמריקה, המחליף שמות וזהויות (ועל כן אין שום טעם לקרוא לו בשם כלשהו), מוכשר כשד, בעל יכולות כמעט על-אנושיות, אינטואיציה מבריקה, השכלה מצוינת. בעצם הוא סוג של "בדימוס" כי הארגון בו שרת נסגר, והוא מבלה את ימיו בנסיון לחיות חיים שגרתיים כאלה או אחרים, ואיזשהו אירוע מחזיר אותו לעבודה.

להמשיך לקרוא

Share

גרעין של אמת – זיגמונט מילושבסקי

גרעין של אמתעל מה אנחנו חושבים כשאנחנו חושבים על פולין? עיירות נידחות, אנטישמיות, קודים של כבוד, פולניות! (זה בסדר, אני כבר אשב לבד בחושך), מרד גטו ורשה, גיטאות בכלל, מחנות ריכוז, אנטישמיות (כן, שוב), הגוש הסובייטי.. אפילו פולין של קישלובסקי אפרורית משהו.

כאילו נעצר הזמן, אי שם בשנות הששים או השבעים של המאה הקודמת. נכון, היו לך ואלנסה וגדאנסק, והתאומים קצ'ינסקי. אבל איכשהו החליקו על התודעה.

אלא שפולין של היום אינה פולין של אז, כנראה, ויש בה הרבה יותר מן הדומה לתרבות המערב הפושה במקומותינו, מאשר נדמה לנו. כמובן שלא נמחקה פולין של פעם, רק נפתחה והתערבבה עם שאר העולם קצת יותר.

וכך – ספר מתח, המתחולל בשנת 2009, פותח צוהר לפולין של ימינו, זו שבה שומעים מוזיקת פופ ומטאל מערבית, אם כי יש גם תשובה פולנית לכל אלה, ומכירים בה את ספרות המערב:

".. גולום, המסנן מבין שיניו "מַיי פּרשֶס", שלא מסוגל היה להתקיים ללא האוצר שלו, המכור לחפץ שלעולם לא יהיה שלו. האם כך נראה הקשר גז'גוז' לאלז'בייטה בודניק?" (עמ' 67)

ויש בה, בפולין החדשה, גם הרבה מן הישן. סָנְדומיֵיז', העיר (או אולי עיירה יהיה נכון יותר לומר) בה מתרחשת העלילה, עלילת המתח מורטת העצבים, היא עיר יפה בזכות יופיה ההיסטורי, כזו שהאגדה מספרת שהכובש ראה אותה ביופייה וסרב להחריבה בהפצצה והפגזה. סנדומייז זו יש בה כנסיות יפיפיות, ומרכז היסטורי, ומשום כך היא מושכת אליה תיירים רבים, מקומיים וזרים.

להמשיך לקרוא

Share

אשמת הכוכבים – ג'ון גרין

ashmat_hakochavimלא מזיק ברובו. אני חושבת שהציטוט הזה, מספר אחר לגמרי, יכול להגדיר את מה שאני חושבת על הספר הזה.

כי – בנעורי כבר קראתי את "סיפור אהבה" של אריך סגל, ואף ראיתי את הסרט, ובשניהם הזלתי דמעות על גורלה המר של האשה הצעירה החולה בסרטן; ובבגרותי, אך לפני מספר שנים קראתי את "שומרת אחותי" של ג'ודי פיקו, ואף שם ישנה המחלה הנוראית הזו – סרטן, ובספר זה יש מפגשי תמיכה של נערים ונערות חולי סרטן, ביקורים בבתי חולים, שפע פרטים רפואיים, הומור שחור, וכתיבה כמו בני נוער.

כזה גם אשמת הכוכבים; יש בו מחלת סרטן של בני עשרה, כתיבה של בני עשרה (כאילו), סיפור אהבה טרגי (כמובן, הם חולי סרטן), וכנראה קריצה להוליווד  (עובדה, עשו מזה סרט).

אבל יש בו עוד משהו, שלא לגמרי מפצה על מגרעותיו, אבל הוא בהחלט רעיון חביב ונחמד. את גיבורת הספר – הייזל גרייס – נערה בת שבע עשרה שיש לה סרטן שהתפשט כבר לכל מיני מקומות, והיא צמודה לבלון חמצן, ונשארת בחיים כנראה בגלל איזה טיפול נסיוני, מלווה איזה ספר שנקרא "מכאוב מלכותי", בו גיבורת הספר היא נערה חולת סרטן, והוא מהווה מעין תנ"ך עבור הייזל גרייס; ספר המלווה אותה לכל מקום וממנו היא שואבת "משפטי מפתח" שעוזרים לה להתמודד עם כל מיני קשיים המלווים מן הסתם נערות ונערים בנות ובני שבע עשרה שברור להם שהעתיד שלהם קצר למדי, והחוויות שיחוו לעולם לא תהיינה כאלה של אדם מבוגר, והם צריכים להספיק לחיות חיים מלאים, פחות או יותר, בתקופה שעוד נותרה להם, שבדרך כלל כוללת אשפוזים, טיפולים וכו'.

להמשיך לקרוא

Share

הגולם והג'יני – הלן וֵקֶר

hagolem_vehaginiעל כריכת הספר כתוב: "..כמה בני מזל הם אלה שטרם קראו אותו." (ציטוט מן ה- Boston Globe). אני מבקשת לצנן מעט את ההתלהבות המשתמעת מכזו המלצה. הספר מעניין ומרתק, אמנם, אבל לא כזה שאי אפשר לוותר עליו.

ומשנאמרו הדברים הללו –  לספר עצמו.

הגולם נוצרה בעולם הישן, במזרח אירופה, ונועדה להיות אשתו של רוטפלד, יהודי שאיבד את כמעט את כל הירושה שהותירו לו הוריו וביקש להגר לעולם החדש, בסופה של המאה ה- 19, לניו יורק, כדי ליצור לו שם חיים חדשים. הגולם נוצרה מן האדמה, על ידי חכם יהודי בעל כוחות אפלים, שחי בבדידות מזהרת, ויועדה להיות בבעלותו המלאה של אדונה, וגם, לפי דרישתו, להיות אשת שיחה מעניינת וחברה מספקת לו. הגולם נועדה להשלח בארגז במחלקת המטען של האונייה, ורוטפלד צריך היה להעירה בלחש שניתן לו עם הגיעם לניו יורק. אלא שרוטפלד לא התאפק, ועוד באונייה העיר את הגולם, ותיכף אחר כך התפגר לו מדלקת בתוספתן שהתפוצץ משום שפנה לטיפול מאוחר מדי, והגולם הגיעה לניו-יורק בגפה.

להמשיך לקרוא

Share

נעלמת – ג'יליאן פלין

נעלמתבערך עד מחצית הספר עוד התלבטתי האם להמשיך לקראו, או להפסיק, לוותר, כי לא באמת מוכרחים לסיים כל ספר שהתחלנו, מה גם ש"מדף הספרים הממתינים להקרא" כבר מזמן התרחב למדפים אחרים בספריה. ומה עוד שאת פתרון התעלומה ניחשתי בערך בשליש הראשון.

אבל אז הגעתי לאמצע, בערך, והפתרון שחשבתי עליו התברר כנכון, אלא שהתעלומה לא נפתרת, אלא שהחל מכאן ואילך (אמצע הספר, כאמור) מתפתחת העלילה לכיוונים לא צפויים.

וכמו בספרה הקודם של פלין שקראתי – חפצים חדים – גם כאן לרקע, לסביבה, לבית הגידול של הגיבורים משקל רב הרבה יותר מאשר נדמה בהתחלה.

אז – מהתחלה.

ניק דאן, פוסטר-בוי אמריקאי במראהו, ממיזורי, עיירה שקוראים לה נורת' קרתג', משפחה מן המעמד הבינוני הנמוך, שהיגר לניו יורק והיה לכתב באחד המגזינים האופנתיים הללו, ומתישהו במהלך המשבר הכלכלי המתמשך איבד את עבודתו וחזר עם אשתו, איימי, אל עיירת הולדתו, משום שאמו חלתה בסרטן והיה צורך לסעוד אותה.

להמשיך לקרוא

Share

עזאזל – בוריס אקונין

azazelבאיחור, לא מבוטל כלל, הגעתי אף אני אל ספרי פנדורין. בעצם, אל הראשון שבהם – עזאזל.

מותחן חדש כמעט לגמרי, שנכתב כולו בסגנונם של גדולי הסופרים הרוסים של המאה ה- 19, כולל שימוש במילות התואר המתאימות ובשפה הגבוהה. תענוג

 הזמן, כאמור, המאה ה-19, קצת אחרי אמצעה.

אראסט פנדורין, פקיד רישום זוטר, נקרא לחקור בפרשה די ברורה של התאבדות צעיר בגן ציבורי בעיר, אלא שמוחו החקרני והעירני מוצא פרטים נוספים וחשודים, ההופכים את ההתאבדות מהתאבדות "סתם" לתעלומה.

 מדוע התאבד הצעיר, שלכאורה היה לו הכל? מה פשר הצוואה המוזרה שהשאיר, ובה כל רכושו, הרב ביותר, יש לציין, מועבר לטובת ארגון המפעיל בתי יתומים, בניהול ליידי אנגליה אחת? מיהו הסטודנט שנראה מנסה להתאבד בשני מקומות שונים ואחרים במהלך אותו יום?

  להמשיך לקרוא

Share

שרלוטה איסַבל הנסן – תוּרֶה רֶנְבֶּרג

שרלוטה איסבל הנסן

"… אתה פשוט צריך להבין שהחיים לא סובבים רק סביבך. נכון? שרלוטה איסבל היא מתנה, אתה לא מבין? קיבלת את המתנה הזאת. ואתה צריך להיות מאושר, אתה צריך להיות גאה, ואתה צריך לקבל אותה כאילו היא דבר יקר שאין לו תחליף – כי אין לה. אתה מבין?" (עמ' 299)

 יָרלֵה קְלֶפּ, סטודנט לתואר שני בספרות באוניברסיטה בברגן, בן 25, רווק, מתוחכם, מודרני במידה מסוימת, כותב תזה בנושא האונומסטיקה הפרוסטיאנית, שמאמר ספרותי פרי עטו עתיד, אולי, להתפרסם במורגנבלדה (אולי, משום שהם עדיין לא ענו לו, אבל יש לשער שהם בוחנים את המאמר הזה ביסודיות רבה, כי אילו לא רצו לפרסם, כבר מזמן היו משיבים בשלילה.. אבל כרגע עוד אפשר לקוות). ירלה קלפ מקבל בוקר אחד מכתב המבשר לו כי בתאריך זה וזה בשעה זו וזו תנחת בתו בת השבע – שרלוטה איסבל הנסן – אותה לא פגש מעודו, ועליה נודע לו רק לאחרונה, לאחר שהתבקש לעשות בדיקות דם להוכחת אבהות, מלילה אחד אי אז בעברו, עת היה בן 17 והנערה שלמולו בת 15, שניהם שתויים עד אבדן הכרה כמעט; ובכן, תוצאות הלילה ההוא – ילדה בת שבע, שרלוטה איסבל הנסן, עומדת לנחות ביום זה וזה בשעה זו וזו, ועליו לאספה ולהיות עמה שבוע.

להמשיך לקרוא

Share

גחליליות – גילית חומסקי

gachliliot

"העבר הוא דלת שנטרקה על חיות משונות, אין לדעת מה יבקע ממנה כשהיא נפתחת. התפרצות של יצורים יורקי אש שהמתינו להסתער, או צל זעיר שיחמוק בזריזות וייעלם." (עמ' 8)

 יפעת (שפעם היתה יפעה אבל למורה בבית הספר היה יותר נוח עם יפעת ובכלל השינוי הזה התאים לה ליפעת) רוזנברג, שהוריה נהרגו בתאונת דרכים והיא ואחותה הצעירה ממנה, ליה (שפעם היתה לאה ובחרה להיות ליה) ואחיה הקטן ממש  אדם, עברו לבית אחותה של האם, בעיר בני ברק. עיר, כך מתברר לי, שהיא ארץ אחרת לגמרי.

 ארץ שיש לה גבולות משלה, לבוש משלה (לפי קבוצות), קודי התנהגות משלה אבל בעיקר – שפה משלה; שפה שלמרות שהיא עברית, כלל לא בטוח שהקורא/ת יבין, וודאי לא את דקי הדקויות. (מי יכול להסביר לי – למה לא צריך ליטול ידיים כשאוכלים נקניקיה מסויה?)

 יפעת הזו, כיום היא כבר גדולה, והספר מלווה אותה בימים בהם היא ממתינה לתשובה סופית לגבי איזו שליחות כנציגת משרד החוץ הישראלי ביריד האוכל הבינלאומי באיטליה. ובזמן הזה שהיא מחכה, ואנחנו איתה, היא חוזרת לעברה ומטיילת בזמנים שונים בו – העבר הרחוק, בית הגידול בעיר בני ברק (שאינה מוזכרת כלל בשמה), ימי בית הספר ובעיקר חברתה הצמודה – עופרה, שהיו צמודות זו לזו כמעט כמו תאומות סיאמיות, ומתישהו חל איזה שבר, ומתישהו התרחקו.

 והעבר הקרוב יותר – הקמת חברת קייטרינג המתופעלת על ידי ילדים בסיכון, ולפני כן , הרבה לפני כן, נסיעה לקורס בן חודש ברומא, ומאורעות קטנים וגדולים שארעו בדרך.

  להמשיך לקרוא

Share

סטונר – ג'ון ויליאמס

סטונר

סטונר הוא ההוכחה כי אדם – כל אדם – חייו ראויים לסיפור, אם רק יימצא מי שיספר אותם.

 וכך זה מתחיל:

"ויליאם סטונר החל את דרכו באוניברסיטת מיזורי כסטודנט לתואר ראשון, בשנת 1910, כשהיה בן תשע־עשרה. כעבור שמונה שנים, בשיאה של מלחמת העולם הראשונה, קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה והתמנה למרצה באוניברסיטה הזאת, ובה לימד עד מותו, ב־1956. הוא לא התקדם מעבר לדרגת מרצה בכיר, ומעטים הסטודנטים שזכרו אותו בבירור אחרי שלמדו באחד הקורסים שלו." (עמ' 7)

 מה ניתן לספר על אדם שנולד, חי ומת? חי בדרך זו ולא באחרת, החיים הובילוהו בדרך הזו; אולי היו לו בחירות בצמתים מסוימים, אולי רק נדמה לו שבחר; אולי הושפע, מעט או הרבה, מאחרים, חברים, מורים.

להמשיך לקרוא

Share