ארכיון תגיות: כנרת זמורה ביתן

גלגולי האהבה – אליס מנרו

חזרה לספר מספריה של אליס מנרו, גם כזה שנכתב לפני שנים רבות (וזכייתה בפרס הביאה ל"מפעל" תרגום של כתביה בכלל, כולל כריכות קשות ומהודרות), היא תמיד חגיגה. מנרו, אמנית הסיפור הקצר, מצליחה להביא פעם אחר פעם סיפורים קצרים, מתומצתים, ועם זאת רחבי יריעה המציירים בפני הקורא/ת עולם ומלואו של כל אחד ובעיקר אחת מגיבוריה.

מנרו כותבת על אנשים ובעיקר על נשים מן הפריפריה, מן המקומות הרחוקים והנידחים ביותר, לעתים משולי החברה. תושבי ותושבות עיירות קטנות ומרוחקות, סְפַר כמעט או לא כמעט, וכל אחד ואחת מהם, זוכה לזרקור על חייו / חייה, המאיר אותם לפתע ומגלה מכמנים נסתרים.

מרייטה, אמה של המספרת בסיפור "גלגולי אהבה", הראשון בספר, וזה שנתן לו את שמו, מתה. ממש בתחילת הסיפור. ואחר כך מתגלגלים הזכרונות לימי ילדותה ונערותה, אמה הדכאונית, השכנים שידעו לטפל בה כשכל או רוב עולמה חרב. אביה שנטש, אחותה למחצה שהקשר עמה התקיים לאורך זמן, באופן רופף.

"… יש נשים כאלה שמוכרחות לפרוץ מתוך המעטפת הנשית שלהן בגיל הזה, לנפנף בשומנים או בכחישות לא מהוגנת, להתהדר ביבלות ובשער פנים, לסרב לכסות רגליים חיוורות ועטורות ורידים, כמעט לשמוח עליהן, כאילו זה מה שרצו לעשות כל הזמן. שונאות-גברים מבטן ומלידה. בימינו, אסור לומר דברים כאלה בקול רם." (עמ' 40, בתוך: "גלגולי האהבה")

להמשיך לקרוא

Share

יום הדין – ליעד שהם

בפרק ה"תודות" שבסוף הספר נפתח במלים: "אז אולי דווקא נתחיל הפעם במי שלא עזר: וכאן ניצבת לה (לצערי) בבדידות מזהרת המציאות הישראלית שאיתגרה אותי פעם אחר פעם בסיפורים שגרמו לאלו שרקחתי אני, להחוויר." (עמ' 303)

או, במלים אחרות, "המציאות עולה על כל דמיון".

ובאמת, לא אחת ולא שתיים, במהלך קריאת הספר הזה, תהיתי האין הדמות הזו או האחרת מבוססת על אנשים אמיתיים, כאלה שאנחנו פוגשות (ופוגשים) במדורי החדשות, או ברשת החברתית.

כך, למשל, מיכאל גונן (דמות הנושאת את שמו של גיבורו של עמוס עוז), איש משטרה לשעבר, שפרש משום שהחלטה מסויימת, להתעלם מפשע אחד, בתמורה ליחסי קח-תן עם אחד מראשי העבריינים בארץ, והפך לאחר הפרישה מן המשטרה ללוחם צדק, מין דון קישוט שכזה שאינו חושש להתעמת עם מערכת המשטרה והמשפט, שלדעתו אינן פועלות תמיד בצדק. הוא הזכיר לי, ולא במעט, את ברק כהן (לפחות בדרך הפעולה).

ורד תדהר, שופטת צעירה ומבטיחה, שסוד כלשהו בעברה הופך אותה למי שיכולה להיות מוּשא לסחיטה, שחלק משותפי הסוד הזה מזכירים לה חזור והזכר, בהזדמנויות שונות, את חטאה מאז, ורומזים לה לאיזו החלטה שיפוטית מצפים ממנה. השופטת הזו הזכירה לי את רונית פוזננסקי-כץ, השופטת ש"חטאה" בהחלפת מסרונים עם תובע אחד.

אכן, קשים חייו של הסופר העוסק בכאן ובעכשיו. שלא יחשדו בו שהוא מעתיק מהחיים.

אז מה היה לנו בספר הזה?

להמשיך לקרוא

Share

האחרות – שהרה בלאו

קודם כל עצה חשובה אחת – אל תקחו את הספר הזה ליד לפני שתפנו לו זמן. כי החיים יש להם נטייה להפריע בדברים החשובים באמת, כמו קריאת ספרים, וספר כזה, שלא ממש מתחשק להניח מן היד עד תומו, יוצר תסמינים של קריז בקורא/ת עת נאלצה, בכל זאת, להתפנות לעניינים "חשובים" מאד כמו פרנסה או שינה בלילה. יש כאלה שחיים עצמם שלהם כוללים בית וילדים, שגם לאלה יש נטייה לא ממש חביבה, להפריע בקריאה.

ותיכף נגיע לעניין הזה של בית, וילדים.

אגב, אם תקראו עד הסוף – יש כאן טיפ מעניין בנושא השמירה על נעורי נצח (לנשים בלבד).

ועוד דבר חשוב: הסיפור הזה הוא סיפור מתח (גם), וכל גילוי על התקדמות העלילה, או על פרטים הנחשפים במהלך הקריאה, עשוי לקלקל את ההנאה ממנה, ולכן, הביקורת להלן יהיו בה פרטים כלליים בלבד. אך אל תטעו – כדאי גם כדאי לקרוא את הספר הזה, והכי טוב – לקראו מתחילתו ועד סופו ללא הפסקה (כפי שהייתי צריכה לעשות), מבלי להניח לחיים עצמם להפריע.

ולספר.

שילה, המספרת וגיבורת הספר, רווקה כבר-לא-כל-כך-צעירה, ואין לה ילדים. אין לה ילדים כי היא אל-הורית. כי כך החליטה לחיות את חייה, בלי ילדים. כאן, בישראל, זו כמעט כפירה בעיקר (בעצם, לא "כמעט") ויש מסלול קבוע המצופה מכל אחת ואחד לעבור – בית ספר, צבא (או שירות לאומי, במקרה של נשים כמו שילה, שבאה מבית דתי), אוניברסיטה, חתונה, ילדים. זהו. אבל אם את לא רוצה ללכת במסלול? אוהו, כבר יסבירו לך, כולם, כמה את טועה

להמשיך לקרוא

Share

האישה בחלון – א.ג'. פין

בראשית היתה הכתבה ב"הארץ", כתבה ששלחה אותי בעקבות הספר הזה. כי הרי את "חלון אחורי" של היצ'קוק ראיתי כמה וכמה פעמים, ובכל פעם מחדש  רותקתי מחדש, ו"נמתחתי" מחדש, ומה כבר יכול להיות רע במותחן כתוב טוב?

אנה פוקס, ד"ר אנה פוקס, היתה פעם פסיכולוגית ילדים מצליחה, היו לה בעל ובת, והם חיו בבית גדול בן שלוש קומות, עם מרתף בהארלם שבניו-יורק, עם גינה על הגג, חדרי עבודה, ובכלל – חיים טובים של אנשים שיש להם.

עכשיו היא לבד. כמעט לבד, חוץ מהחתול והדייר המתגורר בקומת המרתף, שיש לה כניסה נפרדת, ועל כן הם לא ממש נפגשים, אלא אם כן עולה הצורך. עכשיו היא כבר לא פסיכולוגית ילדים מצליחה, ובעלה ובתה לא נמצאים איתה, אלא בנפרד. עכשיו היא לא יוצאת מהבית. משהו קרה לפני כמעט שנה, משהו שגרם לה להסתגר ולפתח אגורפוביה – בעת חוצות. כל יציאה מן הבית, ואפילו למדרגות המובילות לחצר האחורית גורמת לה לתופעות חרדה – דופק מוגבר, שיתוק, הלם. משהו קרה לפני כמעט שנה, ועכשיו היא נפגשת באופן קבוע, פעם בשבוע עם פיזיותרפיסטית ופעם בשבוע עם פסיכיאטר. היא מטופלת במינונים לא קטנים של כדורי הרגעה וכדורי שינה, כאלה המאפשרים לה לתפקד באופן חלקי, והטכנולוגיה העכשווית מאפשרת לה לנהל מגעים עם העולם החיצון בלא שתצטרך לצאת מהבית. משלוחי מזון, תרופות, קבוצות דיון, לימוד שפות, משחקי שח – הכל נמצא בלחיצת Enter.

עכשיו היא ספונה בביתה, צמודה למצלמה, וכמו ג'יימס סטיוארט ב"חלון אחורי" עוקבת בעניין מרובה או מועט אחרי השכנים, בואם וצאתם, ומשלימה פרטים דרך האינטרנט.

להמשיך לקרוא

Share

עיר מקלט – ליעד שהם

אשה צעירה נרצחת בצפון תל אביב, עניין ראוי לכותרות ראשיות. אשה צעירה שעיקר עיסוקה בטיפול בפליטים במסגרת ארגון הסיוע לפליטים, יהיו שיאמרו ש"מגיע לה", שאכלה את הדייסה שבישלה בעצמה, ובכלל הרצח הזה יכול להיות דלק לכל מיני אג'נדות בעד ונגד; בעיקר נגד.

מיכל פולג היתה האשה הצעירה הזו, שנרצחה בצפון תל אביב (בכתובת בלתי קיימת – שטריקר 122; אני יודעת. גרתי ברחוב הזה.) "…חתיכת טיפוס. לא פחדה לומר את אשר על לבה, ללכת נגד כולם ולשלם את המחיר. לא היה לה טלפון נייד (שנאה מכשירים אלקטרוניים) ולא רשיון נהיגה (פחדה להרוג מישהו בטעות). היא לא אכלה בשר, דגים, דבש או ביצים. בתקופות מסוימות גם הגבילה את עצמה רק לפירות שנשרו מהעצים. לא היו לה עיסוקים מלבד ההתנדבות באס"ל ובארגון סיוע לנגעות תקיפה מינית. היא חיה בצמצום, בעיקר מהכסף שהורישה לה סבתה. לדברי אחיה, מיכל חשבה שהואיל וסבתא שלה היתה ניצולת שואה ופליטה בעצמה, שימוש בכספיה לצורך עזרה לפליטים הוא נכון וראוי. הגישה הזאת הוציאה את המשפחה שלה מדעתה." (עמ' 73 – 74). להמשיך לקרוא

Share

חוף הים של ירושלים – עידו גפן

"חוף הים של ירושלים"; והלא אין לירושלים ים, וממילא אין לה חוף ים; וגם העטיפה מטעה: רגליים צצות מתוך המים, כמו מי שעומד עמידת ראש בתוך בריכה או ים, אלא שכאן הרגליים למטה והים למעלה.. מין היפוך עולמות מסוים, פנטסטי במידה. אבל עוד אגיע לזה – לסיפור הנושא את שם הספר: "חוף הים של ירושלים".

כמה מלים קודם לכן. הספר הזה צד את עיני, ושמרתי אותו ל"הזדמנות קרובה" (שבדרך כלל מגיעה הרבה יותר מאוחר, ולוּ רק בגלל הספרים הרבים המגיעים ודוחקים הצידה ספרים אחרים, את כולם אני רוצה לקרוא, והזמן לא תמיד מספיק. אבל שמרתי.) ואז באה המלצתה הנהדרת של אריאנה מלמד ב"הארץ" ספרים (בדרך כלל אני שומעת בקולה, וקוראת ספרים שהיא ממליצה עליהם), ותורו של הספר הזה הגיע מיד. (טוב, כמעט מיד)

נתקלתי כאן בכתיבה רעננה וייחודית, חריפה, צינית, אמפתית, מצחיקה, עצובה. הכל יחד, ובנפרד. תענוג גדול.

ולסיפורים עצמם.

הסיפור הפותח את הספר: "המחלקה הגריאטרית" שאינה מחלקה בבית החולים, אלא מחלקה בצבא. מחלקה אליה שולחים את הקשישים שמשפחתם אינה רוצה או יכולה להחזיק ולטפל בהם. קשישים מתפקדים לגמרי, או כמעט, שנעשו לסוג של נטל על המשפחה, ומה יותר טוב מאשר לשלוח אותם למחלקה מיוחדת שהוקמה לכבודם בצבא. לתת להם מדים ונשק, ולהפקיד אותם על משימת אבטחה באיזה מקום נידח למדי ובטוח לגמרי. כמעט.

להמשיך לקרוא

Share

איש הפח – ליעד שהם (תיק נוער 2)

לפני כך וכך שנים, כשיצא לאור התרגום של הספר הראשון בסדרת "שר הטבעות", כאשר בסוף הספר התברר כי הוא רק הראשון בטרילוגיה, התאכזבתי עד מאד. כי היה צריך לחכות עד שיתורגמו הספרים הבאים בסדרה. וכשסוף סוף יצא החלק השני, אחרי לא מעט זמן, חזרתי לקרוא את החלק הראשון, כדי להזכר על מה בדיוק מדובר, וכשיצא החלק השלישי, קראתי שוב את החלקים הראשונים (ואחר כך קראתי מחדש את כל השלושה). דבר דומה קרה לי עם טרילוגית  "משחקי הרעב", כאשר עם צאת התרגום לחלק השלישי, שבתי וקראתי את שני הראשונים, כדי להזכר מיהו מי בספר, מי בטובים, מי ברעים ומה תפקידם של כל אחד ואחת.

כשגמרתי לקרוא את הספר הראשון בסדרת "תיק נוער" – "סיכון כפול", שבו אמנם נפתרה, פחות או יותר התעלומה, אלא שאז פתאום התברר לי כי זהו רק חלק ראשון בטרילוגיה, הופתעתי מעט והתאכזבתי מעט; אחרי הכל, יכולה הייתי לחכות עד צאת כל הטרילוגיה לאור, ולקרוא את כולה ברצף.

מצד שני, התעלומה שבבסיסו של הספר נפתרה ועל-כן אפשר היה להניח לכך, או לא; לחכות ולקרוא את הבא בתור, לכשייכתב ויצא, וכך עשיתי.

הספר השני בסדרה "איש הפח" נפתח בהמשך ישיר לספר הראשון, ומי שלא קראו כלל, מוטב לו שיקרא, וגם מי שקרא כבר, כמוני, מוטב לו שיקרא, או שמא – מוטב לסופר להוסיף איזה מבוא לספר ובו תקציר הארועים שקדמו לו, וארעו בספר הראשון, אחרת מלוּוה הקריאה, לפחות בתחילת הספר בנסיון נואש להיזכר מיהו מי, ומה היה תפקידו המדויק בספר הקודם.

להמשיך לקרוא

Share

שנתיים, שמונה חודשים ועשרים ושמונה לילות

"…אנחנו, מצדנו, מכנים את עצמנו "אנחנו". "אנחנו" הוא היצור המספר לעצמו סיפורים כדי להבין איזה מין יצור הוא. כשהסיפורים מגיעים אלינו, הם מתנשאים מעל הזמן והמקום, מאבדים את פרטי ראשיתם אך זוכים בטהרת תמציתם. בטהרת היותם פשוט הם עצמם. …" (עמ' 174)

"כך זה הועבר אלינו כעבור אלף שנים, כהיסטוריה רווּיַת אגדות ואולי מוצפת בהן. כך אנו חושבים על זה עכשיו, כמו זיכרון מתעתע או חלום על העבר הרחוק. אם זה לא נכון, או לא נכון חלקית, אם סיפורים מומצאים השתרבבו לרשומות, מאוחר מדי לעשות משהו בנידון. זהו סיפורם של אבותינו כפי שאנו בוחרים לספר אותו, ולכן כמובן זהו גם סיפורנו. …" (עמ' 25)

אלף שנים. אלף שנים לפני כתיבת הספר הזה התחוללה מלחמה גדולה בעולם. מלחמה שנמשכה שנתיים, שמונה חודשים ועשרים ושמונה לילות. אלף לילה ועוד לילה. מלחמה בין כוחות הטוב והרע. מלחמה שבה, פרט לבני האדם, השתתפו גם יצורים מעולם אחר – הג'ינים. שדים, שיש בהם טובים ויש בהם רעים, והמלחמה בעצם היתה על השליטה בעולם, בכל העולמות, בין הג'ינים הנחשבים "טובים" לבין ה"רעים". הרעים הם העִפריתים – ארבעה מהם ביקשו לשלוט על העולם ולחלקו ביניהם (אם כי לא באמת הצליחו להחליט איך בדיוק לחלק. כן, גם בין ג'ינים יש סכסוכים טריטוריאליים).

אבל מהם ומיהם הג'ינים?

להמשיך לקרוא

Share

פאני וגבריאל – נאוה סמל

"הייתי רוצה לעשות תיקון. מה הבעיה? הבדיה היא קבלן שיפוצים שמרחיב את מסדרון הסיפור ובונה לו עוד קומות מעבר לשיעורי הבנייה. הכול בידי – לשבט או לחסד. אז מה יקבע את הסוף? מה שקרה או מה שהיה יכול לקרות?" (עמ' 428)

 פאני וגבריאל הם (היו, בעצם) אנשים אמיתיים. ולא סתם אנשים אמיתיים – סבה וסבתה של הסופרת. וסיפור חייהם שהוא בלתי יאמן כמעט, יכולה להיקרא כאגדה, גם ללא כל התוספות שהוסיפה, וכל ה"בשר" שהעלתה על הסיפור ה"רזה" כל כך. סיפור נִסִי כמעט.

אבל אנחנו, שגדלנו כאן, ושמענו לא מעט סיפורי נִסִים, שקרו "שם", וגם "כמעט נסים", לנו כל סיפור כזה יישמע אמין לחלוטין, כי איכשהו – מה"שם" הארור ההוא, הצליחו להיות סיפורים אמיתיים מופלאים ומדהימים באמת.

 לקחה הסופרת את סיפור חייהם של סבה וסבתה, שפעם נישאו בבוקובינה –

 "היה היתה בוקובינה. שם אגדי, כמו המצאה ספרותית, אין טעם לחפש אותה במפה, שכן זו איננה מדינה או ארץ, אלא מחוז בקיסרות האוסטרו-הונגרית לפני מלחמת העולם הראשונה. בוקובינה, שקיימת היום רק בזיכרונם של ילידיה, נותרה שם דבר לאנינות טעם, לשנינות ולמבט אירוני על החיים עם חוש הומור חומצתי. זו היתה נקודת ההתחלה המשותפת של פאני וגבריאל – שניהם באו משם." (עמ' 13)

 שני אנשים צעירים נפגשו, והסכימו להינשא זה לזו וזו לזה, אולי היתה שם אהבה גדולה, אולי מילוי חובה, כי כך צריך: להמשיך לקרוא

Share

עקוב אחר שינויים – סייד קשוע

לסייד קשוע היה, עד לאחרונה, טור קבוע במוסף השבועי של עיתון "הארץ"; רק לפני שבוע וחצי כתב את טור הפרידה שלו (בינתיים): " אני יוצא לחופשה לא בשל התהיות האלה, שלטעמי היו חלק מהותי מהטור הזה, אלא בשל חוסר הוודאות והמרחק הפיזי והנפשי. הטור הזה נכתב בעברית על ידי ערבי פלסטיני אזרח מדינת ישראל שקיווה (השפעת השוט? אף שאני נשבע שזו ההרגשה הכי כנה שלי), ועדיין מקווה, שישראל/פלסטין תהפוך יום אחד למקום שוויוני ללא הבדלי גזע, דת, לאום והגדרה מינית. אז שלום בינתיים." (הארץ, 16.11.2017)

 סייד קשוע נסע לפני מספר שנים, לסוג של שנת שבתון, שבינתיים התארכה לעוד שנה ועוד שנה, וכלל לא בטוח מתי ישוב, אבל כל מי שקרא/ה את טוריו ב"הארץ" יכול/ה להכיר חלק משגרת חייו בשמפיין שליד שיקגו. (למען האמת, בביקורי בשיקגו לפני מספר שנים, ממש קיוויתי להתקל בו, כך סתם ברחוב, ולהגיד לו שאני קוראת ושאני יודעת; אבל לא הצליח לי). אותה שגרת חיים הינה גם שגרת החיים של גיבור הספר "עקוב אחר שינויים".

 גם השמות דומים, גם המצב המשפחתי דומה, גם עיר המוצא בארץ, גם הסיבה להקדמת הנסיעה לארצות הברית:

"שרפות רבות בערו מסביב לעיר באותו קיץ. עשן היתמר מיער ירושלים מדי יום והסתיר את השמים, ורעש המסוקים, קולות מכוניות ההצלה, מכבי האש והמשטרה, הידהדו ללא הפסקה. איכשהו היו אלה השרפות שהפריעו לי יותר מכל דבר אחר. פחדתי שהאש תאחז בבתי השכונה ותכלה אותם כליל, ושלא יהיה לאן לברוח וכיצד להתגונן מפני הלהבות.  ..

באותו קיץ שנפתח עם חטיפה של שלושה נערים מתנחלים.. בקיץ ההוא הבנתי בפעם הראשונה שרציתי לעזוב אפילו יותר מפלסטין.  … להמשיך לקרוא

Share