ארכיון תגיות: יעל נאמן

היה היתה – יעל נאמן

"פזית מחקה כל מה שהיה לה, כל מה שהיא עשתה. היא מחקה תוך כדי ומחקה בדיעבד. וכשידעה שתמות הקדישה את עצמה למחיקה. פזית מתה ב- 29 בנובמבר 2002. היא היתה בת חמישים ושש." (עמ' 11)

היה היתה אשה שנולדה וחיה ומתה.

היה היתה אשה, שחייה ומותה נודעו רק לאנשים הקרובים לה ביותר, עד שבאה יעל נאמן ואספה סיפורים ממכריה ובני משפחתה, ואלמלא אספה סיפורים ומכתבים, וחיפשה ושאלה וריאיינה, כי אז היו חייה ומותה של אותה אשה לא ידועים לרובנו.

היה היתה אשה, בת יחידה להורים שורדי שואה, שחיה חמישים ושש שנים, וניהלה רומן מתמשך עם המוות, כי פצע היה פעור בנפשה, עד שבא הסרטן ופתר את העניין הזה, של המוות.

היה היתה אשה ושמה פזית פיין. פזית נולדה בשם סילביה בשנת 1947 במחנה עקורים בסנט אוטיליין, בת יחידה להוריה, שניהם שורדי שואה. מתישהו, לאחר שעלו לארץ, שוּנה שמה ל"פזית" (כמו מרבית העולים אז, ועוד הרבה שנים אחר כך, במסגרת מחיקה של הזהות הקודמת והטמעה בכור ההיתוך). גדלה בשכונת "המפדה האזרחי" בחולון. לא נישאה, לא היו לה ילדים. היו לה חברים ובני משפחה קרובים יותר או פחות. אחר כך חלתה בסרטן. אחר כך מתה.

להמשיך לקרוא

Share

כתובת אש – יעל נאמן

כתובת_אשבספרה היינו העתיד כותבת יעל נאמן: "את הסיפור שלנו סיפרנו לעצמנו כל הזמן. בכפייתיות. בעל פה. לפעמים התעייפנו עוד לפני שהתחלנו ובכל זאת סיפרנו במשך שעות. הקשבנו רוב קשב אחד לשני, כי בכל ערב בו סופר הסיפור, התחוורו לנו פרטים חדשים, גם שנים רבות אחרי שכבר לא היינו שם."

 המשך, כמעט ישיר לספר הנפלא ההוא אפשר למצוא בסיפור "עיר" השני מבין סיפורי "כתובת אש"; מה קורה לבני הקיבוץ שעזבו אותו, אל העיר הגדולה בפיגור חברתי מסוים אחרי בני גילם העירוניים, עם חסרון כיס גדול, עם סוציאליזציה של התבגרות בחבורה, עם הצורך להמשיך עוד קצת את ה"ביחד" לפני שנפרדים לאטומים בודדים:

 "העתיד העירוני, הפתוח לכל בחירה, ארב לי דווקא בשאלות שהופנו לעברי בקיבוץ, כשבאתי לבקר. מה שנראה לעירונים אתר נופש אידילי ופסטורלי – חצר הקיבוץ – היה בשבילי זירה של אשמה שערקתי ממנה. לא הייתי מסוגלת להישאר שם יותר מערב אחד. היה מוזר לישון פתאום בבית של ההורים, כשהיינו בקיבוץ לא ישנו שם אף פעם. בשעות היום הרגשתי אשמה, פרזיטית, זרה, לא יכולתי להסתובב שם בזמן שכולם עובדים." (עמ' 37)

להמשיך לקרוא

Share