ארכיון תגיות: כנרת זמורה ביתן

איש הפח – ליעד שהם (תיק נוער 2)

לפני כך וכך שנים, כשיצא לאור התרגום של הספר הראשון בסדרת "שר הטבעות", כאשר בסוף הספר התברר כי הוא רק הראשון בטרילוגיה, התאכזבתי עד מאד. כי היה צריך לחכות עד שיתורגמו הספרים הבאים בסדרה. וכשסוף סוף יצא החלק השני, אחרי לא מעט זמן, חזרתי לקרוא את החלק הראשון, כדי להזכר על מה בדיוק מדובר, וכשיצא החלק השלישי, קראתי שוב את החלקים הראשונים (ואחר כך קראתי מחדש את כל השלושה). דבר דומה קרה לי עם טרילוגית  "משחקי הרעב", כאשר עם צאת התרגום לחלק השלישי, שבתי וקראתי את שני הראשונים, כדי להזכר מיהו מי בספר, מי בטובים, מי ברעים ומה תפקידם של כל אחד ואחת.

כשגמרתי לקרוא את הספר הראשון בסדרת "תיק נוער" – "סיכון כפול", שבו אמנם נפתרה, פחות או יותר התעלומה, אלא שאז פתאום התברר לי כי זהו רק חלק ראשון בטרילוגיה, הופתעתי מעט והתאכזבתי מעט; אחרי הכל, יכולה הייתי לחכות עד צאת כל הטרילוגיה לאור, ולקרוא את כולה ברצף.

מצד שני, התעלומה שבבסיסו של הספר נפתרה ועל-כן אפשר היה להניח לכך, או לא; לחכות ולקרוא את הבא בתור, לכשייכתב ויצא, וכך עשיתי.

הספר השני בסדרה "איש הפח" נפתח בהמשך ישיר לספר הראשון, ומי שלא קראו כלל, מוטב לו שיקרא, וגם מי שקרא כבר, כמוני, מוטב לו שיקרא, או שמא – מוטב לסופר להוסיף איזה מבוא לספר ובו תקציר הארועים שקדמו לו, וארעו בספר הראשון, אחרת מלוּוה הקריאה, לפחות בתחילת הספר בנסיון נואש להיזכר מיהו מי, ומה היה תפקידו המדויק בספר הקודם.

להמשיך לקרוא

Share

שנתיים, שמונה חודשים ועשרים ושמונה לילות

"…אנחנו, מצדנו, מכנים את עצמנו "אנחנו". "אנחנו" הוא היצור המספר לעצמו סיפורים כדי להבין איזה מין יצור הוא. כשהסיפורים מגיעים אלינו, הם מתנשאים מעל הזמן והמקום, מאבדים את פרטי ראשיתם אך זוכים בטהרת תמציתם. בטהרת היותם פשוט הם עצמם. …" (עמ' 174)

"כך זה הועבר אלינו כעבור אלף שנים, כהיסטוריה רווּיַת אגדות ואולי מוצפת בהן. כך אנו חושבים על זה עכשיו, כמו זיכרון מתעתע או חלום על העבר הרחוק. אם זה לא נכון, או לא נכון חלקית, אם סיפורים מומצאים השתרבבו לרשומות, מאוחר מדי לעשות משהו בנידון. זהו סיפורם של אבותינו כפי שאנו בוחרים לספר אותו, ולכן כמובן זהו גם סיפורנו. …" (עמ' 25)

אלף שנים. אלף שנים לפני כתיבת הספר הזה התחוללה מלחמה גדולה בעולם. מלחמה שנמשכה שנתיים, שמונה חודשים ועשרים ושמונה לילות. אלף לילה ועוד לילה. מלחמה בין כוחות הטוב והרע. מלחמה שבה, פרט לבני האדם, השתתפו גם יצורים מעולם אחר – הג'ינים. שדים, שיש בהם טובים ויש בהם רעים, והמלחמה בעצם היתה על השליטה בעולם, בכל העולמות, בין הג'ינים הנחשבים "טובים" לבין ה"רעים". הרעים הם העִפריתים – ארבעה מהם ביקשו לשלוט על העולם ולחלקו ביניהם (אם כי לא באמת הצליחו להחליט איך בדיוק לחלק. כן, גם בין ג'ינים יש סכסוכים טריטוריאליים).

אבל מהם ומיהם הג'ינים?

להמשיך לקרוא

Share

פאני וגבריאל – נאוה סמל

"הייתי רוצה לעשות תיקון. מה הבעיה? הבדיה היא קבלן שיפוצים שמרחיב את מסדרון הסיפור ובונה לו עוד קומות מעבר לשיעורי הבנייה. הכול בידי – לשבט או לחסד. אז מה יקבע את הסוף? מה שקרה או מה שהיה יכול לקרות?" (עמ' 428)

 פאני וגבריאל הם (היו, בעצם) אנשים אמיתיים. ולא סתם אנשים אמיתיים – סבה וסבתה של הסופרת. וסיפור חייהם שהוא בלתי יאמן כמעט, יכולה להיקרא כאגדה, גם ללא כל התוספות שהוסיפה, וכל ה"בשר" שהעלתה על הסיפור ה"רזה" כל כך. סיפור נִסִי כמעט.

אבל אנחנו, שגדלנו כאן, ושמענו לא מעט סיפורי נִסִים, שקרו "שם", וגם "כמעט נסים", לנו כל סיפור כזה יישמע אמין לחלוטין, כי איכשהו – מה"שם" הארור ההוא, הצליחו להיות סיפורים אמיתיים מופלאים ומדהימים באמת.

 לקחה הסופרת את סיפור חייהם של סבה וסבתה, שפעם נישאו בבוקובינה –

 "היה היתה בוקובינה. שם אגדי, כמו המצאה ספרותית, אין טעם לחפש אותה במפה, שכן זו איננה מדינה או ארץ, אלא מחוז בקיסרות האוסטרו-הונגרית לפני מלחמת העולם הראשונה. בוקובינה, שקיימת היום רק בזיכרונם של ילידיה, נותרה שם דבר לאנינות טעם, לשנינות ולמבט אירוני על החיים עם חוש הומור חומצתי. זו היתה נקודת ההתחלה המשותפת של פאני וגבריאל – שניהם באו משם." (עמ' 13)

 שני אנשים צעירים נפגשו, והסכימו להינשא זה לזו וזו לזה, אולי היתה שם אהבה גדולה, אולי מילוי חובה, כי כך צריך: להמשיך לקרוא

Share

עקוב אחר שינויים – סייד קשוע

לסייד קשוע היה, עד לאחרונה, טור קבוע במוסף השבועי של עיתון "הארץ"; רק לפני שבוע וחצי כתב את טור הפרידה שלו (בינתיים): " אני יוצא לחופשה לא בשל התהיות האלה, שלטעמי היו חלק מהותי מהטור הזה, אלא בשל חוסר הוודאות והמרחק הפיזי והנפשי. הטור הזה נכתב בעברית על ידי ערבי פלסטיני אזרח מדינת ישראל שקיווה (השפעת השוט? אף שאני נשבע שזו ההרגשה הכי כנה שלי), ועדיין מקווה, שישראל/פלסטין תהפוך יום אחד למקום שוויוני ללא הבדלי גזע, דת, לאום והגדרה מינית. אז שלום בינתיים." (הארץ, 16.11.2017)

 סייד קשוע נסע לפני מספר שנים, לסוג של שנת שבתון, שבינתיים התארכה לעוד שנה ועוד שנה, וכלל לא בטוח מתי ישוב, אבל כל מי שקרא/ה את טוריו ב"הארץ" יכול/ה להכיר חלק משגרת חייו בשמפיין שליד שיקגו. (למען האמת, בביקורי בשיקגו לפני מספר שנים, ממש קיוויתי להתקל בו, כך סתם ברחוב, ולהגיד לו שאני קוראת ושאני יודעת; אבל לא הצליח לי). אותה שגרת חיים הינה גם שגרת החיים של גיבור הספר "עקוב אחר שינויים".

 גם השמות דומים, גם המצב המשפחתי דומה, גם עיר המוצא בארץ, גם הסיבה להקדמת הנסיעה לארצות הברית:

"שרפות רבות בערו מסביב לעיר באותו קיץ. עשן היתמר מיער ירושלים מדי יום והסתיר את השמים, ורעש המסוקים, קולות מכוניות ההצלה, מכבי האש והמשטרה, הידהדו ללא הפסקה. איכשהו היו אלה השרפות שהפריעו לי יותר מכל דבר אחר. פחדתי שהאש תאחז בבתי השכונה ותכלה אותם כליל, ושלא יהיה לאן לברוח וכיצד להתגונן מפני הלהבות.  ..

באותו קיץ שנפתח עם חטיפה של שלושה נערים מתנחלים.. בקיץ ההוא הבנתי בפעם הראשונה שרציתי לעזוב אפילו יותר מפלסטין.  … להמשיך לקרוא

Share

מה שאליס שכחה – ליאן מוריארטי

שערי בנפשך שאת מתעוררת יום אחד, ואת צעירה בעשר שנים ממה שהיית, וכל מיני דברים שאת יודעת את כבר לא יודעת. האדם שנהיית, התכונות שאימצת, שהתובנות שרכשת, החברים שיש לך, המשפחה, הסביבה, העבודה, כל מה שיצרת בעשור האחרון נעלם ואיננו, ואת מתחילה מחדש.

ואם תקחי כיוון אחר, דרך אחרת?

אם תבחרי באיש הזה ולא באחר? אם לא תתפטרי, או כן תתפטרי מן העבודה שאת אוהבת /מתעבת? תתכנני ילדים, או שיבואו לך בהפתעה? תמשיכי את ההריון הלא מתוכנן או לא?

ותארי לך שיום אחד את מתעוררת צעירה (בתודעתך) בעשר שנים ממה שהיית רגע קודם, וכל הסובבים אותך נמצאים בהווה, זה שאת שכחת, זה ששכחת מה שאת ומה שנהיה ממך, האיש שלו נישאת, קשרי המשפחה שלך, החברות שלך, הבית שלך, הילדים שלך.

כי זה מה שקרה לאליס. בסמוך ליום הולדתה הארבעים נפלה על ראשה בחדר הכושר (אמרתי לכם שהתעמלות זה לא ממש כזה בריא!) וכשהתעוררה חשבה שהיא תיכף בת שלושים, ובהריון ראשון. ותכננה איך מישהו בודאי יודיע לבעלה שהיא הובהלה לבית החולים, והוא יחכה לה שם עם פרחים ויחבק וינחם אותה.

אבל הוא לא. כי בעשור הזה ששכחה קרו כל מיני דברים. היא רזתה מאד, ויש לה בגדים יפים ויקרים להחריד (מאיפה יש לה כסף לכאלה?), ויש לה קמטים (קלים) בפנים שהיא לא מכירה, ותכשירי קוסמטיקה ואיפור יוקרתיים שהידיים זוכרות איך להניח ולהשתמש, ולה אין מושג איך הגיעו לתיק שלה.

בכלל – מה היא בכלל עושה בחדר הכושר, היא הלא שונאת להתאמן, וזה נראה לה שטותי למדי.

להמשיך לקרוא

Share

הנני – ג'ונתן ספרן פויר

רעש אדמה בעוצמה 7.6 הכה בישראל ובמזרח התיכון בכלל. בואו ננסה לדמיין לעצמנו את התרחיש הזה, האפוקליפטי אך אפשרי לגמרי. רעש אדמה נוראי, כזה שכשאנחנו שומעות (ושומעים) על שכזה במדינות אחרות, רחוקות או קרובות, אנחנו מצקצקים בלשוננו בצער, ומשלחים משלחת חילוץ והצלה, ומקווים לטוב. אבל עכשיו זה כאן. אצלנו. רעש אדמה בעוצמה חזקה. בניינים נופלים, החשמל נפסק, קוי תקשורת קורסים, צינורות מים מתפוצצים, קווי ביוב עולים על גדותיהם.

וכאילו האזור לא נפיץ גם ככה, עכשיו נוספו לו כל הרעות החולות המתלוות לרעידת אדמה.

"הורוביץ: העליונות הטקטית של ישראל היא טכנולוגית, והרעידה פגעה בה קשות. ההרס יגרום ייאוש ואי-שקט. ואלה יתפתחו – בין שאורגנית ובין שבמכוון – לאלימות. אם זה עוד לא מתרחש, בקרוב נראה המונים מציפים את הגבולות בניסיון לחדור לישראל – מהגדה המערבית, עזה, ירדן, לבנון, סוריה. ..

זיגל: למה שהם יגיעו לישראל…?

הורוביץ: כי לאויבת המרה הזאת יש שירותים רפואיים מהמעלה הראשונה. לאויבת המרה הזאת יש אוכל ומים. וישראל תצטרך לקבל החלטה: אם להכניס אותם או לא. הַכנסתם תחייב חלוקת משאבים מוגבלים ויקרים מפז. כדי שאחרים יחיו, ישראלים יצטרכו  למות. אבל אם לא נכניס אותם, נצטרך להתמודד עם ירי. ומובן שגם השכנות של ישראל יצטרכו לקבל החלטה: אם לטפל באזרחים שלהן או לנצל את העובדה שישראל הפכה פגיעה פתאום. .." (עמ' 301)

להמשיך לקרוא

Share

וזרח הלילה – אִילה בן-פורת

"… אין קשר בין לקחת אחריות ובין להצטער. אני למשל לוקח אחריות על מה שעשיתי, אבל לא מצטער. טוב, זה לא מדויק. כן ולא. …אני יודע שאפילו אם הייתי יכול לחזור  אחורה הכול היה קורה אותו דבר בדיוק. ובכל מקרה, דברים שאי אפשר לשנות, מה יש להצטער עליהם." (עמ' 9 – 10)

הסוף ידוע כבר מן ההתחלה; גיבור הסיפור נמצא בכלא. בכלא בגלל משהו איום ונורא שעשה בפנימיה שלפני הכלא.

אחר כך נפרש הסיפור כולו. או חלקו, כי יש בו כל כך הרבה עניינים שאינם ממש מובנים.

ואין בו חמלה, ואין בו חסד. אף לא מעט.

רק מועקה נמשכת והולכת ומתעצמת. וכאב גדול. כמו אגרוף לסרעפת שאינו מרפה, ואין שחרור אפילו של רגע, ואי אפשר לנשום באופן סדיר.

ואי אפשר להפסיק לקרוא.

למרות המועקה.

למרות הכאב.

להמשיך לקרוא

Share

סודו של הבעל – ליאן מוריארטי

סודות, כנרמז בשמו של הספר, הם הציר סביבו סובב הספר הזה. סודות שיתגלו, סודות שיישמרו, סודות שיתגלו לקוראות ולקוראים בלבד, סודות שיתגלו לגיבורות הספר בתחילתו, או במהלכו, סודות שישנו את חייהן, או שיביאו אותן להשלמה עם אותם חיים. סודות.

ססיליה פיצפטריק, גיבורת הסיפור האחד, נשואה באושר מסוים לג'ון-פול, אם לשלוש בנות יפות ומוצלחות, ככל שניתן לשפוט בגיל הזה, מנהלת בית למופת, "מתקתקת" סדר יום קפדני, סוכנת של כלי טאפרוור, פעילה בוועד ההורים המקומי. סופרוומן מסוג מסוים, הסוג הפרוורי.

שלוש בנות, תלמידות בית ספר, הקטנה רק בת שש, הגדולה מתחילה למשוך מבטי גברים ברחוב.

"הנה זה מתחיל, חשבה ססיליה בעצב. לו רק היה ביכולתה להעניק לאיזבל מגן מפלסטיק, כמו זה שכוחות משטרה שממונים על פינוי הפגנות משתמשים בו, כדי להגן עליה מפני תשומת לב זכרית: התחושה הזאת בכל פעם שאת מהלכת לאורך הרחוב, הצעקות המבזות שנשמעות ממכוניות, המבטים הסורקים כבדרך אגב. .." (עמ' 85)

להמשיך לקרוא

Share

פעם אחת, אישה אחת – יואב שוטן-גושן

זוג כבר לא לגמרי צעיר, בתחילת אמצע החיים, ילדה אחת, נשואים כך וכך שנים. השגרה כבר עוטפת אותם ומכלה לא מעט חלקות שפעם היו טובות ומסעירות, והיום הן, אפעס, נסתרות או שנעלמו כליל. יש ביניהם אהבה, כמובן, אחרי הכל הם חולקים חוויות משותפות, בית, הרגלים משותפים, ילדה אחת, כמובן, ואת החיים בכלל. הם גם די רגילים אשה לאישה ואיש לרעותו. אבל, וזאת יודעים רוב הזוגות החיים יחד כמה וכמה שנים, מתישהו השגרה מתישה, הורגת ברכות.

עידו ונורית הם זוג כזה. מקצועות חופשיים, מתפרנסים יפה. הוא עורך דין מוצלח במשרד בו הוא עובד, היא רופאת שיניים. ילדה אחת, קטנה. בגן.

ושגרה, כמו שגרה, אפשר להפר בקלות, בעניין של רגע, בלי באמת להתכוון.

נורית שיצאה לכנס מקצועי בחו"ל וחזרה, מתייצבת כמה ימים לאחר שובה מול עידו ובוכה.

"לראות אדם בוכה עשוי להיות דבר מטריד מאוד, בפרט כשמדובר באישה שמחה ומלאת חיים כמו נורית. .." (עמ' 8)

הבכי הזה מאד מבלבל. לא ברור מה קרה, לא ברור מה היא רוצה, לא ברור כלום.

להמשיך לקרוא

Share

סיכון כפול – ליעד שהם

כמה דברים שחשוב להגיד לפני הכל: בעצם – דבר אחד; ספר שמסתיים ב"המשך יבוא", כדאי לספר לנו, הקוראות והקוראים, שהסיפור לא נגמר.

זאת אומרת, יש סוף לספר, ומתישהו "רשע יבוא על עונשו" (בלטינית זה נשמע הרבה יותר טוב – Confutatis Maledictis), אבל זה לא יקרה כל כך מהר.

בינתיים יש לנו פתרון לתעלומה, שהקורא/ת יכול/ה לנחש, באופן חלקי, במהלך קריאת הספר, ויש דברים שיתגלו רק לקראת סופו.

ויש עניינים שנאלץ לחכות לספר הבא. ובהחלט נחכה.

כי שהם, גם כשהוא כותב לבני ולבנות הנעורים, מסוגל להוציא תחת ידו ספר מרתק ומהפך דפים, כתוב מצוין, לא מתחנף לקהל החדש (והצעיר), עם עלילה המתהפכת על פניה במהלך הספר, כשהטובים הופכים לפחות טובים והמובן מאליו כבר לא כל כך מובן.

במרכז הספר מציב שהם נערה – דנה – בת יחידה לאביה, קצין מושעה מן המשטרה, שאמה ואחותה נהרגו בתאונה. החיים קבלו תפנית, וכל מה שהיה חשוב פעם כבר לא חשוב כלל.

להמשיך לקרוא

Share